פרשני:בבלי:מעילה יז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה יז ב

חברותא[עריכה]

אמרו: ילך רבי שמעון בן יוחאי, שהוא מלומד (רגיל) בניסים  628 . אמרו: ואחריו מי ילך, מי יתלוה אליו? רבי אליעזר בר רבי יוסי.

 628.  כמבואר במסכת שבת (לג ב), שבהתחבאו במערה שתים עשרה שנה נעשה לו נס ונבראו לו חרוב ומעין. המיוחס לרש"י.
רבי יוסי לא רצה שבנו רבי אליעזר יתלוה לרבי שמעון בן יוחאי, מפני שטען שהוא כעסן וחשש שמא יענישו, כלומר, שמא יקפיד עליו על דבר מה והקפדתו תזיק לבנו. לכן, אמר להם רבי יוסי לחכמי ישראל: ואילו היה אבא חלפתא  629  (רבי יוסי היה בנו של רבי חלפתא) קיים, וכי יכולין אתם לומר לו "תן בנך להריגה"?! כלומר, כשם שאבי לא היה מסכים לשלוח אותי, ולהסתכן, כן לא ילך בני עמכם.

 629.  לכאורה קשה: איך הזכיר שם אביו, הלא אסור לעשות כן (עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ). וכהאי גוונא הקשה שם הגאון רבי עקיבא איגר. והגר"א בהגהותיו (שם סימן רמ"ב ס"ק לו) הוכיח מכאן שאם מוסיף "אבא", מותר להזכיר שמו. וכן כתב בחידושי רע"א במסכת שבת (קטו א) בשם בנו הגר"ש שאם מקדים לומר "אבא", מותר. וכן כתב הפרשת דרכים (דרוש טו) לגבי הזכרת שם רבו, שאם מקדים תואר של כבוד- מותר להזכיר שמו. ולכאורה, קשה על תירוצו, שהרי לקמן אמר רבי שמעון "יוחאי אבא", ולא הקדים תואר של כבוד. ובספר קהלת יעקב להגרי"י אלגאזי (מענה לשון חלק ב אות כט) מתרץ בכל עובדות אלו שהם אמרו "אבא", אלא שמסדר הברייתא הוסיף לבאר את שמם.
רבי שמעון לא הבין את חששו, וסבר שרבי יוסי מפחד על בנו מפני אימת המלכות או מפני סכנת דרכים  630 . לכן, אמר להם רבי שמעון: אילו היה יוחאי אבא קיים, וכי יכולין אתם לומר לו "תן בנך להריגה"?! כלומר, כשם שהנני מוכן ליכנס למקום סכנה, עבור ביטול גזירות רעות מהיהודים, כן יסתכן רבי אליעזר, ורבי יוסי אינו רשאי להתנגד לכך.

 630.  פירוש ב.
אמר להו רבי יוסי: אנא אזיל  631 , אלך אני, ולא אשלח את בני, כי דלמא עניש ליה רבי שמעון, הוא  632  דקא מסתפינא, פחדי הוא, שמא יענישנו רבי שמעון, מפני שהוא צעיר, וממהר להשיב  633  (כמו שאכן אירע).

 631.  גירסת התוס'.   632.  גירסת השיטה מקובצת.   633.  המהרש"א מבאר (על פי שיטת המיוחס לרש"י הערה 635), שעל עצמו לא פחד, מפני שהוא הגיע להוראה, והיה חברו של רבי שמעון. אבל בנו לא הגיע עדיין להוראה.
קביל עליה, רבי שמעון נדר לו  634  דלא ליענשיה, שלא יענישנו!

 634.  כן כתבו התוס' בשם הירושלמי.
וממשיכה הגמרא לספר: אפילו הכי, ענשיה!
כשהיו, רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בן רבי יוסי מהלכין בדרך, נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו, מיהר להשיב  635  רבי אליעזר בר רבי יוסי, ואמר: אמרה התורה "וזה לכם הטמא", כמבואר.

 635.  כן פירשו התוס'. אבל המיוחס לרש"י מפרש: עיקם פיו מכמו שהיה רגיל לדבר, ואמר בלחישה, כדי שלא ירגיש רבי שמעון, ויהיה כמורה הלכה לפניו (עיין הערה הבאה). ובכל זאת הרגיש רבי שמעון.
הקפיד רבי שמעון. ואמר ליה רבי שמעון: מעקימת שפתיך, ממהירות תשובתך, אתה ניכר שתלמיד חכם אתה! אל יחזור הבן אצל אביו  636 !

 636.  המיוחס לרש"י מפרש, שהענישו מדין "מורה הלכה בפני רבו". כלומר, מורה הוראה בפני רבו, דינו מפורש שחייב מיתה, כמבואר במסכת סנהדרין.
ואיתא בתלמוד ירושלמי  637 , שהקפדתו הזיקה, ואחזתו לרבי אליעזר בר רבי יוסי אסכרה (מין מחלה בגרון). וכשנזכר רבי שמעון על תנאו (הבטחתו) להשיבו אל אביו, חזר בו, והתפלל עליו, ונתרפא  638 .

 637.  מובא בתוס'.   638.  ובפירוש קדמון מביא מדרש, שרבי אליעזר שכב בספינה ממחלת האסכרה, וכשהתפלל עליו רבי שמעון, דרך אחד מן הספנים, בלי כוונה, על צוארו, ויצאה האסכרה מגרונו ונכנסה לגרונו של הספן. רש"י בעין יעקב, וכן הוא בסדר הדורות (ערך רבי אליעזר בן רבי יוסי). ובביאור הענין עיין בספר פתח עינים להרב חיד"א. ובפירוש א כתוב בלשון אחר.
יצא לקראתם  639  שד אחד ושמו בן תמליון, והוא נראה כמו תינוק קטן, ורגיל בין הנשים להתלוצץ בהן. אמר  640  להם בן תמליון: האם רצונכם שאבוא עמכם, ועל ידי יבא הנס?

 639.  גירסת רבינו גרשום.   640.  גירסת התוס'.
רבי שמעון הצטער על שיבוא הנס על ידי שד. בכה רבי שמעון, ואמר: מה, אם אפילו, שפחה של בית אבא, הגר של בית אברהם אבינו, נזדמן לה מלאך שלש פעמים  641 , בעת צרתה, כמו שנאמר (בראשית טז) שלש פעמים "ויאמר לה מלאך ה'", מלמד שעל כל אמירה ואמירה היה שלוח לה מלאך אחר, ואני, אינני ראוי שיזדמן לי מלאך, אף לא פעם אחת, והנס ייעשה על ידי שד?! ושוב אמר: יבא הנס מכל מקום, העיקר שיבא הנס!

 641.  המעיין שם בפסוקים יווכח, שנאמרו שם ארבע פעמים. וכן כתב רש"י בפירושו על התורה (שם פסוק יג) בשם המדרש. וצריך לומר שהם מדרשות חלוקות. ורבי שמעון לא דרש את הפסוק הראשון. עיין שם היטב. וראה רש"ש.
קדים הוא, הלך בן תמליון לפניהם, על, ונכנס, בברתיה דקיסר, בגוף של בת קיסר רומי. ונשתגעה, וצעקה ואמרה כל הזמן "הביאו לי את רבי שמעון בן רבי יוחאי"  642 .

 642.  המיוחס לרש"י בשם המדרש.
כי מטו להתם  643 , כשהגיעו רבי שמעון ורבי אליעזר לבית הקיסר, אמרו לו לבן תמליון "בן תמליון צא"! "בן תמליון צא"! ואמרו כן בשקט ובלחש, כדי שלא ירגישו אנשי בית המלך, ויסברו שרבי שמעון ורבי אליעזר פעלו כן בתפילתם.

 643.  גירסת התוס'.
וכיון דקרו ליה, וכשאמרו לו כן, נפק אזל, יצא מבת המלך, והלך לו. וטרם שיצא, אמר בן תמליון לאנשי בית המלך: דעו, שבת המלך תתרפא, כשאצא אשבור כל כלי זכוכית שבבית. ואכן עשה כן ביציאתו  644 !

 644.  שיטה מקובצת ובפירוש א כתוב בלשון אחר.
אמרו להון  645  אמרו אנשי בית המלך לרבי שמעון ורבי אליעזר: בשכר שרפאתם את בת המלך, שאילו, בקשו, כל מה דאית לכון למישאל, ככל אשר תחפצו, ועולו לבי גזא דמלכא, והכנסו לאוצר המלך ושקולו כל מה דאית לכון  646 , כל מה שיש ברצונכם!

 645.  גירסת התוס'.   646.  גירסת השיטה מקובצת.
עולו, נכנסו לאוצר המלך, אשכחו לההיא איגרתא, את הכתב שהיה כתוב בו גזירת המלכות על היהודים, שלא ימולו את בניהם ושלא ישמרו את השבת ושיבעלו נדות, שקלוה, לקחו אותה וקרעוה. ונתבטלה הגזירה  647 .

 647.  כתב המהרש"א: מין אחד שאל לחכם אחד: איך יתכן שנתחזקו עיקרי התורה באמצעות שד? וכי בלי שד היו מתבטלים?! ענה החכם: לפי שודאי שביטול מצוות אלו, לא ניתן בלב הקיסר אלא על יד השד. לכן נגזר עליו מן השמים שהוא בעצמו יבטל הגזירה.
ומסיימת הגמרא, שבסיפור זה מובן מה שאמר רבי אליעזר בן רבי יוסי במסכת יומא (נז א).
והיינו דאמר רבי אליעזר בר רבי יוסי, בוויכוחו עם החכמים על מקום הזאת דם יום כפורים: אני ראיתיה, את הפרוכת, ברומי, שנלקחה לרומי בעת שבזזו את המקדש וכליו, והוו עליה כמה טיפי דמים!
וראה אותה בהזדמנות זו שהורשה ליכנס לאוצר המלך.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בדין צירוף איסורים. (המשנה והגמרא מבוארים על פי המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה).
הפיגול והנותר, אין מצטרפים זה עם זה  648 , מפני שהן שני שמות  649 , של פסול. ויבואר בגמרא.

 648.  גירסת המשנה.   649.  ויבואר לקמן (הערה 651).
השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת, אין מצטרפין זה עם זה, לטמא, אפילו כקל שביניהן, כלומר, נבלה קלה משרץ, שאינה מטמאה אלא בכזית ושרץ מטמא אפילו בכעדשה. ופחות מכעדשה של שרץ אינו מצטרף להשלים שיעור כזית נבילה. וכל שכן, שפחות מכזית נבילה אינה מצטרפת להשלים שיעור שרץ.
וכן, נבלה קלה מבשר המת, שמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה אינה מטמאה אלא טומאת ערב. ופחות מכזית של מת אינו מצטרף להשלים שיעור נבילה. וכל שכן, שפחות מכזית נבילה אינה מצטרפת להשלים שיעור מת.
גמרא:
שנינו במשנתנו: הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה.
הגמרא דנה, לגבי איזה איסור אינם מצטרפין.
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו, במשנתנו שאינם מצטרפים, אלא, לטומאת ידים, אם נגע בחצי כזית פגול ובחצי כזית נותר, אינם מצטרפים לטמאות את הידים,
שנינו במסכת פסחים (קכ ב) שחכמים גזרו טומאת ידים על הנוגע בפיגול ובנותר. בפיגול, מפני "חשדי כהונה", כלומר, כהנים החשודים לפגל את הקרבן להפסיד את הבעלים, ויאמרו שעשו כן בשוגג. לפיכך גזרו שהנוגע בכביצה או בכזית מבשר הפיגול, יטמאו ידיו, ויצטרך לטבול ידיו קודם שיגע בקודש. ומתוך שגזרו טומאה, לא יפגלו, מפני שטבילת ידים טירחא היא  650 . ועל נותר גזרו, משום "עצלי כהונה", כלומר, כהנים עצלים, וכן ישראלים עצלים, המתעצלים באכילת קדשים ומותירים אותם. ומתוך שגזרו טומאת ידים, יזדרזו באכילתם.

 650.  כן כתב רש"י (פסחים פה א). והתפארת ישראל (משנה שם בפרק ערבי פסחים) מבאר, מפני שהיו זהירים מאוד בהלכות טומאה, יותר מעל שפיכות דמים!
והטעם שאינם מצטרפין, הוא, משום דמדרבנן היא, כלומר, כיון שאף בשיעור שלם, אינה אלא גזירה מדרבנן, כמבואר, ואם נצרף אותם, הוי גזירה לגזירה. ולא גזרו חכמים גזירה לגזירה  651 ;xxx

 651.  כתב התוס' יום טוב: אם כן, מה שאמרה המשנה "מפני שהן שני שמות", אינו הטעם העיקרי, ומביא בשם תוס' מסכת סוכה (כד) המעירים שבהרבה מקומות הגמרא לא מתחשבת בטעם המפורש במשנה. עוד מבאר, כיון שמצאנו הרבה מקומות, שחכמים גזרו שתי גזירות ביחד, והשניה היא גזירה לחזק את הראשונה, לכן אמרה המשנה, שכאן לא רצו חכמים לגזור גזירת צירוף פיגול ונותר לחזק את גזירת טומאת ידים, מאחר "שהן שני שמות". ובתוס' חדשים מבאר בפשיטות "מפני שהן שני שמות", שעל פיגול גזרו משום "חשדי כהונה", ועל נותר גזרו משום "עצלי כהונה", וגזירה אחת אינה שייכת לשניה, אין טעם לצרף שני חצאי שיעורים. או, יתכן, ששני הגזירות פיגול ונותר, לא נגזרו יחד. והקרן אורה כתב: משום דהוי שני שמות לענין טומאה, ורק לאכילה נתרבה ללאו אחד, כמבואר בהמשך.
אבל לענין אכילה, מצטרפין. האוכל רוב כזית פיגול, ונותר משלימו לכזית, לוקה משום פיגול. וכן רוב כזית נותר, ופיגול משלימו, לוקה משום נותר  652 .

 652.  ומוסיף המיוחס לרש"י בשם רבו, שאם אכל חצי כזית נותר וחצי כזית פיגול, לוקה משום שניהם. וכתב התוס' יום טוב: אין הכוונה שיתחייב שתי מלקיות שאם כן, אתה מחייבו על פחות מכזית! אלא, שאם התרו בו משום נותר, יתחייב על נותר, ואם על פיגול, יתחייב על פיגול. ועיין במנחת חינוך (מצוה רטו אות א), שכתב, שאם התרו בו סתם משום הלאו של "לא יאכל וכולהו", חייב, ואין צריך להזכיר פיגול או נותר. וכן ברוב פיגול או רוב נותר והתרו בו סתם. אבל ברוב פיגול והתרו בו משום נותר, פטור. עיין שם שמדמה דין זה לדיני שבת. ועיין בשפת אמת. אבל הקרן אורה מקשה על פירוש המיוחס לרש"י: איך ילקה על אחד מהם, או על פיגול או על נותר, הלא אין שיעור כזית בכל אחד ואחד מהם? ומבאר (ועיין הערה הבאה) שאינו לוקה לא משום פיגול ולא משום נותר, אלא משום הלאו של "פסולו בקודש". ואם כנים הדברים, נצטרך לומר שלימוד זה הוא דין מיוחד לענין מלקות, ואילו לגבי להתחייב כרת במזיד וחטאת בשוגג, אין מצטרפין. וכן כתבו התוס' (בהרבה מקומות המצויינים בגליון הש"ס), שצירוף הנלמד מ"כל שבקודש", הוא רק לענין מלקות, ולא לגבי כרת וקרבן. (ועיין במהר"ם שיק בספרו על המצוות מצוה רטז). אבל, דבר זה במחלוקת שנוי, והרבה ראשונים סוברים, שכיון שגילתה התורה שמצטרפין, אם כן מצטרפין גם לכרת וקרבן. הקרן אורה מוכיח כן מדברי הרמב"ם (פרק יח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה יא) שכתב לדין צירוף לגבי חטאת. וכן מוכח בהלכות שגגות (פרק ו). וכן סוברים הרמב"ן והריטב"א (שבת עא). ועיין עוד בערוך לנר (כריתות יא ב). ותוס' זבחים (עח) בתירוץ השלישי סוברים שאין לוקין על לאו זה, משום דהוי לאו שבכללות. וראה כאן בקרן אורה המביא לשיטה זו ומה שכתב עליה. וראה באבני מילואים (תשובה ד) הסובר שתוס' כתבו כן רק כשנתערבו.
דתניא, כמו ששנינו ברייתא: רבי אליעזר אומר: אמרה התורה בפרשת מילואים (שמות כט פסוק לד  653 ) "ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבוקר, ושרפת את הנותר באש, לא יאכל כי קודש הוא", ומה שכתבה התורה "כי קודש הוא" מיותר לדרשה. ודרשינן: כל שבקדש פסול, כגון, פיגול ויוצא ונשפך דמו, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. כלומר, כל הקדשים שנפסלו, נאסרו באכילה. הילכך, מצטרפים נותר ופיגול.

 653.  מבואר על פי רש"י (פסחים כד א מכות יח ב) וכן מוכח בתוס' (פסחים שם ד"ה הא) על פי הבנת הקרן אורה. אבל המיוחס לרש"י מפרש שצירוף פיגול ונותר נלמד מפסוק אחר (שם פסוק לג) ושם נאמר "לא יאכל כי קודש הם", ובא לדרוש לכלול כל פסולי קודש. וכן כתב בספר החינוך (מצוה רטו). ואילו ברמב"ם (פרק יח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י), יש כמה גירסאות. וכתבו הרש"ש והקרן אורה, שלא מסתבר לדרוש מפסוק "כי קודש הם" מפני ששם מדובר על איסור זרות, ולא על "פסולו בקודש". הקשה רבינו אליעזר ממיץ, מובא בתוס' (פסחים שם), אם כן, איך אמרה המשנה (מכות יג א) שלוקין על אכילת פיגול או נותר, הלא אמרה הגמרא (פסחים שם) שלאו של "פסולו בקודש" הוא "לאו שבכללות", ואין לוקין על לאו שבכללות? ותירץ: כיון שבפסוק זה נאמר נותר במפורש, אם כן, אין נותר בכלל לאו הכללי. ואילו פיגול נלמד מנותר בגזירה שוה "עון" "עון", לחיוב מלקות. וכתב הקרן אורה, שלפי זה, יוצא, שמפסוק זה נלמדים שני דברים. האחד, ממה שנאמר "לא יאכל" אזהרה על נותר, לחייבו מלקות (ופיגול נלמד ממנו). השני, ממה שנאמר "כי קודש הוא", שמאחר ששניהם פסולם בקודש מצטרפים זה עם זה, ללאו של "פסולו בקודש". (עיין הערה הקודמת). ועיין בקרן אורה ושפת אמת הדנים לגבי "יוצא".
מתניתין:
המשנה דנה בצירוף אוכלין (מאכלים) לגבי טומאה, ולשאר דינים. והיא תבואר על פי פירוש רבינו עובדיה ברטנורא.
האוכל (מאכל) שנטמא באב הטומאה, ונעשה ולד ראשון, והאוכל  654  שנטמא בולד הטומאה, ונעשה ולד שני, מצטרפין זה עם זה, לשיעור כביצה, לטמא כקל  655  שבינהם.

 654.  גירסת השיטה מקובצת.   655.  גירסת המשנה.
וממשיכה המשנה במסכת טהרות (פרק א משנה ח) "כיצד? כחצי ביצה  656  אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה - שני". כלומר, השיעור כביצה המצורף הזה, דינו הוא כשני, ואם נגע בתרומה, פסלה, כדין שני הפוסל את התרומה. והיינו "כקל שביניהם", שמטמא כדרך ש"שני" מטמא. אבל אין מצטרפין כ"חמור שביניהם", שלא נעשה השיעור כביצה המצורף הזה לכביצה "ראשון", ולכן אינו מטמא אוכלים חולין במגע להיותם שני. והטעם שמצטרפין יבואר בגמרא.

 656.  הקשה רש"י (זבחים לא א): איך נטמא חצי כביצה, הלא אין טומאת אוכלין פחות מכביצה? ומתרץ: אוכלים אינן מטמאים בפחות מכביצה. אבל אוכלים נטמאים אף בפחות מכביצה. אבל התוס' (פסחים לג ב שבת צא א) חולקים על רש"י, וסוברים, שגם לגבי קבלת טומאה, אין אוכלים מקבלים טומאה בפחות מכביצה. ועל קושית רש"י, מתרצים בפשיטות, שאכן בשעת קבלת הטומאה היה בו כביצה, ועתה אין בו כביצה.
וכן כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול הגויה (אדם האוכלו) בשיעור של כחצי פרס.  657  אדם האוכל אוכלים טמאים בשיעור "חצי פרס",  658  נפסל לאכול תרומה, ופוסל את התרומה במגעו, עד שיטבול.

 657.  גרסת המשנה   658.  שהוא כביצה ומחצה לדעת הרמב"ם, וכשתי ביצים לדעת רש"י.
וכן מצטרפים כל האוכלים לשיעור כמזון  659  שתי סעודות לעירוב. הרוצה ללכת בשבת יותר מאלפים אמה, עושה עירוב תחומין,  660  דהיינו, מניח שם מזון שתי סעודות  661  במקום שרוצה שיקנה לו ערובו, והולך ממקום זה אלפים אמה נוספות.

 659.  גירסת השיטה מקובצת.   660.  ויש ראשונים הסוברים דין צירוף אוכלים גם לשיתופי מבואות (עיין רמב"ם וראב"ד הלכות עירובין פרק א הלכה יא).   661.  שהוא כששה ביצים לדעת הרמב"ם וכשמונה ביצים לדעת רש"י.
וכן מצטרפין כל האוכלים לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין. שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה. שנאמר (ויקרא יא) "מכל האוכל אשר יאכל", דמשמע: אוכל הנאכל בבת אחת. ושיערו חכמים שאין בית הבליעה (הלוע שבה נבלע המאכל) מחזיק יותר מביצת תרנגולת.
וכן מצטרפין כל האוכלין לשיעור כגרוגרת להוצאת שבת. המוציא אוכלים בשבת מרשות לרשות, אינו חייב בפחות משיעור כגרוגרת.
וכן מצטרפין כל האוכלין לשיעור ככותבת (תמרה) ביום הכפורים. שיעור כל איסורי אכילה להתחייב עליהם, הוא בכזית. אבל לגבי להתחייב כרת ומלקות במזיד וחטאת בשוגג על אכילה ביום הכיפורים, השיעור הוא בככותבת, והוא מעט פחות מכביצה, כשתי זיתים  662 . מפני שהתורה שינתה בלשונה, ולא כתבה "לא תאכלו" כבשאר איסורי התורה, אלא "תענו את נפשותיכם", ומשמע שלא הקפידה התורה אלא על ביטול העינוי. ושיערו חכמים שבשיעור כותבת מתיישבת דעת אדם האוכלו, ובפחות משיעור זה, לא מתיישבת דעתו.

 662.  כריתות יד א שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי"ב.
המשנה ממשיכה בדין צירוף משקין.
כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה (אדם השותה אותם), בשיעור רביעית. כמבואר לענין האוכל מאכלים טמאים, כן השותה משקים טמאים בשיעור רביעית, נפסל מלאכול תרומה ופוסל את התרומה במגעו, עד שיטבול.
וכן מצטרפין כל המשקין לשיעור כמלא לוגמיו  663  ביום הכיפורים. השותה ביום הכיפורים, אינו חייב בפחות משיעור "כמלא לוגמיו". והוא, שיכניס משקין בפיו ויסלקם לצד אחד ונראה. ושיעור זה הוא לכל אדם לפי גודל מלוגמו, ובאדם בינוני הוא פחות מרביעית.

 663.  גירסת המשנה.
גמרא:
שנינו במשנה: האוכל שנטמא באב הטומאה והאוכל שנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם.
הגמרא מביאה ברייתא, ומבואר בה הטעם שמצטרפין.
תניא: רבי שמעון אומר: מה טעם, מצטרפין ולד ראשון עם ולד שני? לפי שאפשר לשני שיעשה ראשון  664 .

 664.  עיין בפירוש ר"ש שם בטהרות מה שהקשה מלשון הברייתא על סוגיתנו.
וטרם שהגמרא מבארת, היא תמהה על לשון הברייתא: ומי קא עביד שני, את הנוגע בו לראשון?!  665  הא לא אפשר! והרי אינו עושהו אפילו שני. אלא שלישי בלבד!?

 665.  הקשה בפירוש ב: ומה התימה, והלא שני עושה ראשון על ידי משקה (חולין לד א) ? ומתרץ: זוהי רק טומאה דרבנן, וחכמים לא גזרו צירוף לגבי איסורי דרבנן, כמבואר לעיל לגבי טומאת ידים בפיגול ונותר. ועיין ברבינו גרשום שהתכוון לכך.
ומתרצינן: אמר רבא: הכי קאמר: מי גרם לשני שיבוא לידי טומאה, האם לאו ראשון? וכיון שטומאתו באה מכח ראשון, לכן אין הראשון גרוע ממנו, ומצטרף אליו. ואילו לשני אין "כח" להצטרף לראשון.
רב אשי אמר, כדברי רבא אלא בשינוי לשון: ראשון ושני לגבי שלישי, בני "חדא ביקתא" אינון, בני בית אחד הן. כלומר, השני בא מכח ראשון, ולכן מצטרף הראשון אליו.

דרשני המקוצר[עריכה]