פרשני:בבלי:תמורה ה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה ה ב

חברותא[עריכה]

וחוזרת הקושיא על רבא: למה כתבה התורה "הוא" ללמדנו שאין להם פדיון, הלא בלי גזירת הכתוב גם כן היינו יודעים ש"לא מהני", ופידיונו אינו פדיון?
ומתרצינן: ולרבא, אכן לא הוצרכה התורה ללמדנו על חרמי כהנים שאין להם פדיון. והא "הוא" שכתבה התורה, נצרך לענין אחר, למעוטי בכור בהמה טהורה, וללמדנו שיש לו "מכירה" כמו שיבואר. והכי דרשינן, רק "הוא", דהיינו חרמי כהנים, אין להם מכירה. אבל לבכור יש מכירה.
דתניא,  182  בבכור נאמר (במדבר יח) "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה", ללמדנו שאין בעליו רשאין לפדותו להוציאו לחולין.  183  אבל  184  נמכר הוא, מותר להם למוכרו לאדם אחר,  185  והלוקח ינהג בו קדושת בכורה, כיון שלא אסרה התורה אלא פדיון בלבד.

 182.  בכור: ניתן לכהן, ואם הוא תם, מביאו הכהן לבית המקדש ומקריבו, ובשרו נאכל לכהנים ולנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. ובזמן שאין בית המקדש קיים, ימתין הכהן עד שיפול בו מום. גם בכור בעל מום ניתן לכהן, ואסור בגיזה ועבודה. וכששחטו, מותר להאכילו לכל מי שירצה, אלא שאין מזלזלין בקדושתו, כגון להימכר באיטליז. מעשר בהמה: אינו מתנה לכהן, והבעלים מקריבו כדין קרבן שלמים (אלא שמתן דמו אינו כשלמים אלא ניתן במתנה אחת). ואם נפל בו מום, הרי הוא נאכל בכל מקום. מלבד הבדל זה בין בכור ומעשר, שהבכור ניתן לכהנים והמעשר שייך לבעלים, באה הברייתא ללמדנו עוד הבדל בין בכור למעשר.   183.  רש"י כתב כאן: ולנהוג בו מנהג חולין כגון: גיזה ועבודה. ועיין ברש"ש המעיר על דבריו. ובבבא קמא (יג א) פירש רש"י: לצאת מקדושת בכור להמכר באיטליז ולהישקל בליטרא. עוד חידוש יש בדברי רש"י במסכת בבא קמא, שמה שאסרה התורה לפדות, היינו בבכור תם. והקשה השיטה מקובצת (לקמן ח א אות ב), אם כן, למה כתבה התורה דין זה בבכור, הלא גם בכל הקדשים אסור לפדותם כשאין בהם מום? הרי"ט אלגאזי (בכורות פרק ה אות לז) מתרץ על פי דברי החינוך (מצוה שצג) וזה לשונו: שלא נפדה בכור בהמה טהורה. מפני שהתורה צותה לפדות פטר חמור - אולי יעלה על דעתינו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת. על כן, באה לנו המניעה בזה (כלומר, מצות לא תעשה) שלא נפדה אותו לעולם. ואפילו עבר ופדהו - אינו פדוי. ועיין חזון איש בכורות (סימן לב ס"ק ג).   184.  גירסת רש"י על פי הגר"א.   185.  רש"י כתב: אם נפל בו מום, יכול למכרו לכהן בתורת בכור. הגר"א מחק ברש"י מלת "לכהן". וטעמו, שהרי בעל הבהמה בודאי צריך לתת הבכור במתנה גמורה לכהן. ואם מדובר שהכהן מוכרו, מותר לו למכור אפילו לישראל, והישראל ינהג בו קדושת בכור, אם תם הוא, יקריבנו לקרבן. ואם בעל מום הוא, יאכלנו במומו, ויאסר בגיזה ועבודה ובמכירה באיטליז ובשקילה בליטרא. וכן כתב רש"י עצמו בשאר מקומות בש"ס המצויינים במסורת הש"ס. ועיין רש"ש.
במעשר בהמה נאמר (ויקרא כז) "לא יגאל", ודרשינן (בכורות לב א) מגזירה שוה "לא יגאל" "לא יגאל" מחרמי כהנים. מה חרמים אסורים גם במכירה, שנאמר (שם) "לא ימכר ולא יגאל", אף מעשר בהמה אינו נמכר. והלכך, אינו נמכר, לא חי לא שחוט, ולא תם ולא בעל מום. ולפי זה מתרץ רבא: כיון שהיה עו לה על הדעת לאסור מכירה אפילו בבכור, ואף על פי שהתורה לא אסרה זאת במפורש, מכל מקום, כיון שבכור ומעשר נלמדים זה מזה (כמבואר בהמשך הסוגיא), היה עולה על הדעת לאסור, ולכן אמרה התורה "הוא" לגבי חרמים, ללמדנו שרק חרמים אין להם מכירה, אבל בכור יש לו מכירה.
ומקשה הגמרא על רבא מ"תמורה".
והרי תמורה, דאמר רחמנא (ויקרא כז) "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ותנן  186  במשנתנו: לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר, מומר, וסופג את הארבעים.

 186.  כן צריך לגרוס.
אלמא, מוכח מכאן, ש"מהני". תיובתא דרבא!  187 

 187.  תמהו התוס' (מובא בשיטה מקובצת): וכי לא ידע המקשן שהתורה אמרה "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"? ומתרצים: לא הביאו את הקושיא אלא משום שרצו להפוך את הקושיא על אביי בהמשך הגמרא. ועיין בשפת אמת.
ומתרצינן: אמר לך רבא: שאני התם, הלאו של תמורה, שונה משאר לאווי התורה, דאמר רחמנא (שם) במפורש שיועילו מעשיו, דכתיב, "ואם המר ימיר, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".
אך מעתה, חוזרת הקושיא על אביי: למה הוצרכה התורה לומר בתמורה ש"מהני", והרי גם בכל לאווי התורה "אי עביד, מהני"?
ומתרצינן: ולאביי, מה שכתבה התורה "יהיה קודש", לא בא הכתוב להשמיענו שהקדושה נתפסת על בהמת התמורה, שהרי גם בכל לאוי התורה "מהני", אלא בא להשמיענו שהראשונה, בהמת הקרבן, נשארת בקדושתה, ואינה יוצאת לחולין.  188  כי אי לאו דאמר רחמנא "והיה הוא ותמורתו יהיה קדוש", הוה אמינא, היינו אומרים, תצא זו, הראשונה מקדושתה, ותכנס זו במקומה, ואין שתיהן קדושות. קמשמע לן, שהראשונה נשארת בקדושתה.  189  ומקשה הגמרא על אביי מ"בכור" בהמה טהורה.

 188.  וביתר ביאור. הרי לאביי הסובר "מהני", היה מקום לומר שמועילה אמירתו גם לגבי הוצאת הקדושה מבהמת הקרבן באמירתו "זו תחת זו".   189.  סיכום: לרבא, עיקר חידוש התורה בתמורה הוא, שהשניה נתפסת בקדושת תמורה, בניגוד לשאר לאווי התורה ש"לא מהני". ולאביי, עיקר החידוש הוא, שהראשונה נשארת בקדושתה, בניגוד לשאר לאווי התורה ש"מהני".
והרי בכור, דאמר רחמנא (שם) "לא תפדה". ותנן, ושנינו במשנה, שאם עבר על מימרא דרחמנא, ופדה אותו, לא נתפס פדיונו.
לקמן (כא א) דנה המשנה בהבדל בין בכור ומעשר שנפל בהם מום, לשאר קדשים שנפל בהם מום. כי כל הקדשים, כולל בכור ומעשר, כאשר נפל בהם מום, מותרים הם באכילה, ואסורים בגיזה ובעבודה. אלא, שבכור ומעשר אסור לזלזל בהם ולמכרם באיטליז ולשוקלם בליטרא (כדרך ששוקלים בשר חולין), ואילו שאר קדשים מותרים בכך, אף על פי שיש בכך בזיון קדשים, לפי שהנאת מכירתם היא להקדש. כלומר, כיון שהם נשחטין בשוק, מתייקרים דמיהם, והריווח יפול להקדש. מה שאין כן בכור ומעשר, השייכים לאנשים פרטיים, הבכור לכהן והמעשר לבעלים, לא מזלזלים במכירת הקדשים בכדי להרוויח לבעליהם.
ועוד שנינו שם: שאר פסולי המוקדשים, כלומר קדשים שנפל בהם מום, יש להן פדיון, ונתפס הפדיון והם יוצאים לחולין, וגם לתמורותיהן יש פדיון כשנפל בהם מום. חוץ מן הבכור ומן המעשר, שאין להם פדיון, ואם פדאם אינם יוצאין לחולין.  190 

 190.  פירשו התוס' (מובא בשיטה מקובצת): אין פדיון מועיל לו לימכר באיטליז ולישקל בליטרא.
אלמא, אם פדה לבכור, לא מהני. תיובתא דאביי!  191 

 191.  כמו לעיל גבי חרמים, כן לגבי בכור, מוכיח הגרי"ז, כי מה שאין לבכור פדיון אין זה מצד עצם קדושתו, אלא, מחמת שהתורה אסרה לפדותו. ועוד מוכיח, ממה שהסתפקה הגמרא (זבחים עה ב) אם לתמורת בכור יש פדיון. ואם נאמר שלבכור עצמו אין פדיון מצד עצם קדושתו, ודאי שלא יתכן לומר שלתמורת בכור, שקדושתו נובעת ממקור הבכור עצמו, יהיה פדיון, בשעה שלבכור עצמו אין פדיון. כי רק אם נאמר שבעצם יש שייכות פדיון לקדושת בכור, אלא שהתורה אסרה לפדותו, שייך לומר ולהסתפק אם נאמרה הלכה זו גם בתמורת בכור. אך אם אין פדיון לבכור מפאת עצם הקדושה, איך יתכן פדיון בתמורתו?
ומתרצינן: אמר לך אביי,  192  שאני התם, בכור שונה משאר לאוי התורה, משום דאמר קרא (שם) "אך בכור שור, לא תפדה, קודש הם". ודרשינן מהמילה "הם", בהווייתן יהו, שהפדיון אינו מוציאו מקדושתו, על אף שהוא בעל מום.

 192.  גירסת השיטה מקובצת.
ומקשינן: ולרבא, האי "הם", למה לי!? הרי לא צריכה התורה להשמיענו שלא יצא מקדושתו, מאחר שגם בכל לאווי התורה "לא מהני"?
ומתרצינן: רבא דורש דרשה אחרת מ"הם": הן קריבין, ואין תמורתן קריבין לעולם. אלא ינתנו לכהנים. ואינם כשאר תמורות קדשים שדינן להיקרב בקדושת אותו הקרבן שממנו נתפסה הקדושה.
ומקשינן: ולאביי, האי סברא, הלכה זו שאין תמורת בכור קריבה, מנא ליה? הלא מ"הם" דרש ש"לא מהני", ואינה מיותרת לדרשה.
ומתרצינן: אביי דורשה ממקרא אחר. ממה שכתבה התורה (ויקרא כז) "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה, אם שור אם שה, לה' הוא". ודרשינן, "הוא"  193  בלבד קריב, ואין תמורתו קריבה.

 193.  גירסת השיטה מקובצת.
ומקשינן: ורבא, למה הוצרך לדרוש מ"הם" שאין תמורתו קריבה, הלא נדרש מ"הוא"?
ומתרצינן: אין הכי נמי! דמההוא קרא נפקא, שנלמד מ"הוא".
אלא, חוזרת הקושיא לרבא: "הם", למה לי?
ומתרצינן: לרבא "הם" נדרש לדרשה אחרת, לימד הכתוב על בכור ומעשר, שאם  194  נתערב דמן בכל דמי שאר קרבנות העולין על המזבח, שקריבין לגבי מזבח, שאפשר לזרוק את הדם המעורב, וניתר הבשר בזריקה זו,  195  ואין "עולין" מבטלין זה את זה. וכך דרשינן, "קודש הם" - בהווייתן יהיו אפילו אם נתערב דמן. ומבכור למדין לכל שאר הקרבנות.  196 

 194.  גירסת השיטה מקובצת.   195.  גם הקרבן כשר בזריקה זו. וצריך עיון למה נקט רש"י לגבי היתר הבשר, ולא נקט כפשוטו לגבי כשרות הקרבן. שיעורי רמד"ה.   196.  ודינם מבואר במסכת זבחים בפרק כל הזבחים הנקרא פרק "התערובת" מדף עז ב עד סוף הפרק.
ומקשינן: ואביי, הלומד מ"הם" ש"לא מהני" פדיון לבכור, האי סברא, הלכה זו ש"אין עולין מבטלין זה את זה", מנא ליה?
ומתרצינן: נפקא ליה  197  ממקרא הנאמר בפרשת קרבנות יום הכפורים.

 197.  גירסת השיטה מקובצת.
אחרי שהזה הכהן מדם הפר ומדם השעיר של יום הכפורים בין בדי הארון ועל הפרוכת, היה נותן מדמיהם על קרנות מזבח הפנימי. ונחלקו חכמים בנתינה זו על קרנות מזבח הפנימי. רבי יאשיה אמר שהיה מערב את דם הפר עם דם השעיר ונותן מהדם המעורב. ורבי יונתן אמר שהיה נותן מדם הפר בפני עצמו ומדם השעיר בפני עצמו.
וכתוב שם (ויקרא טז) "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב". ולדעת רבי יאשיה שהדמים היו מעורבים יש להקשות: והלא דם הפר מרובה מדם של שעיר, ונתבטל דם השעיר בדם הפר, ולמה קראתו התורה "דם השעיר"?  198  אלא, מיכן אתה למד ל"עולין", שאין מבטלין זה את זה.

 198.  רש"י כתב: ואפילו הכי מיקרי דם השעיר ומהניא זריקתו. ולכאורה צריך עיון: פשיטא שמועילה הזריקה, שהרי בכך נעשית מצות התורה? וצריך לומר, שעיקר הראיה היא ממה שעדיין נקרא "דם השעיר". ועיין בחידושי הגרי"ז המאריך בביאור הדברים.
ולימוד זה הוא לדברי רבי יאשיה.
דתניא במסכת יומא (נז ב), אמרה תורה "ולקח מדם הפר ומדם השעיר".  199  שיהו הדמים מעורבין, דברי רבי יאשיה.

 199.  שם מבואר טעמו של רבי יאשיה משום שנאמר (שמות ל) "וכיפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים". ודרשינן, אחת, ולא שתים.
ורבא סובר, שאין למדים מדם הפר ודם השעיר, כי התם, לא עירב את דמם, אלא מזה מדם הפר בפני עצמו ומזה מדם השעיר בפני עצמו, וסבר לה כרבי יונתן.
ולפיכך הוצרך ללמוד מ"הם" הכתוב בבכור ש"כל העולין קריבין לגבי מזבח"  200 .

 200.  סיכום: א. מה שכתבה התורה בבכור "הוא" - בין לאביי ובין לרבא, בא ללמדנו שאין תמורת בכור קריבה. ב. מה שכתבה "הם" - לאביי, ש"לא מהני" אם נפדה. ולרבא, ש"כל העולין קריבין לגבי מזבח ". ג. "כל העולין קריבין לגבי מזבח" - לרבא, נלמד מ"הם". ולאביי מ"דם הפר ודם השעיר". ד. אביי סובר כרבי יאשיה: דם הפר ודם השעיר ניתנים במעורב, הלכך אפשר ללמוד ממנו ש"כל העולין קריבין לגבי מזבח". רבא סובר כרבי יונתן: מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, הלכך אין ללמוד ממנו. ועיין בדרוש וחדוש הגאון רבי עקיבא איגר מערכה יא.
הגמרא ממשיכה להקשות על אביי ממעשר בהמה.
והרי מעשר, דאמר רחמנא (במדבר יח) "לא יגאל" -
ותנן, שנינו (לקמן כא א) שלכל שאר פסולי המוקדשים יש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאין להם פדיון, ואם פדאוהו למעשר אינו פדוי (כמבואר לעיל).
אלמא, מוכח, שאינו יוצא מקדושתו על ידי פדיון, ו"לא מהני". תיובתא דאביי!
ומתרצינן: אמר לך אביי: שאני התם, מעשר שונה משאר לאווי התורה, משום דיליף, דינו נלמד בגזירה שוה "עברה" "עברה" מבכור. בבכור נאמר (שמות יג) "והעברת כל פטר רחם" ובמעשר נאמר (ויקרא כז) "כל אשר יעבור תחת השבט", ודרשינן, מה בכור אין לו פדיון, אף מעשר אין לו פדיון. הלכך "לא מהני"  201 .

 201.  ולא יתכן לחזור ולהקשות על רבא, כי אין כאן מקרא מיותר לדרשה, אלא גזירה שוה. ומגזירה שוה זו נלמדו הרבה הלכות בכור ממעשר ומעשר מבכור בכמה מקומות בש"ס. ואינה "מיותרת" לרבא.
ומקשה הגמרא על רבא מ"המקדים תרומה לביכורים ".
הרי הקדים  202  תרומה לביכורים, דאמר רחמנא (שמות כב) "מלאתך ודמעך לא תאחר", ודרשינן (לעיל ד א): "מלאתך" אלו בכורים. ו"דמעך" זו היא תרומה. ואסרה התורה להקדים תרומה לביכורים.

 202.  כן צריך לגרוס.
ותנן, ושנינו במסכת תרומות (פרק ג משנה ו): המקדים תרומה לביכורים, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, מה שעשה עשוי, ותרומתו תרומה. תיובתא דרבא!  203 

 203.  גירסת השיטה מקובצת.
ומתרצינן: אמר לך רבא: שאני התם, דאמר קרא (במדבר יח) "מכל מתנותיכם תרימו", ובא ללמדינו ש"מהני", אף על פי שעבר על לא תעשה  204 .

 204.  וכבר מבואר לעיל (ד ב), שמקרא זה הוא במקדים מעשר ראשון לפני תרומה. וכלול בלאו זה גם המקדים תרומה לביכורים.
וחוזרת הקושיא לאביי: למה כתבה התורה "מכל מתנותיכם תרימו", הלא בכל לאווי התורה "מהני"?
ומתרצינן: ולאביי, מיבעיא ליה, לדרשה אחרת. כמו דאמר ליה רב פפא לאביי, ותירץ לו אביי.
במסכת ביצה (יג ב) אמר רבי שמעון בן לקיש: ישראל שהקדים והפריש מעשר ראשון מתבואתו לפני גמר מלאכתה, שעדיין לא התחייבה התבואה בתרומות ומעשרות, חלה הפרשתו. ואם נתן את המעשר ראשון ללוי לפני שהפריש מהתבואה תרומה גדולה לכהן, פטור הלוי לתרום תרומה גדולה מהמעשר ראשון שקיבל. ועל אף שמפסיד בכך הכהן את תרומותיו,  205  מכל מקום, דרשינן ממה שאמרה התורה ללוי (במדבר יח) "והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", שהלוי מפריש עשירית מהמעשר שהוא מקבל (הנקראת תרומת מעשר) ואותה הוא נותן לכהן, ודרשינן, שהלוי נותן לכהן "תרומת מעשר" שהוא מרים מהמעשר ראשון בלבד, ואינו נותן "תרומה גדולה".

 205.  לדוגמא: בהפרשה מסודרת (שלא הקדים הלוי) של תרומות ומעשרות, מעשרת אלפים סאה - מקבל הכהן תרומה גדולה 200 סאה, הלוי 980 סאה, ומהם מקבל הכהן 98 סאה. נמצא שלכהן יש 298 סאה, וללוי נשאר 882 סאה. אבל עתה, שהלוי הקדימו בשבלים - מקבל הלוי 0100 סאה, ומהם מקבל הכהן 100 סאה, משאר התבואה מקבל הכהן 180 סאה. נמצא שלכהן יש רק 280, וללוי 900. (לבעל התבואה, אין נפקא מינה בכל זה, ובשני האופנים נשארים לו 0882 סאה). הקשה בשיעורי רבנו משולם דוד הלוי: הלא מן התורה - חטה אחת פוטרת את כל הכרי, ולא צריך לתת לכהן יותר מכן, ואם כן, מן התורה לא הפסידו כלום?
ושם בגמרא אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, אם דרשינן "מעשר מן המעשר, ולא תרומה גדולה מן המעשר", הרי אפילו אם הקדימו, בן לוי לכהן לקחת את המעשר ראשון, בכרי, אחרי שנתמרחה התבואה ועדיין לא הפרישו ממנה תרומה גדולה אלא רק קדם והפריש ממנה מעשר ראשון, נמי ניפטר, ולמה אמר רבי שמעון בן לקיש את דינו דוקא בהקדים הלוי לקחת את המעשר הראשון בהיות התבואה בשבלים?
אמר ליה אביי לרב פפא: עליך, כדי שלא תאמר כן,  206  אמר קרא "מכל מתנותיכם תרימו". התורה מצווה ללוים ליתן לכהנים אפילו תרומה גדולה מן המעשר ראשון, כאשר לקחו את המעשר ראשון לאחר גמר מלאכת התבואה (מירוח הכרי)!

 206.  רש"י ביצה שם.
והקשה לו רב פפא: מה ראית לרבות את הכרי, ולהוציא את השיבלין? כלומר, מנין לך שמהכתוב "מכל מתנותיכם תרימו" אתה מרבה בהקדימו בכרי לחייבו להפריש תרומה גדולה, ואילו מהמקרא "והרמותם ממנו תרומת ה'" אתה ממעט בהקדימו בשבלים לפטרו מתרומה גדולה?
ותירץ לו אביי: מרבה אני את הכרי, משום שישנו בכלל "דגן",  207  וכבר חלה עליו חובת תרומה גדולה, כמו שנאמר לגבי תרומה (דברים יח) "ראשית דגנך", הלכך מסתבר להעמיד המקרא שבא לטובת הכהן, כשכבר נתחייב. ומוציא אני את השיבלין, שאין בכלל דיגון. והמקרא שבא לפטור הפרשת תרומה לכהן, מסתבר להעמיד כשעדיין לא נתחייב  208 .

 207.  גירסת השיטה מקובצת.   208.  על פי רש"י ביצה (שם).
ועתה, לאביי המקרא "מכל מתנותיכם תרימו", אינו מיותר ללמדנו ש"מהני", אלא ללמדנו חיוב הפרשת תרומה גדולה בהקדים לוי לכהן אחר שנתמרח בכרי  209 .

 209.  השפת אמת מסכם, שרבא סובר שאין צריך מקרא מפורש לאופן שהקדימו בכרי, ומסברא ידעינן כן הואיל וכבר נתחייב בתרומה, הלכך דרשינן מ"מכל מתנותיכם תרימו" לומר ש"מהני". ואילו אביי סובר שדרשינן כן מהמקרא ולא מסברא.
ומקשה הגמרא על רבא מ"כהן גדול שקידש אלמנה".
והרי אלמנה לכהן גדול, דעבר אמימרא דרחמנא, דרחמנא אמר (ויקרא כא) "אלמנה וגרושה לא יקח", וקיחה זו היינו קידושין, שאסור לו לקדש אותה  210 .

 210.  עיין גמרא קידושין (עח א) וברש"י רמב"ן בעל המאור ריטב"א ותוס' בבא מציעא (י ב), שכתבו שרבא מודה לאביי בקידש ובעל שלוקה גם על הקידושין, כמבואר כאן.
ותנן במסכת קידושין (סו ב) שהקידושין תופסין, ואינה יוצאת ממנו אלא בגט.
דתנן, כל מקום שיש קידושין, שהקידושין תופסין, ויש עבירה בקידושין אלו, הולד שנולד מנשואין אלו, הולך אחר הפגום, והוא "חלל", והגמרא מפרשת שם שהיינו אלמנה לכהן גדול.  211  וממה שאמרה המשנה "יש קידושין", מוכח שהקידושין תופסין למרות שנעשו בעבירה. תיובתא לרבא  212  הסובר "לא מהני".

 211.  אלמנה לכהן גדול היא אחת מכל איסורי ביאה ש"ש קידושין ויש עבירה", ושם מנויין עוד איסורי ביאה, כגון: ממזרת לישראל, ישראלית לממזר. ובכל אלו- הולד הולך אחר הפגום, כלומר, אם האב ממזר הרי הוא ממזר, אם האם ממזרת הרי הוא ממזר, וכן אם האם היא חללה שהרי נתחללה בביאת כהן גדול הוי הבן חלל.   212.  גירסת השיטה מקובצת בהשמטות. וכן המשך הגמרא.
ומתרצינן: אמר לך רבא: שאני התם דכתיב (שם) "ולא יחלל זרעו", כלומר, אם יקח אלמנה יחלל זרעו. ומשמע, "חללים" הוא עושה, אך "ממזרים" אינו עושה. ואילו לא היו הקדושין תופסין, היה הולד ממזר. ומתוך שהתורה גילתה שאין הולד ממזר, מוכח שהקידושין תופסין ו"מהני".
דהיינו, ש"אי תפיסת קידושין" ו"ממזרות", הם שני דברים התלויים זה בזה. במקום שתופסין קידושין, אין הולד ממזר, ובמקום שהולד ממזר, אין הקידושין תופסין  213 . ולכן, כאשר התורה גילתה שאין הולד ממזר, היא מגלה שהקידושין "מהני".

 213.  כמבואר במסכת כתובות (כט ב). ועיין בתוס' ובהשמטות שיטה מקובצת שמדברי רבי יהושע נסתר כלל זה.
וחוזרת הקושיא על אביי,  214  למה הוצרכה התורה להשמיענו ש"מהני"?

 214.  כן פירש רש"י. והגר"א מקשה על פירוש רש"י: מה קשה לאביי, וכי יש כאן מקרא מיותר, הלא בכל אופן צריכה התורה לכתוב שהולד הוא "חלל" ומתוך כך דייק רבא שאינו נעשה ממזר, וממילא תפסו הקידושין? ועיין בתוס' המפרשים פירוש אחר בגמרא. ועיין בספר דבר שאול המבאר פירוש רש"י.
ומתרצינן: ולאביי,  215  אי להכי הוא דאתא, אם ללמדנו שאין הולד ממזר, וממילא "מהני" בה קידושין, לימא, יאמר הכתוב "לא יחל". מאי, למה אמר הכתוב "לא יחלל"? אלא, בא הכתוב להשמיענו דרשה אחרת, אחד לו, הולד מתחלל, ואחד לה, האשה עצמה מתחללת בביאה פסולה זו, והיא הזונה האמורה בתורה האסורה לכהן הדיוט (אף אם הכהן גדול לא יגרשנה אלא ימות) ונאסרת באכילת תרומה, אף אם היא בת כהן (האוכלת תרומה כשחוזרת לבית אביה  216 ).

 215.  גירסת רש"י.   216.  עיין בחידושי הגרי"ז.
וזה מה שהתורה באה ללמדנו באומרה "ולא יחלל", ולא ש"מהני", כיון שלאביי אין בכך שום חידוש, מאחר שבכל לאווי התורה "מהני".
ומקשה הגמרא על רבא מדין "מקדיש בעלי מומין למזבח".
והרי המקדיש  217  בהמות בעלי מומין למזבח, ואסור לעשות כן, משום דרחמנא אמר (ויקרא כב) "כל אשר בו מום לא תקריבו", ודרשינן (לקמן ו ב) ממקרא זה איסור אפילו להקדיש -

 217.  גירסת השיטה מקובצת.
ותנן,  218  המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח (ולא לבדק הבית!), אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, מה שעשה עשוי, וחלה ההקדשה, והיא קדושה ותימכר ומדמיהן יביא קרבן למזבח.

 218.  בהשמטות לשיטה מקובצת גרס "ותניא", כי אינה משנה בשום מקום. ומביא שם בשם רבינו ברוך, שמבואר כן במשנה בכורות (יד א): כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו וכו'. משמע שכל עוד שלא נפדו הרי הם בקדושתן - מוכח שחלה עליהן קדושה.
מוכח ש"מהני". תיובתא דרבא!  219 

 219.  השפת אמת מבאר: אין לתרץ שרבא ידע ש"מהני" מעצם הלאו הנוסף להקריבו (מלבד הלאו להקדישו) מוכח שאינו חולין והקדושה חלה. כי שפיר יש לומר, שהתורה אסרה להקריבו רק באופן שהוקדש בהיתר בעודו תם, ואחר כך נפל בו מום, ואילו אם הקדישו בהיות בעל מום לא חלה ההקדשה כלל. הלכך אין להוכיח ש"מהני" מהאיסור להקריבו.
ומתרצינן: אמר לך רבא: שאני התם, שהתורה גילתה בפירוש שמהני. דאמר קרא (שם) "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם".  220  ודרשינן, רצוי הוא דלא מרצה, הא מיקדש קדשי.

 220.  גירסת רש"י.
וקשה על אביי למה הוצרכה התורה לגלות שהיא קדושה, הלא בכל לאווי התורה "מהני"?
ומתרצינן: ולאביי, אי לא כתיב "כי לא לרצון יהיה לכם", הוה אמינא, היינו אומרים, ניהוי  221  כעובר על מצוה, ומכל מקום, כשר אפילו להקריבו,  222  כשאר לאווי התורה שאם עביד "מהני", לכן קמשמע לן שאינו לרצון, ואסור להקריבו.

 221.  גירסת השיטה מקובצת באות כ, ובאות יט גרס גירסא אחרת, וברש"י לא משמע כן.   222.  כן מבאר רש"י. ותמה השפת אמת: וכי יעלה על הדעת להכשיר בעל מום להקרבה, הרי עובר על כמה וכמה לאווים בהקרבת בעל מום?! על כן מבאר, דהוה אמינא שאם הקריבו (ועבר על כמה איסורים) בדיעבד כשר הבשר לאכילה. וכן כתב הרב מתן בסתר בשם הרב ידי אליהו.
ומקשה הגמרא על רבא מ"מקדיש תמימין לבדק הבית".
והרי המקדיש תמימין לבדק הבית, ואסור לעשות כן, משום דאמר רחמנא (שם) "ושור ושה שרוע וקלוט,

דרשני המקוצר[עריכה]