פרשני:בבלי:תמורה כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה כה א

חברותא[עריכה]

מלשון "אין קדושה חלה עליהן" משמע שאינה חלה כלל, ואפילו אם האם היתה בהמת קדשים, לא חלה על הטומטום ואנדרוגינוס אפילו קדושת האם.  17  ועל כך דנה הגמרא:

 17.  והטעם שלא שנאה התנא עם המציעתא, כתב התוס' יום טוב, משום שלא רצה להפסיק במחלוקת רבן שמעון בן גמליאל עם בר פלוגתיה.
אמאי אין קדושה חלה עליהן? הלא קדושים הם משעת יצירתן במעי אמן, וקדושתן מכח האם תופסת כל מקצת ומקצת שנוסף במעי אמן, עוד לפני היותן בעלי מומין?  18  ובשלמא  19  אם היתה בהמת חולין, ניחא, שאין קדושת הפה של המקדיש חלה עליהן, כיון שאין דעתו להקדיש אלא זכר ונקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס. אבל, אם היתה האם בהמת קדשים, למה לא תחול עליהן קדושת האם?

 18.  כן כתב רש"י. אבל רבינו גרשום מפרש: לפני שניכר בהם שהם טומטום ואנדרוגינוס.   19.  מבואר על פי תוס'.
ומתרצינן: קסבר רבן שמעון בן גמליאל, ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים. רק בשעת לידתן חלה עליהן קדושת אמן ולא משעת יצירתן במעי אמן. וכיון שבשעת הלידה, כאשר צריכה לחול עליהן הקדושה, הם היו כבר בעלי מומין, שוב לא חלה עליהן קדושה.
והגמרא מבארת: דאי סלקא דעתך, שאם היה עולה על דעתך לומר שכבר מעת היותן במעי אמן הן קדושין, קשה, אמאי אין קדושה חלה עליהן? הא תפסינהו קדושה דאימייהו (של אמותן)?
אלא, שמע מינה, שרבן שמעון בן גמליאל סובר, ולדי קדשים רק בהווייתן הן קדושין.
ועתה, גם מה שאמרה המשנה במציעתא, בבהמת קדשים, שחלה קדושת הפה על הולדות ואינם קדושים בקדושת אמותן, רבן שמעון בן גמליאל היא.  20  ולפיכך יכול להחיל עליהן קדושת עולה או שלמים, אף אם האם היא קרבן חטאת.

 20.  וכתבו התוס' במסכת זבחים (קיד א ד"ה וקסבר): שמהמציעתא כבר משמע שהתנא של המשנה סובר "בהווייתן הן קדושין", אלא שהתנא של המשנה שמר את הדברים לסיפא.
ואחרי שלמדנו שהתנא של משנתנו הוא רבן שמעון בן גמליאל, הסובר "ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין", מביאה הגמרא דעת התנא הסובר "במעי אמן הן קדושין".
והאי תנא סבר, ולדי קדשים ממעי אמן, מתחילת יצירתן במעי אמן, הן קדושין: דתנו רבנן: אמרה תורה (ויקרא כז) "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו". ודרשינן, אילו נאמר  21  "בכור אשר יבוכר, לא יקדיש", ולא היה נאמר "אותו" וגם לא היה נאמר "בבהמה", הייתי אומר שפסוק זה אינו עוסק בהקדשת הבכור, אלא עוסק בבכור אדם ולא בבכור בהמה. וכך אמר הכתוב: בכור אדם - לא יקדיש הקדישות! והיינו, שבא הפסוק למעט בכור אדם שהוא לא יקדיש שום דבר להקדש.

 21.  גירסת השיטה מקובצת.
תלמוד לומר "אותו".  22  ללמדנו שהפסוק מדבר בהקדשת בכור בהמה על ידי בכור אדם. וכך אמר הכתוב, "אך בכור אשר יבוכר לה'" (והבכור האמור כאן הוא בין בכור אדם ובין בכור בהמה), לא יקדיש אדם שהוא בכור (אשר יבוכר לה') אותו, את בכור הבהמה. ומדייק התנא: אותו (את בכור הבהמה) אי אתה מקדיש, אין הבכור אשר יבוכר לה' מקדיש "אותו" את בכור בהמה. אבל מקדיש אדם, שהוא בכור, את הקדישות, שאר קדשים.

 22.  גירסת רש"י.
וממשיכה הברייתא: ואילו לא נאמר "בבהמה", עדיין אני אומר: הוא, בכור אדם, לא יקדיש את בכור בהמה. אבל יקדישוהו אחרים, מי שאינו בכור רשאי להקדיש בכור בהמה לקדושה אחרת!
תלמוד לומר "בבהמה", לומר, בבהמה עסקתי. הפסוק כולו אינו עוסק כלל בבכור אדם, אלא בבהמה בלבד, ובאה התורה לאסור להקדיש בכור בהמה לקדושה אחרת, ואיסור זה נוהג בין בבכור אדם ובין בשאר אדם.  23 

 23.  עיין שם בתורת כהנים (בחוקותי פ"ח) כמה גירסאות וכמה פירושים.
וממשיכה הברייתא: יכול לא יקדישנו לקדושה אחרת אף בהיותו בבטן, במעי אמו? תלמוד לומר "אשר יבוכר לה"'. ודרשינן, רק משעה שיבוכר לה', משעה שנולד והתקדש כבכור, אי אתה מקדיש. אבל אתה מקדיש בבטן. ובהיותו בבטן בהמת חולין, יכול להקדישו לקדושה אחרת.
וממשיכה הברייתא: יכול אף ולדי כל הקדשים כן, יהא מותר לשנותם לקדושה אחרת בהיותם במעי אמן?!
תלמוד לומר "אך בכור".  24  ודרשינן, "אך", חלק. חילק הכתוב בין בכור לשאר קדשים, שרק בבכור התירה התורה להקדישו לקדושה אחרת במעי אמו ולא שאר קדשים, כי בכור נוצר במעי בהמת חולין, וקדושתו חלה רק משעה שנולד, שאז הרחם "פוטרו", כמו שנאמר (שמות יג) "פטר כל רחם". אבל שאר ולדות קדשים אשר אמותיהן קדושות, הרי כל מקצת ומקצת שהם נוצרים במעי אמן, נתפס בקדושת האם.

 24.  גירסת רש"י.
וממשיכה הגמרא: אלמא, הרי שתנא זה סבירא ליה, כי ולדי קדשים ממעי אמן הן קדושין. והוא התנא החולק על משנתנו.
ולמדנו, לפי כל הדעות, שקדושת בכור חלה בשעת יציאת רובו מרחם אמו. ועתה דנה הגמרא בהקדישה לקדושה אחרת באותה שעה של יציאת רובה.
אמר ליה רב עמרם לרב ששת: אמר על הבכור, בהיותו במעי אמו: עם יציאת רובו יהא  25  עולה! דהיינו, שהקדישו עתה, על מנת שיחול ההקדש בשעת יציאת רובו. ועתה עומדות לחול על הולד שתי קדושות, בכור ועולה, איזה קדושה חלה? והשאלה היא איזו היא קדושה חמורה יותר, שהיא מקדימה לחול לפני השניה, האם עולה הוי, או בכור הוי.

 25.  גירסת השיטה מקובצת.
וצדדי הספק הם: האם עולה הוי,  26  שכן קרבן עולה הוא כליל, נשרף כולו לה' על המזבח, וקדושתו חמורה.

 26.  רש"י כנראה לא גרס את שתי הלשונות אלא רק את השניה, שהרי לא פירש את הלישנא קמא. וכן כתב הגר"א. אבל רבינו גרשום גרס אותה: עולה הוי, משום דכל פורתא ופורתא דנפיק, כל מקצת ומקצת היוצא הרחם, הוא כליל, או, בכור הוי, משום דכל פורתא ופורתא דקא נפיק קאי במילתיה.
או, דילמא, יתכן לומר, בכור הוי. שכן קדושתו מרחם. כלומר, שכן קדושת בכור חמורה בכך שהיא חלה מאליה, ביציאת הבכור מרחם אמו, בלי צורך בהקדשתו.
אמר ליה רב ששת לרב עמרם: מאי תיבעי לך?! וכי לאו  27  היינו דבעי אילפא?! הרי בעיה דומה לזו איבעיא ליה לאילפא, שכך הסתפק אילפא:

 27.  גירסת השיטה מקובצת.
הקוצר את שדהו, ובשעת קצירתו אמר על הלקט,  28  השייך לעניים: עם נשירת רובו (שאז חלה על השבלים תורת לקט  29 ), יהא הפקר, לעניים ולעשירים! - איזה דין יש על הלקט הזה?

 28.  הקוצר את שדהו ונפלו מתוך המגל או מתוך ידו שבולת אחת או שתים, הרי הם "לקט", והעניים לוקטים אותם, כמו שנאמר (ויקרא כג) "ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם". במה דברים אמורים, בשדהו. אבל המפקיר את תבואת שדהו לפני הקצירה, לא מיחייב בלקט. כמבואר במסכת פאה (פרק א משנה ד).   29.  כן כתב רש"י. אבל רבינו גרשום גריס "בשעת נשירתן לארץ".
האם לקט הוי, ואסור לעשירים לקחתו. או הפקר הוי, ומותר לעשירים לקחתו כשאר הפקר?
וצדדי הספק הם: האם לקט הוי, שכן קדושתו בידי שמים, והתורה זיכתה אותו לעניים. או דילמא, יתכן לומר, הפקר הוי, שכן זוכין בו עניים ועשירים.  30 

 30.  שכן יפה כחו שזוכה בו לעניים ועשירים. רבינו גרשום.
ואמר אביי: מאי תיבעי ליה לאילפא?! הלא ודאי לקט הוי, כיון שהקדוש ברוך הוא עשה אותו לקט, וכי ידחו דבריו של הקוצר, שעושה את הלקט שיהיה הפקר לעניים ולעשירים, את דברי הקדוש ברוך הוא שהלקט שייך לעניים? והרי דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין!?
כך פשט אביי לאיבעית אילפא. ועתה אומר רב ששת על איבעית רב עמרם: הכא נמי יש לנו לומר: דברי הרב, שקידשו לבכור, ודברי התלמיד, המקדשו לעולה, דברי מי שומעים!? הרי בודאי לדברי הרב שומעים. הלכך, בכור הוא ולא עולה.  31 

 31.  רש"י מפרש שאיבעית הגמרא היא איזו מן הקדושות חמורה ודוחה את השניה. ופשטה הגמרא שמטעם "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" הוי קדושת בכור קדושה חמורה יותר. אבל הגרי"ז מדייק מדברי הרמב"ם דאין זה מטעם חומרא וקולא. אלא הואיל ובשעת יציאת רוב מהרחם או בשעת נשירת רוב לקט חל עליו שם בכור או שם לקט, אף על פי שבד בבד באה עוד קדושה "אין לך בו רשות", כלומר אין "כח במעשיו" שהוא מעשה ידי התלמיד להחיל עליו קדושה אחרת.
מתניתין:
משנתנו דנה במקדיש בהמת חולין מעוברת, באופן שאת האם הוא מקדיש לקדושה אחת, ואת העובר לקדושה אחרת. ובאופן זה לא קיימת מחלוקת אם "בהווייתן הן קדושין" או "במעי אמן הן קדושין",  32  כי כאשר מקדיש בהמה מעוברת, חשוב העובר כדבר בפני עצמו המקבל את הקדושה בעצמו, ולא מכח אמו.  33  האומר, על בהמה מעוברת: ולדה של זו, יהא עולה, והיא, האם, תהא שלמים! - דבריו קיימים. והולד יהיה קרבן עולה, והאם שלמים. שהרי קדמה קדושת הולד שהוא דבר בפני עצמו לקדושת האם.

 32.  כלומר, אין זה ענין כלל לא ל"בהווייתן הן קדושין" ולא ל"במעי אמן". תוס' יום טוב.   33.  כן מבארים רש"י ותוס' על פי דעת רבי יוחנן בגמרא. ואילו בר פדא (לעיל דף י-יא) חולק עליו, וסובר שהעובר אינו דבר בפני עצמו, והוא קדוש בקדושת האם מכח האם, וקדושתו חלה מכח האם. ולדעת בר פדא, שקדושתו חלה מכח האם, כתבו התוס' (לקמן עמוד ב ד"ה דתנא), שלמאן דאמר "במעי אמן הן קדושין" חלה הקדושה תיכף בשעת ההקדשה. ואילו למאן דאמר "בהווייתן הן קדושין" חלה במעי אמו קדושה מסויימת "דלא מצי לאקדושי בקדושה אחרת, אלא מיד שיוולד תחול עליו קדושת האם. מיהו, חולין הוא עד שיוולד". ושם יבואר.
אבל, אם הקדים את האם לולד, ואמר, "היא שלמים, וולדה עולה", הרי זה ולד שלמים.  34  כיון שהקדיש את האם לשלמים, הקדיש את האם וכל מה שיש בה,  35  והולד חשוב כמוקדש בפני עצמו לשלמים, ונמצא שהקדיש שתי בהמות לשלמים.  36  וכיון שנתקדש הולד לשלמים, שוב לא מועילה אמירתו "ולדה עולה" להקדישו לעולה, שהרי כבר הוקדש לשלמים. אלו הם דברי רבי מאיר, הסובר "תפוס לשון ראשון"  37 .

 34.  גירסת השיטה מקובצת והגר"א.   35.  כן כתב רש"י. ותוס' כתבו "מיד שהקדיש האם נתכוין נמי שתחול על פיו אותה קדושה על העובר". ותוס' (לעיל י ב ד"ה ואזדא המתחיל בעמוד א) כתבו, שמיד כאשר אמר "היא שלמים", דעתו לקדש הולד בשלמים, והוי הולד שלמים על קדושת פיו, ולא מכוחה של האם.   36.  רש"י לפי גירסת השיטה מקובצת והצאן ק דשים. והנה, ביאור זה הוא אליבא דרבי יוחנן בסוגיתנו. ואילו אליבא דבר פדא - עיין לעיל (י ב תוס' ד"ה ואזדא המתחיל בעמוד א).   37.  מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי אם "תפוס לשון ראשון" או "אף בגמר דבריו אדם נתפס" - מבוארת באריכות לקמן (כו א).
רבי יוסי אומר:  38  אם לכך, להקדיש את הולד לעולה, נתכוין תחילה, בשעה שהקדיש את האם לשלמים, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, שאין הפה יכול לדבר שני דברים כאחד, דבריו קיימים. והולד עולה. כי "אף בגמר דבריו - אדם נתפס", והרי במה שאמר "היא שלמים" לא נתכוין להחיל על הולד קדושת שלמים.

 38.  גירסת השיטה מקובצת.
ואם משאמר (אחרי שאמר) "הרי זו שלמים", נמלך,  39  ואמר "ולדה עולה" - הרי זה ולדה שלמים.

 39.  התייעץ, הרמב"ם בפירוש המשנה. וכן מתרגמינן (שמות יח) "איעצך" - "אמלכינך". תוס' יום טוב.
גמרא:
אמר רבי יוחנן:  40  הפריש חטאת מעוברת, וילדה - רצה, אם רצה להתכפר בה, באם, מתכפר. רצה, בולדה מתכפר. ואין דינו כ"ולד חטאת" ההולך למיתה. כי רק אם הפריש בהמה לחטאת ואחר כך נתעברה וילדה ולד הולך הולד למיתה. אבל אם הפריש בהמה לחטאת בהיותה מעוברת, נחשב העובר לחטאת בפני עצמה, מכח הקדשת פיו, ולא מכח קדושת האם. והרי זה כאילו הפריש שתי חטאות לאחריות, שאם תאבד האחת יתכפר בשניה, שהדין הוא שמתכפר באיזו מהן שירצה, והשניה תרעה עד שתסתאב.

 40.  הסוגיא מובאת ומבוארת לעיל (דף י-יא) עיין שם.
ומבארת הגמרא:  41  מאי טעמא? קסבר רבי יוחנן, המקדיש בהמה מעוברת לחטאת, אם שיירו, שייר את העובר מלהקדישו, אלא השאירו להיות חולין, ולא הקדישו עם האם, הרי הוא משוייר, וחולין הוא. כלומר, העובר הוי דבר בפני עצמו, ו"עובר  42  לאו ירך אמו הוא",  43  שאינו נחשב כאבר מאברי האם. וכשם שיכול לשייר את העובר לחולין, כך יכול להקדישו לקדושה אחרת, או להקדישו לחטאת בפני עצמו, והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות, שאם רצה מתכפר בה, ואם רצה מתכפר בחבירתה.

 41.  מהגמרא לקמן (עמוד ב) משמע שרבי יוחנן לא אמר בפירוש "שיירו משוייר" ו"עובר לאו ירך אמו הוא", אלא הוא ביאור הגמרא בדברי רבי יוחנן.   42.  גירסת השיטה מקובצת.   43.  וכתב השיטה מקובצת (אות ו) בשם ר"י ז"ל: פלוגתא דעובר ירך אמו בהקדישה מעוברת הוא מן הסברא, ואילו פלוגתא דב"הווייתן הן קדושין" או "במעי אמן" בהקדישן ואחר כך נתעברה הוא בדרשת הכתובים. ומאן דאמר "ממעי אמן" דורשה מהדרשה לעיל "אך חלק", או מהדרשה המובאת לקמן (עמוד ב) "האשה וילדיה תהיה לאדוניה". ומאן דאמר "בהווייתן" דרשה ממה שנאמר "רק קדשיך אשר יהיו לך".
ומקשינן על רבי יוחנן ממשנתנו: מותיב רבי אלעזר ממה ששנינו: אמר "היא שלמים וולדה עולה", הרי זה ולד שלמים.
ואי סלקא דעתך "שיירי משוייר", למה אמרה המשנה "הרי זה ולד שלמים", הלא אינו "ולד שלמים" אלא הוא שלמים בפני עצמו, ואם כן, "הרי זו שלמים", מיבעי ליה  44  למיתנא! כך היתה המשנה צריכה לומר!

 44.  גירסת הצאן קדשים.
וכיון שקראתו המשנה "ולד של שלמים", מוכח שקדושתו היא מכח האם ולא מחמת הקדשת פי המקדיש. ואם כן, לגבי חטאת נמי, היא "ולד חטאת", שדינה למיתה. וקשה על דברי רבי יוחנן?
ומתרצינן, אמר רב טבלא: בר מינה דההיא (חוץ ממשנה זו), שממנה לא תיקשי על רבי יוחנן, כי נוסחתה משובשת. דהא  45  תני תנא קמיה דרב, שנה לפניו המשנה בנוסח "הרי זו ולד שלמים", ורב תיקנו, ואמר ליה רב: תני, שנה! "הרי זה שלמים".

 45.  גירסת השיטה מקובצת.
מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: האומר לשפחתו בשעת נתינת גט שחרור: הרי את שפחה וולדך בן חורין! - אם היתה מעוברת,  46  זכתה לו, לעובר את שחרורו בקבלת הגט, והולד יצא לחירות.

 46.  גירסת השיטה מקובצת.
אי אמרת בשלמא, "אם שיירו אינו משוייר" ו"עובר ירך אמו" - משום הכי זכתה לו, משום דהוה ליה, כאילו משחרר חצי עבדו. ומני, ומי הוא התנא הסובר שהמשחרר חצי עבדו יצא לחירות? רבי  47  היא,

 47.  גירסת השיטה מקובצת.

דרשני המקוצר[עריכה]