פרשני:בבלי:מועד קטן ז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן ז ב

חברותא[עריכה]

כי פליגי במצורע המוסגר  בהסגר שני, שאם יטמאנו יצטער, שהרי נהיה מוחלט, והיא טומאה חמורה ממוסגר.
מר רבי מאיר, שאמר רואין להקל ולא להחמיר, סבר, בכהן תליא מילתא, ואינו טמא עד שיקבע הכהן שהנגע פשה ומטמא.
וכיון שהדבר תלוי ברצון הכהן, יכול לראותו.
ואי טהור מצאו, אמר ליה "טהור", וישמחנו במועד בטהרתו.
ואי טמא מצאו, שתיק הכהן, ולא יאמר לו שהוא טמא, ולא יצטער.
ואילו מר, רבי יוסי, שאמר אין רואין אף להקל, סבר, "לטהרו או לטמאו" כתיב, וילפינן מינה שחייב הכהן הרואה לומר אם טמא או טהור, ויאלץ לצערו אם הוא טמא, ולכך לא יראנו עד אחר המועד  126 .

 126.  לקמן בגמרא נלמד, שמלבד זאת נחלקו גם כן בדין טמא מוחלט, שלרבי מאיר, יש לו לראותו ולטהרו, שאף על פי שמפסיד על ידי כן שנאסר באשתו, מכל מקום יש לו שמחה במה שמטהרו, שעל ידי כן מותר הוא ליכנס במחנה ישראל, וענין זה נחשב יותר חומרא מאיסורו באשתו. (ולשון המשנה "אבל לא להחמיר", באמת אינו מתפרש בטוב על אופן זה, ונכתב לשון זה מפני המחלוקת דמוסגר. משנה למלך). אבל לרבי יוסי אינו רואה, שלדעתו, הדבר מוטל בספק, איזה ענין נחשב חומרא יותר מחבירו, וכיון שעל ידי כן נאסר באשתו, אין לעשותו במועד. והנה, כל מה שנתבאר עד עתה הוא לפי פירוש רש"י בסוגיתנו. אבל התוס' הקשו עליו, שאם המוחלט מותר באשתו, ואין לומדים לאסרו בקל וחומר מימי ספירו (וכמו שנלמד לקמן שנחלקו התנאים בדבר), מנין לנו לאסור המוסגר, שהוא קל מהמוחלט. והנחלת דוד יישב, שדעת רש"י היא, שמדיני ההסגר נאמר, שיהיה המוסגר יושב בבית לבדו, ואף אשתו אסורה לבוא שמה, ואמנם אינו אסור בה מצד עצם מעשה הביאה, אבל מכל מקום לא יתכן שיהיה מותר בה, מה שאין כן במוחלט, שאמנם הוא משתלח חוץ לשלש מחנות, אבל אינו צריך לישב שם לבדו, וכל הרוצה לצאת שמה חוץ, יצא. אולם כל זה נכון לפי מה שפירש רש"י בפירוש התורה (ויקרא יג ד), שענין ההסגר הוא, שיהיה מסוגר כל השבוע, וכמו שהביאו התוס' כאן בשמו, שבימי הסגרו הוא כיושב בבית הכלא. אבל בתוספות הרא"ש הקשה על פירוש זה, ולכן פירש שבענין ההסגר יש שני דינים: א. שיהיו מציינים סביבות הנגע, כדי שידע הכהן בסוף השבוע אם פשה הנגע. ב. שיהיה כורך את הנגע בבגד וכדומה, כדי שלא יתחכך בבשר האדם וישתנה מראה הנגע ממה שהיה, על ידי כן. ועיין עוד במשנה למלך (טו"צ יד ה) וחזון איש (נגעים ג י). עוד הקשו התוס' על פירוש רש"י, ממה שלמדנו במגילה (ח), שהמוחלט והמוסגר שוים בדינם לענין שילוחם חוץ לשלש מחנות. (וכתבו שאכן רש"י חזר בו מפרט זה). ומכח זה פירשו התוס', שאף על פי ששניהם משתלחים חוץ משלש מחנות, מכל מקום יש חומר במוחלט שאין במוסגר, בזה שהוא טעון פריעה ופרימה, וטמא טמא יקרא, ועל ידי כן מוסיפים בני אדם להתרחק ממנו (וכמו שיבואר לפנינו הטעם), ובענין זה נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי, שלדעת רבי מאיר, אף על פי שריחוקו מבני אדם נחשב יותר חומרא מאיסורו באשתו (שמפני זה התיר לטהר המוחלט, וכמו שנתבאר, אף על פי שנאסר על ידי כן באשתו), ואם כן ודאי שיש לנו לאסור להחליטו במועד, שהרי בזה אנו מגדילים את צערו, שעל ידי כן נעשה מרוחק יותר, ואף על פי כן התיר רבי מאיר לראות הנגע, מאחר שלדעתו, לעולם יכול הכהן לשתוק ולא לטמאותו, אבל לרבי יוסי, מאחר שאסור לו לשתוק, ואם יראה בו נגע, יהיה מחוייב לטמאותו, לכן אין לו לראות, ואף על פי שלדעתו, איסורו באשתו נחשב חומרא יותר מאשר ריחוקו מבני אדם (שלכן אסר לטהר המוחלט), מכל מקום מודה הוא, שריחוקו מבני אדם גם כן נחשב לצער עבורו. ולפי פירוש זה, רבי יוסי אינו מסופק בדבר, אלא פשוט לו שאיסורו באשתו הוא החומרא. ובעיקר דבריהם, שהמוחלט מרוחק הוא יותר מבני האדם, ביאר המשנה למלך, שאף על פי שהמוסגר גם כן צריך להודיע לכל שהוא טמא כדי שיפרשו ממנו הטהורים, כשאר אבות הטומאה המטמאים אדם, וכמו שכתב הרמב"ם (טו"צ י ח), זהו רק מדרבנן, אבל מן התורה אין דין זה נוהג אלא במצורע מוחלט, וכמו שמפורש בתורה, "וטמא טמא יקרא". עוד כתב לחלק, שהמצורע קורא כן כדי שיפרשו ממנו אנשים לגמרי, שכן גזרה חכמתו יתברך, אבל שאר הטמאים, אינם צריכים אלא להפריש הטהורים שלא יגעו בהם ויטמאו. ויעויין ביונתן ב"ע ובאונקלוס (ויקרא יג מה). ומלשון התוס' נראה, שעל ידי פריעה ופרימה גם כן מוסיפים בני אדם להתרחק ממנו. ויעויין שם במשנה למלך.
אמר מר: אמר רבי: נראין דברי רבי יוסי במוחלט, ודברי רבי מאיר במוסגר.
ומקשינן: והתניא איפכא, אמר רבי: נראין דברי רבי מאיר במוחלט ודברי רבי יוסי במוסגר.
ומתרצינן: מחלוקת תנאי היא שנחלקו אליבא דרבי.
המוחלט מותר להתייחד עם אשתו בימי חלוטו, אלא שרחוק הוא מחביריו, לפי שהוא משולח מחוץ לשלש מחנות.
אך כשנטהר מחלוטו, ומונה שבעה ימים לטהרה, בימים אלו נאסר על אשתו, דכתיב "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים". אהלו זו אשתו. אבל מותר לבוא במחנה ישראל, ופליגי תנאי בשיטת רבי, מה עדיף לו לאדם.
מר, דאמר נראין דברי רבי מאיר, שרואין במוחלט, סבר, צוותא דעלמא עדיף ליה.
ולכן רואהו בימי חלוטו. כי גם אם יטמאנו הוא לא יצטער לפי שאינו מחמיר עליו יותר ממצבו כעת.
ומאידך, אם יטהרנו, ישמחנו. ועל אף שנאסר עתה באשתו, עדיף לו חברת העולם, שחוזר למחנה.
וכן נראין לו דברי רבי יוסי שלא רואהו כלל, במוסגר, כי בו חיישינן שיטמאנו ויאסרנו בחברת אנשים, כשישולח מחוץ למחנות, ויצטער במועד.
ומר, דאמר נראין דברי רבי מאיר שרואין רק להקל, במוסגר, סבר צוותא דאשתו עדיף ליה מצוותא דעלמא  127 .

 127.  לפי פירוש רש"י, לדיעה ראשונה בדעת רבי, סובר הוא כרבי מאיר בדין זה שמטהרין את המוחלט, ומשום שצוות העולם חשובה לו יותר מצוות של אשתו, ומעתה שב הוא אל המחנה, ואילו לענין מוסגר סבור הוא כרבי יוסי שאין לראותו במועד, כי מאחר ואסור לו לשתוק, וכדעת רבי יוסי, אם כן יהיה מחוייב להחליטו אז, ועל ידי כן יהיה משתלח משלש מחנות שהוא צער גדול עבורו, אף על פי שיהיה מותר על ידי זה באשתו. ולדיעה שניה בדעת רבי, סובר הוא כרבי יוסי שאין לטהר את המוחלט, שצוות אשתו חשובה לו יותר (ובתורת ודאי, ולא בתורת ספק כפי שסבור רבי יוסי), ובדין המוסגר דעתו כרבי מאיר שמתיר לראותו, אבל מכל מקום יש חילוק גדול ביניהם, שלרבי מאיר מותר לו לראותו כדי להקל בלבד, אבל אינו מחליטו (כיון שעל ידי כן יהיה משתלח, ולרבי מאיר צוות העולם חשובה לו יותר), ואילו לדעת רבי, אף על פי שאסור לו לשתוק, וכרבי יוסי, ואם כן יטמאנו אם יהיה בו נגע, מכל מקום מותר לו להחליטו גם כן, כיון שעל ידי זה ירויח צוות של אשתו, שהיא חשובה לו יותר בודאי. ולפי פירוש התוס', דיעה ראשונה בדעת רבי מתפרשת כמו לפירוש רש"י, ובדיעה שניה בדעת רבי פירשו, שלרבי, איננו מתחשבים כלל בצוות העולם, ועל כן מותר להחליטו במועד, אף על פי שעל ידי כן יהיה מרוחק יותר מבני אדם. אולם בעיקר פירושם תמהו התוס', שאם כן נמצא לדיעה השניה בדעת רבי (בין לפירוש רש"י, ובין לפירוש התוס'), שרבי אינו סבור כלל כרבי מאיר בדינו ובטעמו, וכנ"ל. אבל הריטב"א מפרש לפי דיעה השניה, שלרבי מותר לראות המוסגר במועד, משום שסובר בזה כרבי מאיר שיכול הוא לשתוק, ולפי דבריו, מיושבת קושית התוס'. ועיין גליון הגרע"ק איגר על הרמב"ם (יו"ט ז טז).
ולכן, אין נראין דבריו במוחלט, כי אם יטהרנו לא ישמחנו, שהרי נאסר באשתו.
אך במוסגר, אם יטהרנו, ישמחנו גם בצוותא דעלמא. ואף אם יטמאנו לא יפסיד צוותא דאשתו, ולית ליה צערא.
ואם כן, רואה הוא בין להקל ובין להחמיר.
וכן נראין לו דברי רבי יוסי שאין רואין כלל, במוחלט. כי אף אם יטהרנו, יאסר באשתו, ומצטער בזה כיון שצוותא דאשתו עדיפא ליה.
ודנה הגמרא עתה בהא דאמרינן מוחלט אית ליה צוותא דאשתו:
למימרא, האם יש להוכיח ולומר מכאן דמוחלט בימי חלוטו מותר בתשמיש המיטה?
ומסקינן: אין, אכן! והראיה, מדתניא: כתיב "וישב המצורע מחוץ לאהלו שבעת ימים" - מלמד הכתוב שיהא המצורע אסור בתשמיש המיטה  128  .

 128.  בכריתות (ח ב) למדנו, שהמצורעת מותרת היא בתשמיש, ונדרש כן מן הפסוק. ולכאורה ישתנה גם כן דינה לענין ראית הנגע במועד, שאף רבי יוסי יודה שמטהרים אותה, כדי שתשוב אל המחנה. ויעויין בחלקת יואב (יו"ד כט) שכתב ללמוד מאיסור המצורע באשתו, שגדרו הוא מפני הטומאה שעליו, שגם איסור זבה ונדה לבעלה הוא מפני הטומאה שעליה, ואינה משום גדר איסור עריות, אלא שבזבה חילקה התורה בין איש לאשה, שהזב מותר באשתו, והזבה אסורה לבעלה, ואילו במצורע הוא להיפך, שהמצורע אסור, והמצורעת מותרת. וע"ע בזכר יצחק (א מג-מד).
כי אין "אהלו" אלא אשתו. שנאמר בפסוק אחר שלשת ימי הגבלה של מעמד הר סיני "לך אמור להם: שובו לאהליכם".
ולא הוגבלו שלשת ימים מלשבת באהל, אלא כדכתיב "אל תגשו אל אשה". (שמות יט).
ומכאן למדנו שמצורע צריך לשבת חוץ לאהלו, היינו להיות מופרש מאשתו.
ופליגי תנאי אימתי נאסר המצורע המוחלט בתשמיש המיטה:
רבי יהודה אומר: הכתוב בספר יחזקאל "שבעת ימים יספרו לו", למרות שהוא אמור בטהרת טמא מת, כיון שנקט בו לשון "ספירה", שהוא הלשון האמור בטהרת מצורע - בא הכתוב הזה ללמד על מי שנצטרע, שרק בשבעת "ימי ספירו", שסופר לאחר שנתרפא ובא להטהר, הוא אסור בתשמיש המיטה, ולא בימי חלוטו  129  .

 129.  האחרונים דנו לענין מצורע העומד בימי ספירו ונתנגע שנית, האם נאמר שיהיה מותר באשתו, שהרי עתה אינו יכול לספור לטהרתו, וכשיסור ממנו הנגע יהיה צריך למנות מחדש שבעת ימים, ואם כן אינם ימי ספירו, אלא ימי חלוטו, או שאין לחלק בכך, ואסור. יעויין חזון איש (נגעים ד טו).
רבי יוסי ברבי יהודה חולק  130 , ואומר: הפסוק הזה אמנם מדבר בז' ימי ספירו, אך לומדים ממנו קל וחומר לאסור מצורע בתשמיש גם לימי חלוטו.

 130.  כתבו המפרשים, שאין זה רבי יוסי הנזכר לעיל בברייתא, שהרי רבי יוסי הנזכר בברייתא סבור שבימי חלוטו איננו אסור באשתו, אלא הוא רבי יוסי בר חלפתא, כשאר רבי יוסי הנזכר בש"ס בסתם.
(והא דאמרינן שאית למוחלט צוותא דאשתו, היינו אליבא דרבי יהודה, שלפיו מצורע מותר בתשמיש בימי חלוטו).
וממשיכה הברייתא ואומרת:
ואמר רבי חייא: כך דנתי לפני רבי:
הרי למדתנו רבינו שיש להביא ראיה מהמקרא שמצורע מותר בתשמיש בימי חלוטו.
שהרי יותם בנו של עוזיהו, לא היה נולד לו לעוזיהו, אלא משום שהתעברה אשתו ממנו בימי חלוטו.
שהרי עוזיהו, מלך יהודה, נצטרע כ"ה שנים לפני מותו. ואחר מותו מלך יותם בנו, ובן כ"ה שנה היה יותם במלכו.
ונמצא שעיבורו של יותם היה בימי חלוטו של אביו עוזיהו.
אמר לו רבי לרבי חייא: אכן, אף אני כך אמרתי, דקרא "וישב חוץ לאהלו" קאי רק על ימי ספירו, ובימי חלוטו אכן הוא מותר באשתו.
ומבארינן: במאי, במה קמיפלגי התנאים בברייתא?
רבי יוסי ברבי יהודה סבר, גלי רחמנא שמצורע אסור בתשמיש בימי ספירו, וכל שכן שהוא אסור בימי חלוטו. כיון שאז הוא עיקר צרעתו, ואילו ימי ספירו הם כבר שלב לטהרתו.
ומר רבי סבר, רק במאי דגלי קרא, דהיינו, שאסור באשתו בימי ספירו, גלי. ומאי דלא גלי, לגבי ימי חלוטו - לא גלי! ולכן מותר בהם בתשמיש  131 .

 131.  הקשו התוס', מדוע רבי אינו לומד קל וחומר מימי ספירו. וכתבו, שכנראה הוא ממעט ימי חלוטו מלשון הכתוב, "שבעת ימים", שמשמעותו דוקא ימים אלו, ולא אחרים. והשפת אמת כתב ליישב, שבאמת אי אפשר לאסור בימי חלוטו יותר משבעת ימים, שהרי בימי ספירו אינו אסור אלא שבעת ימים, ולא יותר, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, ומצד שני, אי אפשר גם כן לאסור בימי חלוטו שבעת ימים, שהרי אין להם כל גבול, ואיננו יודעים איזה שבעת ימים מתוכם נאסור, ועל כן נתבטל לגמרי כל קל וחומר זה.
ומדייקת עתה הגמרא מהפלוגתא של רבי מאיר ורבי יוסי לעיל, שאחד אמר אין כהן רשאי לשתוק, ולכן לא יראנו, ואחד אמר שאם יראנו טמא יכול לשתוק:
האם למימרא, דבאמירת הכהן תליא מילתא, ואין הנגע מטמא עד שיראנו הכהן ויאמר שהוא טמא.
ומסקינן: אין, אכן!
והראיה, מדתניא על הפסוק "וביום הראות בו הנגע".
יש יום שאתה הכהן רואה בו נגעים, ויש יום שאי אתה רואה בו  132  . מכאן אמרו חכמים:

 132.  הקשו התוס', מדוע אין רואין כלל בימים אלו, והלא לרבי מאיר יכול הכהן לראות כדי להקל, שאם ימצא טהור יאמר לו טהור אתה, ואם ימצא טמא, ישתוק, וכמו שהוא סובר לענין ימי הרגל. וכתב המשנה למלך, שמדבריהם אלו נראה בעליל, שאינם גורסים בתחילת דברי רבא, "בטהור כולי עלמא לא פליגי דלא חזי ליה", שהרי הנידון בברייתא כאן הוא לענין ראיה ראשונה, וכמבואר מהמשך הלשון, "חתן שנולד בו נגע", ואף על פי כן הקשו כנ"ל. (וזה אפילו לפי פירוש רש"י בדברי רבא). עוד הוסיפו להקשות, שלפי פירוש רבינו יצחק לעיל, הרי לדעת הכל, בראיה ראשונה מותר לראות כדי להקל, ושוב יקשה ביתר שאת, מדוע לא יראה הנגע אף בשבעת ימי המשתה, להקל. והחזון איש (שם ד יז) כתב, שיש לפרש לשון התנא, "יש יום שאי אתה רואה בו", לענין ראיה להחמיר, שעיקר מטרת הראיה היא כדי לדון בו דיני טומאת מצורע, אבל באמת מותר לראותו כדי להקל.
חתן שנולד בו נגע חדש, וצריך להראות אל הכהן, נותנין לו ז' ימי המשתה, שלא רואהו בהם הכהן שמא יטמאנו. ונותנין לו שבעת ימים אלו, הן לו, לנגע שבגופו, והן לביתו, לנגעי בתים שבביתו, והן לכסותו, לנגעי בגדים שבבגדו.
וכמו כן ברגל: נותנין לו, לכל המצטרע ברגל, שבעת ימי הרגל, כדי שלא יצטער במועד, דברי רבי יהודה.
רבי אומר: אינו צריך למילף שיש ימים שאין רואין בהם לחתן וברגל, אלא ידעינן להו מנגעי בתים:
הרי הוא הכתוב אומר "וצוה הכהן ופנו את הבית". הרי שכתוב להדיא שממתין הכהן מלטמא עד שיפנו את הכלים. וילפינן לנגעי גופו דומיא דנגעי בתים.
ואם ממתינין לו לדבר הרשות  133  , כמו בנגעי בתים, לפינוי  134  הכלים, כל שכן שממתינין לו לדבר מצוה  135  , בשעת שמחת חתן, ושמחת הרגל  136 .

 133.  אף על פי שממתינים כדי למנוע הפסד ממון, שלא יצטרך לשבור כלי חרס שבבית (יעויין רש"י ויקרא יד לו), והרי מבואר באו"ח (שא מ"א ח) ששמירת ממונו כמצוה היא חשובה, מכל מקום לענין שאר דבר מצוה, נחשב שמירת ממונו כדבר הרשות.   134.  גם בזה הקשו התוס' הקושיות הנ"ל, שלדעת רבי מאיר יכול הכהן לשתוק מלטמא עד שיפנו הכלים שבבית, ומדוע הוצרכנו לפנות מתחילה על הספק. ולדעת רבינו יצחק, הכל מודים שבתחילת הראיה יכול הוא לשתוק, ואם כן קשה כנ"ל. וכתב החזון איש (שם) ליישב, שאילו היה באמת הדין, שאין מפנים אלא אם כן הבית טמא, וכקושית התוס', אם כן, עצם הדבר שהכהן מצוה לפנות כל אשר בבית, הרי זה נחשב כאילו אמר בפירוש "הבית טמא", ושוב יטמא כל אשר בו.   135.  הנה בסוגיתנו מפורש, שפינוי זה שאמרה תורה יסודו הוא, כדי למנוע הפסד ממון על ידי טומאת הכלים. וכתב המשנה למלך (טו"צ יד ד), שאם כן, אין הפינוי מעכב בראית הנגע, ואם ירצה להכניס עצמו בספק איבוד ממון, הרשות בידו. אבל בפירוש הראב"ד לתורת כהנים (מצורע ה ה יא) כתב, שגזירת הכתוב הוא, להצריך פינוי בראית הנגע, ואין הדבר תלוי ברצונו כלל, ועל כן סובר רבי שמעון (נגעים יב ה), שאפילו דברים שאינם נטמאים בבית המנוגע, מחוייב לפנותם. וכעין זה כתב באליה רבה שם. ועיין שפת אמת, שמיישב לפי זה קושיות המשנה למלך על דעת הרמב"ם בזה.   136.  כתב החזון איש (סוף נגעים), שלכאורה היה נראה מכאן, שכל מצוה שחיובה מוטל על האדם לעשותה, אזי כל זמן שהוא מתעכב מעשותה, הרי הוא כמבטל חלק מן המצוה, ולכן הוצרכנו כאן ללימוד מיוחד שמותר להתעכב בראית הנגע, ובשאר מצוות שאין לנו לימוד על כך, יהיה נחשב באמת כביטול עשה. ושוב כתב החזון איש להוכיח שאין הדבר כן, ורק משום מעלת "זריזין מקדימין למצוות" (שנלמד מהנאמר בתורה לענין אברהם אבינו, יעויין פסחים ד), יש לו להזדרז ככל האפשר, ומשום מעלת הזריזין הוצרכנו ללמוד מן הפסוק, שלא ימהר הכהן לראות הבית.
ומבארינן מאי בינייהו?
אמר אביי אין נפקא מינה בינייהו, אלא רק "משמעות דורשין" איכא בייניהו, שכל אחד יליף מקרא אחר  137 .

 137.  מסקנת התוס' לקמן בפירוש דברי אביי, שרבי יהודה נצרך אף הוא לדרשה ד"ופינו", אלא שמ"ופינו" לבד לא היינו יודעים שאפשר להמתין אלא בנגעי בתים, ולא בנגעי אדם, שיש בהם חומרא שהם בגוף האדם, ולכן הוצרך לדרוש גם כן מ"וביום", ומצד שני, מ"וביום" עדיין לא היינו יודעים שאפשר להמתין אלא לדבר מצוה, ולא לדבר הרשות, ולשם כך הוצרכנו לדרשה ד"ופינו", ומאחר שמצאנו בנגעי בתים שממתינים אפילו לדבר הרשות, ומצאנו גם כן בנגעי אדם שממתינים על כל פנים לדבר מצוה, שוב איננו מחלקים בדינם, אלא בשניהם יש להמתין אפילו לדבר הרשות (וכן מפרש רבא לקמן בדעת רבי). ואם כן נמצא, שבין לרבי יהודה ובין לרבי ממתינים אפילו לדבר הרשות.
ואילו רבא אמר, זה שפליגי מהיכן אפשר ללמוד יש בכך גם נפקא מינה, כי דבר הרשות איכא בינייהו.
רבי יהודה שלומד מ"יש יום שאי אתה רואה נגעים", היינו רק לדבר מצוה, ובנגעי הגוף לא ימתינו לו לדבר הרשות.
אך רבי שלומד מנגעי בתים, גם בנגעי הגוף ימתינו לו אפילו לדבר הרשות.
ומבארת עתה הגמרא למה לא יליף כל אחד מקרא דחבריה.
רבי יהודה סבר, מהתם, מכך שממתין לדבר הרשות בנגעי בתים, לא גמרינן. כי שאני התם דחידוש הוא.

דרשני המקוצר[עריכה]