פרשני:בבלי:מנחות לט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות לט ב

חברותא

אמר רב: יאי גלימא, נאה היא אותה הגלימה העשויה כולה תכלת, ולא יאי תכלתא. שאין הציצית שלה נאה שהרי לא עשה לה ענף אלא גדיל בלבד  33 .

 33.  הגרי"ז הקשה הרי כשכרך וקשר חוליא אחת כבר היתה הציצית כשרה ואז היה גם ענף. ואם כן כשהמשיך לכרוך את כל הענף למה יפסל לרב, הרי לא גרע מגרדומין שנפסק הענף ונשאר הגדיל שכשר? ותירץ, לפי השיטות שקשר עליון הכונה אחר הגדיל והוא מדאורייתא אפשר ליישב שכאן היה הכל חוליא אחת ובסופה קשר, ולכן לא היה מתחילה גדיל ופתיל כשר. ועדיין קשה לפי השיטות שקשר עליון הוא הסמוך לבגד ואם כן היתה הציצית כשרה מיד כשהתחיל לכרוך? ועוד הקשה לפי דעת ר"י שהובא במרדכי (תתק"מ) שלרב כשר גם ענף לבד אם כן מיד כשקשר את החוטים לבגד הציצית כשרה, ולמה יפסל כשעשה מכולה גדיל הרי לא גרע מגרדומין? ותירץ שמה שהיה כשר מדין פתיל ענף, לא יכול להחשב לגדיל ואפילו לא לגרדומין, כיון שגדיל ופתיל הם שני דברים נפרדים ואי אפשר להכשיר פתיל מדין גדיל וכן להיפך. אבל כתב שבתוס' (לח ב ד"ה כיון) מבואר שגדיל שהתפרק כשר מדין פתיל. ומצינו מחלוקת אחרונים בסברא זו. שהביאור הלכה (יא ד ד"ה ארוך) פסק שאם בשעה שכרך חוליא ראשונה היתה הציצית כשרה אפילו מיעט שיעור החוט על ידי הוספת כריכות כשר מדין גרדומין. וכתב שהפרי מגדים פוסל, וסובר שהיתר גרדומין הוא דוקא אחרי שגמר לקשור את כל החוליות שבדעתו לכרוך, וביאר הביאור הלכה את דבריו שגמר המצוה הוא כשגומר לעסוק בקשירה וכריכות. ולדבריו מיושב קושית הגרי"ז הנ"ל. והחזון איש (ג ג) פסק כהפרי מגדים ומטעם אחר, מצד הסברא הנ"ל שגדיל לא יכול להיות כשר מדין פתיל וכן להיפך. ולכן פסק שאפילו סיים לכרוך והציצית כשרה, אם נמלך וכרך את כל הענף פסולה. ולדברי הביאור הלכה באופן כזה גם הפרי מגדים יכשיר.
רבה בר בר חנה אמר: יאי גלימא ויאי תכ לתא!
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי? מהו יסוד מחלוקתן אם כשרה ציצית שיש בה גדיל בלא פתיל? רבה בר בר חנה סבר: כתיב "גדיל" (גדילים תעשה לך), וכתיב "פתיל", למדנו מכאן שאפשר לעשות את הציצית, או גדיל או פתיל.
ורב סבר: לעולם "פתיל" בעינן.  34  וההיא, הפסוק "גדילים", למניינא של החוטים הוא דאתא, ללמדנו שצריך שמונה חוטים. וכך דרשו: אילו לא כתבה התורה אלא "גדיל" בלבד, היה משמע שנים חוטים, משום שאי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטים, שהרי צריך חוט אחד לכרוך בו חוט שני. ועכשיו שכתבה תורה גדילים בלשון רבים, הרי משמע שני גדילים, שבכל גדיל יש שני חוטים, הרי ארבעה  35  חוטים שצריך לתוחבם בחור שבכנף הבגד. וכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל" - אמרה תורה: עשה מארבע חוטים גדיל אחד, וכשתתחבם בכנף הבגד ותכפלם לכאן ולכאן יהיו שמונה חוטים, ופותלהו לאותו גדיל, מתוכו, שבסופו של הגדיל יהיה ענף של פתילים.

 34.  המרדכי הביא ר"י שלרב יוצא ידי חובה בפתיל ענף לבד. ודוחה המרדכי דבריו מהגמרא לעיל שרב מכשיר חוליא אחת, ומוכח שצריך גדיל, ולכן פירש שרב סובר שצריך גם פתיל. והכסף משנה (ציצית א ט) כתב שהגמרא לעיל לרב שצריך חוליא אחת והגמרא כאן שלרב צריך פתיל הם המקור להלכה שצריך גם גדיל וגם ענף. והתוס' הביאו ספרי פ' שלח שדרשו מ"ציצית" שצריך ענף, ומ"גדילים" שצריך גדיל. אבל הרמב"ם (א ג) כתב דרשה לכריכות מ"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" ולא את דרשת הספרי והגמרא. וביאר המשכנות יעקב (יג) שהרמב"ם הביא דרשה זו רק על כריכות תכלת אבל במצות לבן, המקור לגדיל וכריכות הוא מ"גדילים" כהספרי, והגמרא כאן. והתוס' (ד"ה או) הקשו שהסיפרי דורש שצריך ענף מ"ציצית" והגמרא דורשת מ"פתיל"? ועוד הקשו לרבה בב"ח שדורש או גדיל או פתיל, והרי בספרי דרשו מציצית שצריך פתילים? ותירץ בעמק ברכה (ציצית ב) לפי דברי הרמב"ם (א ג) שמהות מצות התכלת היא לכרוך בה את הענף, אפשר לפרש שבאמת דין גדיל וענף נלמד כהספרי מ'ציצית', ו'גדילים', והמחלוקת בגמרא כאן היא על התכלת לבד, שהמעשה שבא לפני רבב"ח ורב היה שכרך את כל חוט התכלת ובענף נשאר רק לבן, ונחלקו האם יש דין ענף תכלת, או שכיון שעיקר מצות התכלת היא לכרוך בו, אין צורך בענף תכלת. ולפירושו צריך לומר שהלכה כרבה בב"ח, שהרי משמע בפוסקים שאין מעכב שיהא ענף מהתכלת.   35.  הרמב"ם (ציצית א א) כתב: ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. וכתב הכס"מ שדעתו שמנין ח' חוטים הוא מדרבנן. ותמה המשכנות יעקב (או"ח טו) למה לא סיים הרמב"ם, ומדרבנן יש לו שיעור? והכסף משנה תמה שבגמרא יש דרשה "גדילים" למניינא שצריך ארבעה חוטים והלכה כרב? ותירץ המשכנות יעקב (הנ"ל) ובכתבי הגר"ח (החדש, שמ) שכונת הרמב"ם היא שמן התורה צריך שיהא "גדיל" ושיערו חכמים שצורת גדיל הוא לפחות שמונה חוטים, אבל אין זה "שיעור" ומנין חוטים אלא כדי שיהיה בצורת גדיל. והנפקא מינא שאין עובר ב"בל תוסיף" אם יוסיף יותר חוטים, כיון שאינו "שיעור" ו"מנין" מהתורה.
אמר שמואל משמיה דלוי: חוטי צמר לבנים פוטרין, מקיימים בהם מצות ציצית, בשל בגד העשוי פשתן. כי מאחר ושני החוטים של תכלת עשויים מצמר, ויש ליתנם בבגד של פשתן, מותר ליתן בו גם את שני חוטי הלבן כשהם עשויים מצמר.
איבעיא להו: חוטים של פשתן - מהו שיפטרו בבגד של צמר? וצדדי הספק הם: האם חוטי צמר בשל בגד פשתים הוא דפטר, דכיון דתכלת שהיא עשויה צמר, וחייבת להנתן גם בבגד פשתן פטרה, ומקיים בזה מצות ציצית, לכן חוטי לבן של צמר נמי פטר.  36  אבל ליתן חוטי פשתים בצמר לא התירה התורה, שהרי התכלת הניתנת בצמר אין בה משום כלאים ואם כן מדוע שנתיר נתינת חוטי פשתן בצמר.

 36.  התוס' (מ א ד"ה כיון) ביארו את לשון הגמרא כאן שעל ידי חוטי התכלת נעשה הבגד כלאים ומיגו שהותר תכלת הותר גם לבן, ויותר מפורש כתבו התוס' יבמות (ד ב ד"ה דאפילו) שההיתר משום מיגו. והרשב"א יבמות (ד ב) הביא דעה שאם יש לו חוטי לבן לבד אסור לתת ארבעה חוטי צמר בבגד פשתים, אלא שני חוטים נחשבים למצות לבן והשנים האחרים אסורים משום כלאים. ותמהו האחרונים למה צריך היתר משום מיגו? ולמה אוסר הרשב"א להוסיף חוטי צמר על הציצית הרי הבגד כבר נעשה כלאים על ידי שני החוטים, והרי בכלאים אין חילוק כמה חוטי צמר וכמה חוטי פשתן יש בבגד? והמנחת חינוך (רסד ט) הוכיח מתוס' לעיל (לח א ד"ה התכלת) שאסור להוסיף חוטי צמר בכלאים בציצית, ולכן צריך היתר של מיגו. ותמה מאד שלכאורה זה כמו בהמה שהיא טריפה משני סיבות? ותירץ המנחת חינוך לפי השיטות שכלאים "דחויה" בציצית ולא "הותרה", יש ליישב על פי שיטת הר"ן (ביצה ט ב בדפי הרי"ף) שב"דחויה" אם מרבה בשיעור יותר מהצורך אסור מדאורייתא, ולכן הוספת חוטי צמר הוא ריבוי בשיעורין שאסור מהתורה. אבל בקובץ הערות (ז ד) הקשה שהרשב"א עצמו (פ"ק דחולין) סובר שריבוי בשיעורים אפילו בדחויה מותר מדאורייתא? ותירץ, שהוספת חוט צמר דומה לשחט שני בנים ואחר כך שחט האם שנחשב לשני לאוין ואפילו שחייב רק מלקות אחד כיון שעשה האיסורים במעשה אחד, אבל עבר שני לאוין כמו שני זיתי חלב שהם שני איסורים. ובחידושי ר' שמואל (יבמות ה ו) מיישב לפי דברי הגר"ח (בכתבים החדש, עד) שבחיבור חוט צמר לבגד פשתן בתפירה וקשר, אין הבגד כולו נעשה חפצא של כלאים אלא שאסור לו ללבוש את הבגד והחוט יחד, וזהו איסור כלאים בציצית שהתירה התורה. (הובא לעיל לט א בהערות. והבית הלוי חולק ראה שם) ואם כן כשמוסיף חוט צמר, נוסף איסור חדש, שהרי גדר האיסור הוא ללבוש חוט צמר יחד עם הבגד פשתן והחוט של הציצית הותר ולא חוט הנוסף. אך הקשו עוד על התוס' למה צריך מיגו, הרי אם יתן חוטי פשתן לבן הם יהיו כלאים עם חוטי התכלת ומה החילוק אם חוטי הלבן יהיו כלאים עם הבגד, או עם חוטי התכלת? ותירץ בחידושי ר' שמואל שהיתר כלאים בציצית נאמר דוקא במקום שלולי הציצית היה מותר ללבוש את הבגד לבד, ולכן אם יוסיף חוטי צמר לבן הרי הבגד יהיה אסור גם בלי הציציות ולא הותר באופן כזה כלאים בציצית. והטעם שדוקא כך הוא ההיתר, מצינו כמה ביאורים: א) ר' עקיבא איגר (או"ח יא ט) כתב שכיון שלא מחויב ללבוש את הבגד, ויכול להמנע מחיוב העשה אינו דוחה כלאים ודוקא בגד פשתן לבד שמותר ללובשו בפני עצמו חייב בציצית צמר. ב) העונג יום טוב (סימן א) כתב שבגד שהוא עצמו כלאים לא נחשב "כסותך אשר תכסה בה" ופטור מציצית, וממילא אסור משום כלאים. ג) בחידושי ר' שמואל ביאר שדחית הלאו הותרה רק אחרי שמחויב במצוה, אבל ללבוש בגד כלאים כדי לקיים מצות ציצית לא הותר ולכן בגד שהוא כלאים גם בלי הציציות, אסור ללובשו ולא הותר על ידי הציצית.
או דילמא, כיון ששניהם (צמר ופשתים) מוזכרים בפסוק, דכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו - גדילים תעשה לך", ומכאן למדנו שמותר ללבוש כלאים לצורך קיום מצות ציצית, אם כן, לא שנא צמר בפשתים, התירה התורה, שהרי התכלת, העשויה מצמר, כלאים היא בבגד פשתן, ולא שנא פשתים בצמר (ציציות פשתן בבגד צמר).
ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע: דאמר רחבה אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן פוטרין בשל צמר. ואילו חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום, בכל מיני בגדים, ואפילו בשיראין, בגדי משי שאינם לא צמר ולא פשתים.
ומפורש בדברי רבי יהודה שחוט פשתן פוטרין בבגד צמר, ונפשט הספק של הגמרא.
ועל הדין הנוסף של רבי יהודה, ששני חוטי פשתן לבן ושני חוטי תכלת יחד, פוטרין בכל סוגי הבגדים, אומרת הגמרא:
ופליגא, אדרב נחמן. דאמר רב נחמן: השיראין - פטורין מן הציצית. שלא חייבה התורה בציצית אלא בבגד צמר או פשתן.
איתיביה רבא לרב נחמן: הרי שנינו: השיראין, מעיל של משי, והכלך והסריקין שהוא מעיל העשוי מנעורת של משי - כולן חייבין בציצית?!
ומתרצינן: מדרבנן הרי הם חייבים בציצית, ורב נחמן פטר רק מחיוב דאורייתא.
ומקשינן: אי הכי, ששיראין אינם חייבים בציצית אלא מדרבנן, אימא סיפא: וכולן, כל הבגדים שאינם מצמר ופשתים, חוטי צמר ופשתים (ומשמע שהכונה לשני חוטי פשתן לבן ושני חוט צמר תכלת) פוטרין בהן.
ומעתה קשה: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית דאורייתא הוא, היינו דמישתרו בהו כלאים, לפי שאיסור כלאים הותר בציצית.
אלא אי אמרת כרב נחמן, שחיוב שיראין בציצית דרבנן הוא - היכי מישתרי בהו נתינת חוטי צמר ופשתים ביחד דהוו כלאים?  37 

 37.  הנודע ביהודה (תניינא יו"ד קפו) מסתפק בבגד משי שתפר חוטי צמר ופשתים בצידו אם כל הבגד נאסר, או שאסור רק אם לובש את הצמר ופשתים עצמם? ונפקא מינה אם חלק הכלאים נסרך על הארץ או שאינו דרך לבישה. וכתב שהרמב"ם אוסר והרא"ש מתיר באופן זה. (וראה שערי יושר ש"ג כ בזה). ובאבי עזרי (כלאים י יח) ובחידושי ר' שמואל (יבמות ה ד) תמהו שכאן מפורש בגמרא שבגד שיראין וכלך אם יטיל בהם ציצית מצמר ופשתים, נאסר הבגד כולו, והרי הציציות אין בהם הנאת חימום ומצות לאו ליהנות ניתנו? עוד הקשו מהגמרא כאן על הרמב"ם (כלאים י כ) שפסק "ציץ של עור או משי שתלה בהם חוטי צמר ופשתים מדולדלין על פני האדם להפריח הזבובים, אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך". וקשה הרי זה דומה לבגד משי שיש בו ציציות צמר ופשתים, ואין דרך חימום בציציות? ותירץ באבי עזרי שלאיסור כלאים אין צורך שיהנה ויתחמם מן הצמר ופשתים עצמם, והנאת חימום הוא תנאי בלבישת הבגד לאסור את הלבישה, ולכן כשיש ציציות כלאים בבגד משי והציצית היא צורך הבגד ונחשב לחלק מהבגד, אם לובש את הבגד דרך חימום אסור אפילו שלא נהנה מחוטי הציצית עצמם. אבל בציץ עור שתלוי בו חוטים להפריח הזבובים יש כאן תשמיש אחר מלבישה ולא נעשה לחלק מהבגד, אלא שלובש חוטי צמר ופשתים להפריח זבובים וכיון שאין זה דרך חימום מותר. ומיושב הנודע ביהודה שדבריו הם בחיבור שאינו צורך הבגד אבל ציציות הם חלק מהבגד ואוסרים גם בגד משי וכעין זה כתב בדרך אמונה (כלאים י כ בביה"ל).
ומשנינן: אימא: נותן בשיראין או חוטי צמר, או חוטי פשתים.
ומוכיחה הגמרא את התירוץ: הכי נמי מסתברא כרב נחמן, ששיראין אינם חייבים מהתורה בציצית.
דקתני סיפא: הן עצמן, ציציות משאר המינין, במינן הרי הם פוטרין, שיוצאים ידי חובה בנתינת חוטי משי בבגד של משי, אבל שלא במינן - אין פוטרין.
ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית הוא רק חיוב דרבנן, היינו דמיפטרו בגדי שיראין במינן,  38  בחוטי משי.

 38.  בחידושים שנדפסו בשם רשב"א הקשה למה יתקנו חז"ל ציציות משי? הרי ציצית בתורה היא דוקא מצמר או פשתים ושיתקנו כעין דאורייתא ולא יחדשו ציציות משי? ותירץ שהתקנה היא כעין דאורייתא כמו שבגד צמר ופשתים חייבה התורה ציציות ממינם, כמו כן כשתיקנו חז"ל חיוב ציצית בשיראים, הציציות יהיו ממינם. ויש לבאר דבריו לפי מה שחקר באגרות משה (או"ח א) אם גדר החיוב מדרבנן בשאר בגדים הוא, שהחשיבו את כל המינים כצמר ופשתים (שדומים להם ויבואו לטעות ולהחליף), או שחייבו להטיל ציצית בכל מה שלובש אפילו שאינו בגד כדי לזכור מצוות ה' בראייתם. ונפקא מינה לבגד סינטטי, ניילון וכדומה שאינו עשוי מחוטים אם חייב מדרבנן? והוכיח מהגמרא (מ ב) שבגד עור פטור אפילו מדרבנן משום שאינו ארוג, ומוכח שגדר החיוב מדרבנן הוא, שעשו שאר מיני חוטים כמו צמר ופשתים. ומעתה, אם החשיבו כלך ושיראים כצמר גם הציציות ממין זה יחשבו כצמר.
אלא אי אמרת שחיובם של שיראין בציצית דאורייתא הוא, קשה, כיצד פוטר אותם חוט משי? והרי רק חוט צמר ופשתים הוא דפטר וכשר לציצית, שהרי מן התורה לא מצינו אלא שחוטי צמר ופשתים פוטרים, דכתיב "צמר ופשתים ... גדילים תעשה לך"!?
ודחינן: אי משום הא, לא איריא. מזה אין להביא ראיה לרב נחמן, אלא גם לרב יהודה חוטי משי פוטרים בגד של משי, כדרבא.
דרבא רמי, הקשה, שיש סתירה לכאורה בלשון הפסוק, כתיב "הכנף", ודרשו שבא לומר שצריך ליתן ציצית שהיא מין כנף, ונכלל בזה גם חוטי שיראין לבגד שיראין. ומאידך, כתיב בסמוך לפסוק "גדילים תעשה לך", צמר ופשתים. ומשמע שרק בהם יוצאים ידי חובה
הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן  39  ובין שלא במינן. ואילו שאר מינין רק במינן פוטרין, אבל שלא במינן אין פוטרין. ודרשא זו מוכיחה שחיוב שיראין בציצית הוא מן התורה.

 39.  הרי"ף פסק הלכה כרבא שצמר ופשתים פוטרים בכל הבגדים, והביא דעת מקצת רבותינו שאסרו לתת ציציות פשתן בבגד פשתן ותמה עליהם. והבעל המאור (שבת יא ב בדפי רי"ף שלנו) כתב שכל הגאונים אסרו ציציות פשתן בבגד פשתן ולא היה חולק, עד הרי"ף. ופירש שיטתם, שמצד הגזירה של סדין בציצית שבסוגיא להלן אסרו גם ציציות מפשתן. והרא"ש (סימן יז) תמה, שממה נפשך יהיה מותר ציצית פשתן בבגד פשתן, שבין אם נדרוש כרבא שפשתן פוטר כל המינים או שנדרוש הכנף מין כנף, יהיה כשר ציצית פשתן בבגד פשתן שהוא מינו? והביא שדעת בעל העיטור בשם הגאונים לאסור, וביאר דעתם שאף שאין לנו את צבע התכלת צריך לתת דוקא חוטי צמר לבן במקום תכלת, וכיון שבפשתן גזרו שלא לתת חוטי צמר פטור גם מפשתן. והיינו שבמצות תכלת יש שני דינים, שיתן חוטי צמר ושיהיו החוטים צבועים בצבע תכלת, ואף כשאין את הצבע צריך לתת חוטי "צמר" לבן. עוד כתב הרא"ש טעם האוסרים שחז"ל כשגזרו בבגד פשתן שלא יתן חוטי צמר, אסרו ופטרו גם מציציות פשתן שמא יתן של צמר. והבית יוסף (ט). כתב שגזרו לאסור כיון שיש בגד צמר שנראה כמשי ויטעו ויתנו בו ציציות פשתן. ובשו"ע (ט ב) פסק כהרי"ף ורא"ש והרמ"א פסק שלא לעשות ציצית של פשתן וכתב הט"ז שלכל הדעות אי אפשר לפטור בגד פשתן מציצית שהלכה כהרי"ף ורא"ש שחייב בציצית פשתן רק שיש להחמיר לצאת ידי חובה לפי כולם לכן יעשה בגד צמר וחוטי צמר וגם בבגד משי יעשה חוטי צמר להחמיר כהגאונים, וכבעל העיטור. והמרדכי (תתקנ) כתב טעם האוסרים ציציות פשתן בבגד פשתן ומשי, משום שבגמרא כאן שמתירה פשתן לפשתן "יש ב' פירושים". וביאר הב"ח, והביאור על המרדכי הביא כן מתרומת הדשן, והגר"א (בביאורו או"ח ט ב) שכונתו לפירוש שהביא הגהות מימוניות (ציצית ג אות ו) שצמר ופשתן פוטרין בכל המינים הכונה היא דוקא צמר ופשתים יחדיו שני חוטי צמר ושני חוטי פשתן, אבל חוטי פשתן לבד לא יתן אפילו בבגד משי שאין זה מינו, ולכן פסק הרמ"א שיעשה בגד צמר וציצית צמר.
ורב נחמן, שפטר מן התורה שיראין מציצית, משום דאמר כתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים" בתורה במצות ציצית, "על כנפי בגדיהם", סתם, ולא פירט הכתוב מאיזה מין הם אותם בגדים, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בפרשת נגעים, שכונת הכתוב היא לבגד צמר ופשתים, יש ללמוד מכאן, אף כל מקום שאמרה התורה "בגד", הכונה היא לבגד צמר ופשתים.  40  אמר אביי: והאי תנא דבי רבי ישמעאל, שדרש מפסוק לפטור שאר מינין מציצית, מפיק, בא לחלוק ולהוציא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, שמרבה מדרשה, שכל "בגד" בפסוק כולל שאר מיני בגדים.

 40.  הרי"ף והרמב"ם, ושו"ע (ט א) פסקו כרב נחמן שבגדי צמר ופשתים חייבים מן התורה ושאר בגדים מדרבנן. ותוס' ורא"ש (סימן יח) והביאם הרמ"א (ט א) פסקו שכל המינים חייבים בציצית מדאורייתא. והמשנה ברורה (ט ה) הביא אחרונים שכתבו שירא שמים יחמיר ויעשה טלית של צמר כדי לקיים מצות ציצית דאורייתא לכל הדעות. אבל במעשה רב (יז) כתב שהגר"א לבש טלית קטן ממין אחר ולא צמר. ובשונה הלכות כתב שכן נהג החזון איש (וכתבו תלמידי הגר"א כמה השערות לבאר את מנהגו. ראה הערות למעשה רב).
דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בפרשת נגעים "בגד צמר". אין לי אלא בגד צמר שנוהג בו דין נגעים, מנין לרבות בגד העשוי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסריקין והשיראין, מנין שגם הם מטמאין בטומאת נגעים? - תלמוד לומר "או בבגד פשתים". כפל הכתוב לשון "בגד", לרבות שאר בגדים.

דרשני המקוצר