פרשני:בבלי:מנחות נה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות נה א

חברותא

ובמחשבה, שאינו צריך להפריש בידיו, אלא נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה (ואין זה לימוד של תרומת מעשר מתרומה גדולה, אלא ששתיהן נלמדות כאחת, מדכתיב בשתיהן "ונחשב לכם").
וכן אנו למדים: מה תרומה גדולה מצותה ליתן בעין יפה, אף תרומת מעשר בעין יפה. ולכן כשהוא בא לעשר מתאנים על גרוגרות הרי הוא מעשר עשר תאנים על תשעים גרוגרות בעין יפה. כאילו היה נפח הגרוגרות עתה כמו נפח התאנים.
אלא שעתה פרכינן לצד ההפוך: ומינה, מדברי רבי אלעזר עצמו בברייתא זו תוכיח הפוך. שהרי אמר רבי אלעזר בר רבי יוסי: אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים תאנים לחות שבכלכלה.
אי אמרת בשלמא לכמות שהן היו משערינן, שפיר מחשבים את הגרוגרות כאילו היה בנפח של תאנים, כמו שהיו בעבר לפני שנתייבשו. אלא, אי אמרת כמות שהן עכשו משערים, הרי כשמפריש עשר גרוגרות מצומקות על תשעים תאנים לחות מלאות - בציר להו השיעור שלהם, שהרי אילו היה מודדם במידה הוא היה צריך להפריש יותר גרוגרות!?
ומשנינן: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי אלעזר: שאני גרוגרות, שבהן משערים כמות שהן עכשו, הואיל ויכול לשולקן  23  במים ולהחזירן כמות שהן  24  היו בעבר. מה שאין כן בבשר העגל שתפח ובבשר זקנה שנתמעך, שאי אפשר להחזירם לכמות שהיו, ובהם הוא שנחלקו שם כמות שהן או לכמות שהיו משערים.

 23.  החתם סופר (או"ח סימן פ"ט) מוכיח מכאן שצואה שמחמת הקור נקרשה והתקשתה כאבן, נשאר דינה כצואה, ואסור לומר דבר שבקדושה כנגדה, כיון שיכול להמיסה ותחזור לטריותה. וחולק בזה על המגן אברהם סימן פ"ב ס"ק ב' שסובר שדינה בזמן שקפואה כאבן, ומותר להגיד כנגדה דבר שבקדושה. וכן פסק החתם סופר שמחיצה עשויה מקרח לא מועילה, כיון שעל ידי חום תימס, לכן כבר עכשו איננה נחשבת למחיצה.   24.  החזון איש מקשה, הרי כל המצטמקים אם יבושלו במים יתפחו ויחזרו לגודלם הקודם, ומדוע הגמרא מייחסת תכונה זו רק לגרוגרות? ומתרץ, שצריך לומר, שכולם אינם חוזרים למה שהיו אלא יצירה חדשה יש כאן, ובגרוגרות הן חוזרים למצבם הקודם.
תנו רבנן: תורמין תאנים על הגרוגרות במנין של עשר תאנים על תשעים גרוגרות, במקום שרגילין לעשות את התאנים גרוגרות. ולא תורמים גרוגרות על תאנים במנין, ואפילו במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות! וכדמפרש ואזיל.
אמר מר: תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות.
והוינן בה: במקום שרגילין - אין, יכול הוא לתרום תאנים, ויעשם גרוגרות, וישתמרו, אבל במקום שאין רגילין - לא, משום שצריך שיתרום דבר המתקיים, ואם אין רגילין לעשות מהתאנים גרוגרות הן יתקלקלו עד שימצא כהן ליתנם לו.
היכי דמי? אי דאיכא כהן ויכול ליתנם לו מיד, אם כן קשה - במקום שאינו רגיל לעשות תאנים גרוגרות, אמאי לא יפריש מהתאנים? והתנן: מקום שיש כהן תורם מן היפה, מן התאנים, שהן יפות מהגרוגרות המצומקות, ויש להעדיף את התאנים היפות, למרות שאינן מתקיימות לאורך זמן, על הגרוגרות שאינן יפות, על אף שהגרוגרות מתקיימות לאורך זמן, שהרי יכול הכהן לאכלם מיד, לפני שירקיבו. ואם כן, מדוע במקום שאין רגיל לעשות מהתאנים גרוגרות לא יפריש מהתאנים!?
אלא, פשיטא, שמדובר דליכא כהן, ולכן במקום שאין רגיל לעשות מהתאנים גרוגרות לא יפריש מהתאנים כדי שלא יתקלקלו לפני שיגיעו ליד הכהן.
ואם כן, תיקשי: אימא סיפא - ולא יתרום גרוגרות על התאנים במנין, ואפילו במקום שרגילין לעשות תאנים גרגרות.
ולא אומרים שאין הפסד לכהן שהרי גם הוא עתיד לעשות גרוגרות, אלא הולכים אחרי המצב הנוכחי, שכשהוא מפריש גרוגרות על תאנים במנין הוא ממעט בהפרשתו.
ואי מדובר דליכא כהן, אמאי לא יפריש מהגרוגרות? והתנן: מקום שאין כהן - תורם מן המתקיים ולא מן היפה!?
אלא פשיטא, שמדובר דאיכא כהן, ואם כן קשה - האם נאמר כי רישא של הברייתא שכתוב תורמין תאנים על הגרוגרות רק במקום שרגילין לעשות גרוגרות ולא במקום שאין רגילין לעשות תאנים גרוגרות מדובר היכן דליכא כהן, ואילו סיפא שכתוב שאין מפרישין גרוגרות על התאנים אפילו במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות מדובר היכן דאיכא כהן, ולא נעמיד את הרישא והסיפא באותו ענין!?
ומשנינן: אין, רישא - דליכא כהן, סיפא - דאיכא כהן.
אמר רב פפא: שמע מינה מזה שמעמידים את הרישא והסיפא של הברייתא באוקימתא שונה ולא מתרצים שמדובר שאין כהן, ורישא הולכת לפי רבנן, וסיפא הולכת לפי רבי יהודה שחולק על רבנן וסובר שלעולם תורם מן היפה ולא מן המתקיים, ואפילו במקום שרגיל לעשות גרוגרות, שדחקינן ומוקמינן מתניתא בתרי טעמי (בשתי אוקימתות שונות, כגון כאן. שמעמידים את הרישא שאין כהן ובסיפא שיש כהן) ולא מוקמינן לברייתא בתרי תנאי.
מתניתין:
כל המנחות נילושות במים פושרין, הואיל ושמנן מועט, ואי אפשר לאפותן מבלי שילושו אותן במים.  1  ומשמרן לשם מצות מצה שלא יחמיצו בשעת הלישה והעריכה.  2 

 1.  תוס', נז א ד"ה מנחת. וכתב החזו"א "וזהו מכונת התורה, אף שלא נאמר!"   2.  עיין חזו"א לה א.
ואם החמיץ אפילו את שיריה של המנחה, לאחר שנקמצה, שעומדים לאכילה לכהנים - עובר בלא תעשה, וכפי שיתבאר בגמרא.
ומביאה המשנה את המקור לחיוב שימור בעבודות המנחה:
שנאמר במנחה, לפני שנקמצה "כל המנחה אשר תקריבו לה', לא תעשה חמץ".
וחייב על חימוץ המנחה הן בשעת לישתה, והן על עריכתה בחימוץ, והן על אפייתה בחימוץ.
גמרא:
שנינו במשנה שאפילו על החמצת שיירי המנחה עוברים בלא תעשה
והוינן בה: מנא הני מילי שגם על חימוץ השיריים עוברים בלא תעשה? שהרי בפסוק המובא במשנה נאמר איסור החימוץ רק כאשר הקומץ, המוקטר לגבוה, נמצא בתוכה.
אמר ריש לקיש: דאמר קרא בפרשת צו: "לא תאפה חמץ חלקם", אפילו שארית המנחה, שהיא חלקם של הכהנים, גם היא לא תאפה חמץ!
ותמהינן: וכי האי קרא להכי הוא דאתא?

דרשני המקוצר