פרשני:בבלי:מנחות מג א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:13, 16 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות מג א

חברותא[עריכה]

ומימי רגלים מתינוק  בן ארבעים יום (ועוד פירוש ברש"י, מי רגלים שעברו ארבעים יום משיצאו מגוף האדם), ותרי להו בגויהו מאורתא עד צפרא (ושורה הצבע בתוכם מהלילה עד הבוקר), אי איפרד חזותיה שנתקלקל מראה הצבע, פסולה לציצית, שקלא אילן הוא, ואם לא איפרד חזותיה ולא נתקלקל מראהו, סימן הוא שתכלת היא וכשרה לציצית.
ורב אויא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר שכך בודקין: מייתי חמירא ארכסא דשערי, (שאור קשה שהחמיץ הרבה), ואפיא לה בגוויה, (ויאפה את הצבע בתוכו), אם אשתנאי למעליותא כשרה, אך אם השתנה לגריעותא פסולה. וסימניך לידע איזה שינוי כשר ואיזה שינוי פסול שינוי שקר, שינוי אמת! והיינו המשנה דברו לרעה הכל יודעים שרע הוא, ואם משנה דברו להוסיף עליו ולקיימו הכל יודעים שטוב הוא. וזה הסימן לבדיקת תכלת שאם נשתנה לרעה פסול, ואם השתנה לטובה כשר.
ומעתה קשה על הברייתא שאמרה שתכלת אין לה בדיקה, והרי האמוראים אמרו איך לבדוק את הצבע לדעת אם תכלת הוא?
ומשני: מאי "תכלת אין לה בדיקה" נמי דקאמר, לא מדובר על בדיקת הצבע לדעת אם תכלת הוא או קלא אילן, שאת זה באמת אפשר לבודקו, אלא הכונה היא אטעימה, שאין אדם יכול לבדוק צמר צבוע בתכלת אם נצבע לשם תכלת וכשר או לטעימה לשם נסיון ופסול, וכיון שאי אפשר לבדוק דבר זה, אין לקנות תכלת אלא מן המומחה שיודע שצבע שנצבע לנסיון פסול  26 .

 26.  הקשו התוס' אם כן לאיזה צורך נאמרה הבדיקה שבגמרא לעיל הרי עדיין צריך לקנות רק ממי שנאמן שצבע כדין, ותירצו שצריך בדיקה זו כשקנה ממומחה שיודע דיני הצביעה ולא יודע אם הצבע שיש לו אינו קלא אילן. וכך צריך לכאורה לפרש את המעשה בשני רב אחאי בגמרא לעיל שבדקו ציצית שהביאו ממקום אחר. והשפת אמת תירץ שאם נתערבו חוטים שנצבעו כדין לשם ציצית עם חוטי קלא אילן צריך בדיקה זו. וכתב עוד שברמב"ם (ציצית ב, ג וה) משמע שכל ציצית צריך לבדוק את הצבע אם הוא נקלט היטיב, ולאו דוקא כשיש ספק אם הוא קלא אילן. (ובדבריו מיושב לשון הרמב"ם שם (ב ד) ראה כס"מ שנדחק בלשונו) וכונתו שמהרמב"ם (ב א) מבואר שתכלת שנאמרה בתורה בכל מקום (בבגדי כהונה) היא צמר צבוע כפתוך שבכחול כעין הרקיע, ויש דין נוסף בתכלת בציצית "שתהיה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה". ועל זה פירש הרמב"ם שמביאים חלזון וכו' וסיים וזו היא התכלת של ציצית. וכן פירש דבריו העמק ברכה (ציצית ה) ובארגמן (עמוד כה), וכתבו שלכן בהלכות כלי המקדש (ח יג) הביא הרמב"ם רק דין הצבע ומראהו והשמיט שמביא חילזון, שבאמת בבגדי כהונה לא צריך חילזון. וזו כונת השפת אמת הנ"ל, שכיון שחילזון אינו צבע אחר, אלא צביעה טובה שלא תשתנה והוא דין מיוחד בצביעת ציצית לכן צריך לבדוק בצביעת ציצית שהצביעה טובה. אבל המשנה למלך (כלי המקדש ח יג) נקט שצריך בצביעת בגדי כהונה דם חילזון. והרמב"ם סמך על מה שפירש בהלכות ציצית.
מר (שם חכם) ממשכי (שם מקום), אייתי תכלתא בשני רב אחאי (הביא תכלת בזמנו של רב אחאי), ורצה לבודקו אם תכלת הוא או קלא אילן. בדקוהו בדרב יצחק בריה דרב יהודה, על פי בדיקתו הנזכרת, ואיפרד חזותיה. נתקלקל מראהו. ואמרנו לעיל שאם נתקלקל מראהו פסולה. ושוב בדקו לתכלת זו בבדיקתו דרב אויא, ואפו את התכלת בתוך שאור קשה, כמבואר לעיל ואישתנאי למעליותא, ואמרינן לעיל שאם נשתנה לטובה, כשרה.
סבר מר למיפסלה לצבע, כיון דאיפרד חזותיה.
אמר להו רב אחאי: אלא מה נוכיח מהבדיקות, וכי הא, לא תכילתא היא, ולא קלא אילן היא!? שהרי בבדיקתו של רב יצחק התקלקל מראהו ואם כן, אינו תכלת. ומאידך, בבדיקתו של רב אויא אישתני למעליותא, ואם כן, אף קלא אילן אינו?
אלא ודאי שמע מינה, שמועתא של רב יצחק ורב אויא אהדדי איתמר, ובשתיהן יחד בודקים, ואינה מחלוקת. אלא רב אויא מוסיף על דברי רבי יצחק. וכך עושים: בתחילה בודקים בבדיקתו של רב יצחק, והיכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה ולא איפרד חזותיה, כשרה. ואם איפרד חזותיה, אינה פסולה עדיין, אלא בדקינן לה שוב בדרב אויא, שאופים את הצבע בחמירא ארכסא (בשאור שהחמיץ הרבה). ואם אשתני למעליותא, כשרה. אך אם אשתני לגריעותא פסולה.
וכן שלחו מתם (מארץ ישראל): שמועתא אלו, גבי אהדדי איתמר, ואינה מחלוקת.
רבי מני דייק וזבין (הקפיד לקנות תכלת רק ממומחה היודע שצבע נסיון פסול), כחומרי מתניתא דלעיל שטעימה פסולה, ולכן צריך לקנותה מן המומחה.
אמר ליה ההוא סבא לרבי מני: הכי עבוד קמאי דקמך (כך עשו בדור שקדם לקודמך, שקנו תכלת רק מן המומחה), ואצלח עסקייהו.
תנו רבנן: הלוקח טלית מצוייצת מן השוק, אם קנאה מישראל, הרי היא בחזקתה שכשרה היא. ואם קנאה מן העובד כוכבים, מן התגר כשרה, שודאי קנה טלית זו מישראל ומאחר והוא תגר לא יגרום להפסיד נאמנותו למכור טלית שאינה כשרה. אך אם קנאה מן עובד כוכבים הדיוט  27  פסולה, שמא הוא צבעה וצביעה זו לא נעשית לשם מצות ציצית, ואף על פי שאמרו רבנן שאין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה, בכל זאת אנו אומרים שתגר ישראל מכר לו טלית מצוייצת.

 27.  כתב המשנה ברורה (כ א) שהוא הדין אם קנה מישראל חשוד פסולה, וחשוד ביחס לזה הוא כמו כללי חשוד ביו"ד סימן קיט וראה שם בסעיף ח שהחשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה. ואסור לקנות ציצית מחשוד על ציצית וראה מגן אברהם (כ א) שהשולח ציצית על ידי גוי או חשוד צריך שני חותמות כמו בבשר.
ומאי טעמא אין רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים?
הכא תרגימו, (כאן בבבל פירשו דין זה) שאסרו משום זונה, שמא יש לעובד כוכבים זה זונה ישראלית ותבעל לו לפי שסבורה היא שישראל הוא שהרי עטוף הוא בציצית, ואינה יודעת שבביאה זו היא עוברת על לאו "לא תתחתן בם" האמור בבעילת עובדי כוכבים. ומשום כך אסרו חכמים למכור לעובד כוכבים טלית מצוייצת.
רב יהודה אמר: הטעם שאסרו חכמים למכור לו הוא משום חשש שמא יתלוה ישראל עמו עם עובד כוכבים זה בדרך ויחשוב שישראל הוא שהרי יש לו ציצית בבגדו, ויהרגנו.  28  רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה, היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו.

 28.  הרמב"ם (ג ט) כתב הטעם שמא יהרגנו ולא הביא את הטעם השני. והבית יוסף כתב ששני הטעמים אמת. והרמב"ם נקט את היותר מצוי ויותר חמור. ולכן כתב החיי אדם והובא במשנה ברורה (כ ז) שבזמן הזה שאין חשש שיהרגנו אסור למכור לגוי מהטעם השני. ובביאור הלכה (כ ב) כתב שבביאור הגר"א מבואר עוד נפקא מינא בין הטעמים לדין השו"ע שם שאסור להפקיד ולמשכן לגוי, ואיסור זה הוא רק מצד שאנו חוששים גם לטעם שמא יהרגנו ולכן גם בהקפדה והשאלה שייך חשש זה. (ומסתפק שם אם בזמן הזה שאין חשש שיהרגנו כמו שכתב החיי אדם הנ"ל יהא מותר להשאיל ולהפקיד ציצית לגוי).
ועוד היה עושה רבי יהודה: היה מברך כל צפרא בהתעטפו בטליתו, "להתעטף בצי צית".
ומקשינן על רב יהודה: הרי מדרמי רב יהודה תכלת לכסות אשתו מוכח שסובר נשים חייבות בציצית, ואם כן, קסבר שציצית מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, שזמנה בין ביום ובין בלילה (כי אם מצוה זו הזמן גרמא ואינה נוהגת אלא ביום, נשים פטורות ממנה).  29  וכיון שאף לילה הוא זמן ציצית, אמאי היה מברך רב יהודה כל צפרא וצפרא? הרי לא היה לו לברך אלא כשנתעטף בה פעם ראשונה, כשהיתה חדשה, ומכאן ואילך נחשב הכל כיום אחד ארוך, כיון שאין הלילה מפסיק את קיום המצוה?  30 

 29.  המנחת חינוך (שפו ז) הקשה מכאן על הריטב"א בקידושין (כט א) שכתב שמצוה שאינה חיוב הגוף אלא על אחרים, כמו חיוב האב למול את בנו אין בה פטור לנשים אפילו שהזמן גרמא, (שמילה פסולה בלילה) ולכן צריך דרשא לפטור אשה מהחיוב למול את בנה. וקשה אם כן מה הראיה של הגמרא ממה שהטיל רב יהודה ציצית בבגד אשתו שהוא סובר שלילה זמן ציצית הוא, שמא הוא סובר כשמואל לעיל (מא א) או כרב אליבא דרב חסדא לעיל (מב ב) שציצית חובת טלית היא ולכן אשה לא נפטרת ממצוה זו אפילו שהזמן גרמא ובלילה אינה נוהגת? ותירץ שכיון שהיה רב יהודה מברך כל יום להתעטף בציצית מוכח שסובר ציצית חובת גברא, שאם היא חובת טלית היה נוסח הברכה על מצות ציצית או שהיו מברכים רק בעשיה כמו שהוכיחו התוס' לעיל (מ א ד"ה סדין).   30.  השאגת אריה (ל) הקשה, לפי דעת רבנו תם בתוס' לעיל (מ ב ד"ה משום) והרא"ש (סימן א), שכסות יום חייב בלילה וכסות לילה פטור ביום מה הגמרא רוצה להוכיח שרב יהודה סובר לילה אינו זמן ציצית, הרי כסות יום לכולי עלמא חייב בלילה ויהיה קשה למה בירך כל בוקר על כסותו שהיא חייבת בציצית בלילה? והוכיח מכאן השאגת אריה כדעת הרמב"ם (ג ז) שאם לילה אינו זמן ציצית אפילו כסות יום פטורה בלילה ומיושב הוכחת הגמרא. אבל בבית יוסף (סוף סימן ח) הוכיח מתשובת הרא"ש (ב יג) שאפילו שדעתו שכסות יום חייבת בלילה, בכל זאת הלן בטליתו מברך בבוקר שלילה נחשב הפסק משום שאינו זמן ציצית בכסות לילה. וכן פסק השו"ע, (ח טז) ומיושב קושיית השאגת אריה (וראה להלן).
ומשנינן: רב יהודה סבר לה כרבי.  31 

 31.  הקרן אורה תמה שבגמרא סוכה (מה ב) מפורש שרב יהודה סובר כרבנן שסוכה מברך פעם אחת ולא בכל יום ואיך אמרינן כאן שסובר כרבי? ותירץ שרב יהודה סובר שדוקא במצוה זמנית כמו סוכה אפשר לומר שיברך רק פעם אחת כרבנן, אבל מצוה שאין לה זמן כמו ציצית אם חייבת בלילה, אי אפשר לומר שיברך רק פעם אחת אלא מברך בכל פעם שלובש כרבי.
דתניא: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד.
וכיון שסבר כרבי, היה מברך על הציצית כל בוקר, אף שהכל נחשב כיום אחד ארוך.
ומקשינן: אי הכי, שסובר כרבי, מדוע היה מברך רק כל צפרא, הרי כל שעתא שלובש כסותו היה לו לברך, אף באמצע היום? ומשנינן: רב יהודה איניש צניעא הוה, ולא שרי ליה לגלימיה, לא הסיר כסותו כוליה יומא אלא בלילה. ולכן לא ברך אלא בצפרא.  32 

 32.  הרמב"ם (ג ט) פסק שמותר להכנס עם ציצית לבית הכסא. וכן פסק השו"ע (כא ג). וכתב הנמוקי יוסף (יב א בדפי רי"ף שלנו) שהמקור לדין זה הוא מתירוץ הגמרא כאן שרב יהודה לא פשט טליתו כל היום אפילו כשעשה צרכיו. (ויש שהוכיחו כך מסוכה מב א שקטן היודע להתעטף עושה לו ציצית ואילו לתפילין צריך יודע לשמור תפילין ופירש רש"י שם לשמור שלא יכנס עמהם לבית הכסא).
ומקשינן: ומאי שנא שהיה מברך מצפרא? שיברך עליה אפילו אם התעטף בה קודם אור היום, באשמורת, כשהתעטף בה לתלמודו?
ומשנינן: שתי טליתות מצוייצות היו לו לרב יהודה, אחת ליום ואחת ללילה. ובצפרא, כי משני מכסות לילה לכסות יום, היה מברך.  33 

 33.  הקשה הרא"ש (סימן כ) אם כן למה לא בירך בלילה כשהחליף מכסות יום לכסות לילה? ותירץ שהיה לובש את כסות הלילה גם ביום, והיה פושט כסות היום בלילה וכשלובשה בבוקר על כסות הלילה היה מברך. ולמד מכאן הרא"ש שהלובש שני בגדים עם ד' כנפות חייב להטיל ציציות בשניהם. וכן פסק השו"ע (ח יב). והלבוש כתב שזה נלמד מהפסוק על כנפי בגדיהם לשון רבים. (והבית יוסף הביא דעה שדוקא בגד העליון חייב). ובתשובות הרא"ש (כלל ב יג) הוכיח מההוה אמינא בגמרא כאן שלא פשט טליתו, ובכל זאת אם לילה לאו זמן ציצית צריך לברך בבוקר, שלהלכה לדידן שלילה לאו זמן ציצית אם ישן בלילה בטליתו צריך לברך ביום. והטור פסק שלא יברך ותמה הבית יוסף למה לא פסק כתשובת הרא"ש. והשו"ע פסק (ח טז) שיברך. והב"ח והט"ז (ח טו) תמהו שכיון שסובר הרא"ש שכסות יום חייבת בלילה אם כן אין שום הפסק במצוה כשישן בטליתו? וכתבו שלכן פטר הטור ונקטו שכך ההלכה. (כעין קושיית השאגת אריה (ל) הנ"ל). אבל הבית יוסף כתב שסובר הרא"ש שאפילו שכסות יום חייבת בלילה בכל זאת הלילה שאינו זמן ציצית בכסות לילה, נחשב הפסק גם אם ישן בכסות יום. עוד הקשו הב"ח והט"ז (ראה פרי מגדים משב"ז ח טו) על ראיית הרא"ש בתשובה שסותר לדבריו בהלכות (סימן כ). והיינו שאת ההוה אמינא בסוגיא יש לפרש בשני אופנים: א. כמו רש"י (ד"ה אם כן) שרב יהודה סובר כרבנן בסוכה (מו א) שאפילו חלץ תפילין ביום אינו חוזר ומברך כשמניחן, ולכן סברה הגמרא שאפילו שפשט רב יהודה טליתו בלילה כיון שלילה זמן ציצית אינו חוזר ומברך אפילו שפשט טליתו. וכן מבואר ברא"ש בהלכות. ב. כמו הרא"ש בתשובה שידענו שהלכה כרבי וגם רב יהודה סובר כך, אלא שסברה הגמרא שלא פשט טליתו כלל בלילה והקשו למה היה מברך בבוקר הרי סובר שלילה הוא זמן ציצית ולא הפסיק את המצוה. ואם כן דברי הרא"ש סותרים, (בביאור ההוה אמינא), ולכן פסקו הטור וב"ח וט"ז, כהרא"ש בהלכות. אבל הגר"א בביאורו (שם) תירץ שהרא"ש בתשובה גם פירש את ההוה אמינא שרב יהודה סובר כרבנן, ומה שכתב שסברה הגמרא שלא פשט טליתו היינו משום שלרבנן אין שום חילוק אם פשט טליתו או לא וחיוב הברכה תלוי רק בזמן החיוב, וכיון שמוכח מההוה אמינא שלרבנן אם לילה לאו זמן ציצית מברך כל יום ואפילו לא פשט טליתו, נלמד מכאן גם לרבי ולהלכה שלילה לאו זמן ציצית, שהישן בטליתו מברך ביום. (והיינו דמוכח שלא כקושיית השאגת אריה הנ"ל וסברת ב"ח וט"ז, אלא כסברת הבית יוסף הנ"ל).
תנו רבנן: הכל חייבין בציצית, כהנים לוים וישראלים, גרים נשים ועבדים. רבי שמעון פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא. שלילה אינו זמן ציצית לרבי שמעון, אלא ביום בלבד הוא זמנה. וכל מצות עשה שהזמן גרמא, נשים פטורות.  34  אמר מר: הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים. ומקשה הגמרא: הרי פשיטא הוא, דאי נאמר שכהנים לוים וישראלים פטירי מציצית, מאן לחייב?

 34.  הרמב"ם (ג ט) פוסק כרבי שמעון וכן הרא"ש (סימן א) ושו"ע (יז ב). ולענין אם רוצה ללבוש פסק הרמב"ם שלא תברך שאינה מצווה, אבל הרמ"א (יז ב) כתב שיכולה לברך והיא דעת התוס' בעירובין (צו א ד"ה דילמא) וראש השנה (לג א ד"ה הא) שכל מצוה שאשה פטורה יכולה לברך. ובתרגום יונתן בן עוזיאל (דברים כב ה) תרגם הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה", שלא תלבש טלית ותפילין. והלבוש (יז ב) פסק שלא תלבש אשה ציצית משום לאו זה. והרמ"א כתב שיש בזה חשש יוהרא אבל אם רוצה תלבש ותברך. ובעירובין (צו א) אמרינן שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. והגמרא רוצה להוכיח מזה שתפילין אינה מצוה שהזמן גרמא ולכן לא מיחו בה, ודחינן שלא מיחו בה משום שסוברים נשים סומכות רשות. ומבואר שיש סיבה למחות בנשים שלא יניחו תפילין. והתוס' שם ד"ה מיכל הביאו פסיקתא שמיחו בה חכמים והרמ"א בהלכות תפילין (לח ג) חשש לדעה זו ואוסר לאשה להניח תפילין. ולענין ציצית לאשה יהא תלוי בטעם למה יש למחות בידם, שרש"י בעירובין (שם) פירש משום בל תוסיף. והתוס' חולקים וסוברים שאין בזה משום בל תוסיף אלא הטעם משום שצריך להיזהר בגוף נקי, ולתרגום יונתן דלעיל יש לאו שלא יהיה כלי גבר על אשה. והרמ"א חשש רק לטעם של תוס' ולכן בציצית כתב לחוש משום יוהרא אבל מותר לאשה ללבוש ציצית. והלבוש חשש לתרגום יונתן.
ומשנינן: כהנים הוא דאצטריכא ליה לתנא להשמיענו שחייבים בציצית. כי סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב בקרא "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו", וסמכה לו התורה "גדילים תעשה לך", ואפשר לדרוש, מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה, שישנו באיסור לבישת כלאים, הוא דמחייב במצות ציצית, אבל הני כהנים, הואיל ואישתרי איסור כלאים לגבייהו בלבישת בגדי כהונה (שהרי האבנט  35  היה עשוי מצמר ופשתים, כדכתיב בשמות לט כט "שש ותכלת"), היה מקום לומר שלא ליחייבו בציצית.

 35.  כך פירש רש"י, ונקט אבנט שהיה גם בכהן הדיוט, ובבגדי כהן גדול יש עוד בגדים שהיו כלאים. והר"ן בביצה (ז ב בדפי רי"ף ד"ה ונראה) כתב שדעת רש"י ביומא שאבנט אין בו איסור כלאים מהתורה משום שהיה קשה ואינו מחמם. והקשה עליו רבנו תם בתוס' יומא (סט א) מהגמרא כאן, ותירץ הר"ן שאפשר לפרש את הגמרא כאן בבגדי כהן גדול. והמנחת חינוך (צט ד) הקשה למה לא אמרה הגמרא שהיינו פוטרים כהנים מציצית משום שמצינו שהמעיל של כהן גדול לא היה לו ציצית ואין צורך בהיקש לכלאים? ועל האבנט אפשר לומר שפטור מציצית משום שכל הארבע כנפות שלו הם מצד אחד של גוף הלובש. והשו"ע (י ב) פוטר בגד כזה מציצית. והמעיל, לדעת רש"י (שמות כח ד) והראב"ד בהשגות (כלי המקדש ט ג) היה לו רק שתי כנפיים ופטור מציצית. אבל לדעת הרמב"ם (שם) והרמב"ן (שמות כח לא) היה לו ארבע כנפות שתיים לפניו ושתיים מאחריו, ולמה לא הביאה הגמרא מזה ראיה שכהנים פטורים מציצית? ותירץ שבגדי כהונה פטורים מציצית משום שאינם של הכהן ואינו "כסותך" ודומים לטלית שאולה שהיא פטורה מציצית, ולכן צריכה הגמרא להיקש לכלאים (וראה בארגמן למסכת ציצית בתחילת הספר).
לכן קא משמע לן התנא, דנהי דאישתרי לכהנים לבישת כלאים בבגדי כהונה, זה דווקא בעידן בזמן עבודה. אבל בלא עידן עבודה, לא אישתרי  36  להו ללבוש כלאים. וכיון שאף הם ישנם באיסור כלאים הרי הם חייבים בציצית.

 36.  התוס' לעיל (מא א ד"ה תכלת) כתבו בתירוץ השני שבמקדש מותר לכהנים ללבוש בגדי כהונה כלאים גם שלא בשעת עבודה, וכונת הגמרא כאן שלא הותר להם כלאים בבגדים אחרים שאינם בגדי כהונה, או שהכונה היא שלא הותר להם מחוץ "למקום" העבודה חוץ למקדש.
עוד שנינו בברייתא זו: רבי שמעון פוטר מציצית בנשים.
מאי טעמא דרבי שמעון?
דתניא: כתיב גבי ציצית "וראיתם אותו", ודרשינן, פרט לכסות העשויה ללבישה בלילה, שפטורה מן הציצית, לפי שאינה בראיה, שבלילה אין רואים.
אתה אומר שהפסוק בא למעט פרט לכסות לילה, או אינו בא אלא למעט פרט לכסות סומא, שאינו בכלל "וראיתם"?
כשהוא אומר בפרשת ציצית "אשר תכסה בה", שיש כאן ריבוי בפסוק לדרשה, הרי כסות סומא אמור, שאת זה בא הפסוק ללמד לחייב סומא. אם כן, הא מה אני מקיים במיעוט מ"וראיתם אותו"? - פרט לכסות לילה.
ומה ראית לרבות כסות סומא מ"אשר תכסה בה", ולהוציא כסות לילה מ"וראיתם אותו"? ומדוע לא נדרוש להיפך, שהפסוק "אשר תכסה בה" מרבה כסות לילה, והפסוק "וראיתם אותו" ממעט כסות סומא? מרבה אני כסות סומא לחייבה בציצית, שכן ישנה על כל פנים בראיה אצל אחרים, שהרי כל העולם רואים את כסותו ומתקיים בה "וראיתם אותו" לאחרים ביום, ומוציא אני כסות לילה לפוטרה מן הציצית, שכן בלילה אינה בראיה אף אצל אחרים. ולכן, מסתבר יותר לדרוש מ"וראיתם אותו" למעט כסות לילה, ומהפסוק "אשר תכסה" לרבות כסות סומא.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת מנחות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א |