פרשני:בבלי:מנחות פג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות פג א

חברותא[עריכה]

בהדיא כתיב בהו בתורה שהם נאכלים לזכרי כהונה בלבד.  1 

 1.  נאמר בחטאת (ויקרא ו כב): "כל זכר בכהנים יאכל אותה"; ונאמר באשם (ויקרא ז ו): "כל זכר בכהנים יאכלנו".
אי בא הכתוב ללמד על זבחי שלמי ציבור (שלמי עצרת שהם של ציבור) שהם אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה, שלא כשאר שלמים שהם נאכלים לבעלים, אף כך לכאורה אי אפשר לומר, שהרי:
מרבויא דקראי אתי (מרבוי הכתובים הוא נלמד), שנאמר (במדבר יח ח): "וידבר ה' אל אהרן זה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש, כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קודש קדשים לך הוא ולבניך. בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו קודש יהיה לך", ולא הוצרך הכתוב ללמד על כל אלו שזכר כהן אוכל אותו, כי כבר מבואר כן בפרשיותיהם - אלא בא יתור הכתוב ולימד על זבחי שלמי ציבור - הנקראים "קדשים", שהרי נאמר בהם (ויקרא כג כ) "קודש יהיו לה' לכהן"
-  2  שאף הם אין נאכלים אלא לזכרי כהונה -

 2.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד כאן; וברש"י זבחים צח א פירש את הדרשה ממאמר הכתוב "קודש יהיה לך" שהוא מיותר, ובא ללמד על כבשי עצרת שנאמר בהם "קודש יהיו לה' לכהן".
ואם כן, מה יש ללמוד מ"מנחה" שאינו נאכל אלא לזכרי כהונה!?
ומשנינן: לעולם בא "מנחה" ללמד על זבחי שלמי ציבור שהן נאכלים לזכרי כהונה בלבד, ודקשיא לך: הרי הוא נלמד מ"בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו" -
תנאי היא שנחלקו בדבר מהיכן הוא נלמד:
איכא תנא דמייתי לה מהכא מ"בקודש הקדשים "
ואיכא תנא, היינו רבי אליעזר - דמייתי לה מהכא, מ"מנחה".
מוסיף שמואל משמו של רבי אליעזר לבאר את הפסוק: "חטאת" בא ללמד: מה חטאת מקדשה בבלוע, כגון אם בלע בשר שלמים הנאכל לשני ימים ולילה מבשר חטאת הנאכל ליום ולילה בלבד, יש לבשר השלמים דין חטאת ליאכל ליום ולילה בלבד -  3 

 3.  כדכתיב גבי חטאת (ויקרא ו כ): "כל אשר יגע בבשרה יקדש", כלומר, כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה, יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא החטאת תיפסל, ואם כשרה היא החטאת תיאכל כחומר שבחטאת.
אף כל הקרבנות מקדשה בבלוע.
"אשם" בא ללמד: מה אשם אין שפיר ושליא שנמצאו בתוכו קדוש בו, שהרי אין אשם אלא זכר -
אף כל הקרבנות אין שפירושליא קדושבו -
כי קסבר רבי אליעזר: ולדות קדשים בהוייתן (בלידתן)  4  הן קדושין, ולא במעי אמן.

 4.  א. ביאר רש"י את הטעם שנקטה הגמרא לשון "בהוייתן" ולא "בלידתן", משום שעיקר המקור לולדות קדשים שהם קדושים הוא מן הפסוק (דברים יב כו) "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום:. ", ודרשינן בבכורות יד ב: "רק קדשיך" אלו התמורות, "אשר יהיו לך" אלו הולדות. ב. הגמרא נתבארה על פי רש"י מכתב יד; אבל רש"י בזבחים צח א פירש, שאין צריך להקריב את אימורי השפיר והשליא; ובתוספות שם הקשו עליו, שאם ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים, אין על העוברים קדושה כלל; ולכן פירשו כדברי רש"י מכתב יד כאן, שהפסוק בא לחדש שולדות קדשים בהוייתם הם קדושים.
וסבר עוד רבי אליעזר: דנין שאר קרבנות שאפשר להיות בהם שפיר ושליא, מאשם שאי אפשר להיות בו שפיר ושליא, שהרי אינו בא אלא מן הזכר.  5  "מלואים" בא ללמד: מה מלואים מותריהן (נותר מן הבשר) בשריפה, וכמאמר הכתוב (שמות כט לד): "ואם יותר מבשר המלואים, ושרפת את הנותר באש", ואין מותריהן בעלי חיים - כגון שהפריש שתי קרבנות לאחריות וניתותר אחד, או ולד הקרבנות - בשריפה, שהרי לא מצינו במילואים רק בבשר הנותר שהוא בשריפה.  6 

 5.  וכן מבואר בברייתא לעיל פב א בדעת רבי אליעזר, שדנין אפשר משאי אפשר.   6.  א. ברש"י זבחים צח א פירש מותריהן בעלי חיים, על שתים לאחריות או שנאבד אחד מהם והפריש תחתיו, וביאר שם, שבמילואים אינם בשריפה "שהרי קרבן ציבור היו, ולא הופרשו שנים לאחריות, וגם לא אבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון", וראה "שפת אמת". ב. כתבו בשם הגר"ח לפרש את לימוד הגמרא באופן אחר, והיינו, דמדברי הרמב"ם נראה, שהשוחט חטאת ומצא בה בן ה' חדשים חי, הרי הוא נאכל ליום ולילה כחטאת; ובא הפסוק להשמיענו, שאין בו דין נותר, כיון שהוא בעל חי; והיינו דאמרינן שאין מותריהן בעלי חיים בשריפה.
אף כל הקרבנות מותריהן בשריפה,  7  ואין מותריהן בעלי חיים בשריפה.

 7.  ביאר רש"י מכתב יד, שלא הצרך הכתוב ללמד אלא על חטאת ואשם, כי בשלמים נאמר בהדיא שהנותר נשרף באש.
מוסיף רבי אליעזר ומבאר את הכתוב:
"שלמים" בא ללמד: מה שלמים מפגלין  8  את הנסכים הבאים עמם, שאם חשב מחשבת פיגול בזבח נתפגלו נסכיו, ומתפגלין השלמים עצמם -  9 

 8.  ביאר רש"י מכתב יד: להכי גמר משלמים, משום דעיקר פיגול בשלמים כתיב, שנאמר (ויקרא ז יח): "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא".   9.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד; ובתוספות כתבו "בחינם דחק, דהוה מצי למימר, שהדם מפגל את הבשר, ובשר עצמו מתפגל; ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: שהתודה מפגלת את הלחם, ומתפגלין עצמן אם חישב בהם.
אף כל הקרבנות מפגלין ומתפגלין.
מביאה הגמרא ברייתא שרבי עקיבא דורש את הפסוק באופן אחר, ומתוך דבריו נמצא מקור לקרבנות חובה שאינם באים אלא מן החולין:
במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא (בברייתא שנינו משמו של רבי עקיבא):
כתיב "זאת התורה", והוא מיותר כדי ללמד:
"מנחה" בא ללמד: מה מנחה מקדשת בבלוע, שהרי אף בה נאמר (ויקרא ו יא): "כל אשר יגע בהם יקדש" - אף כל הקרבנות מקדשת בבלוע.  10 

 10.  והוא הדין נמי דהוה מצי למגמר מ"חטאת" (וכרבי אליעזר), אלא דכולי קרא דריש מכל חד מילת, ומיבעי ליה "חטאת" לדרשה אחרינא, רש"י מכתב יד.
ואיצטריך למכתב קידוש בבלוע בחטאת שנאמר בה "כל אשר יגע בבשרה יקדש", ואיצטריך למכתב נמי במנחה:  11  דאי כתב רחמנא קידוש בבלוע רק במנחה, הייתי אומר במנחה דוקא הדין הוא כן, כי משום דרכיכא בלעה (שהיא סולת ורכה היא, לכן בולעת היא) -

 11.  ביאר ב"שפת אמת": כיון דממנחה ילפינן כולהו, למה פירט הכתוב בחטאת "אשר יגע בבשרה יקדש"; וקצת קשה: למה לא דייק הגמרא לעיל בדרבי אליעזר גם כן הכי; (וראה רש"י זבחים צח א ד"ה מה חטאת מקדש בבלוע; ויש לעיין בפירושו: אם כן מה תירצה הגמרא, דאי כתב במנחה לא הוה ידעינן לחטאת, והרי הקושיא היתה על יתור "מנחה" בפסוק ד"וזאת תורת", ומפסוק זה הרי ידעינן לשאר קרבנות, ואכתי תיקשי: למה למיכתב בחטאת).
אבל חטאת, אימא לא, לפיכך נאמר גם בחטאת קידוש בבלוע.
ואי כתב רחמנא קידוש בבלוע רק בחטאת, הייתי אומר רק בחטאת הדין כן משום דבשר אגב דשמן קדיר (מתוך שהבשר עב, נכנס בתוכו השומן בעומקו) - אבל מנחה אימא לא -
לפיכך צריכא התורה לכתוב בשניהם.
מוסיף רבי עקיבא לבאר את הפסוק:
"חטאת" בא ללמד: מה חטאת אינה באה אלא מן החולין (כדמפרש ואזיל), ואין מקריבים אותה אלא ביום,  12  ועובד אותה בידו הימנית.  13 

 12.  שנאמר בפרשת יום הכפורים בפר החטאת (ויקרא טז ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם".   13.  שכל מקום שנאמר "אצבע" ו"כהונה" אינו אלא בימין, כמובא לקמן בהמשך העמוד.
אף כל קרבן אינו בא אלא מן החולין, וקרב רק ביום, ובידו הימנית.
מבארת הגמרא: וחטאתגופה - שאינה באה אלא מן החולין - מנלן? אמר פירש רב חסדא: משום דאמר קרא (ויקרא טז ו): "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו"; ולמדנו:
"לו" כדי ללמד: משלו יביא את החטאת ולא משל ציבור, ולא משל מעשר שני.
שבה הגמרא להקשות על אשר למדנו עוד מחטאת "מה חטאת ביום":
למה לנו ללמוד לכל הקרבנות מחטאת, והרי כל הקרבנות שאין מקריבים אותם אלא ביום מ"ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז לח) נפקא, שפסוק זה מתיחס לכל הקרבנות!?
ומשנינן: אכן כדי נסבה (שלא לצורך נקטה כן הברייתא).
תו מקשינן על המבואר בברייתא "מה חטאת ... ובידו הימנית":
והרי מדרבה בר בר חנה נפקא, דאמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש:
כל מקום שנאמר לשון "אצבע" "וכהונה" (או שנזכר בהם שהכהן עובד), אינו אלא ימין, ובכל הקרבנות נזכרת כהונה, ולמה לי ללומדם מחטאת!? ומשנינן: אכן כדי נסבה.  14 

 14.  קושיא זו מקשה הגמרא גם בזבחים צח א, ושם מוסיפה הגמרא על התירוץ "כדי נסבה": ואיבעית אימא, סבר לה כרבי שמעון דאמר "אצבע" לא בעי כהונה, "כהונה" בעיא אצבע; ואם כן לא למדנו לכל הקרבנות אלא לחטאת שנאמר בה (ויקרא ד לד) "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו"; וראה בתוספות כאן.
מוסיף רבי עקיבא לבאר את הפסוק:
"אשם" בא ללמד: מהאשם - שהוא נאכל - עצמותיו שאינם ראויים לאכילה מותרין לעשות מהם כלים, אף כל היינו עולה שהיא עולה כליל עצמותיו נמי מותרין.  15 

 15.  ביאר רש"י מכתב יד: בעצמות שאין בהם מח דשריין אפילו לקתא דסכינא, ואשם עצמותיו מותרין, שהרי בשרו מותר, ואין איסור נותר חל עליהם, דאין נותר חל אלא על זבח הראוי לאכילה כדאמרינן בפסחים פג א: העצמות והגידין ישרפו לששה עשר, והינן בה: אי דלית בהו מוחא לישדינהו (יזרקם), אלמא היכא דאין ראוי לאכילה אין נותר חל. והאי דנקט אשם טפי, משום דמכל חד מייתי חדא דרשה; ועוד באשם כתיב (ויקרא ז): "ואת כל חלבו יקריב:. והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא" לאחר הקטרת אימורין, ומשמע: הוא אשם ולא עצמותיו אשם. עוד ביאר רש"י, דעולה ומילואים מפרש רבי עקיבא כמו רבי אליעזר.
שואלת הגמרא: ורבי עקיבא - הלומד לכל הקרבנות שאינם באים אלא מן החולין, מ"חטאת" - אם כן האי "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" שלא הוצרך ללמד על הקרבנות שלא יבואו אלא מן החולין,

דרשני המקוצר[עריכה]