פרשני:בבלי:תמורה ט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה ט ב

חברותא[עריכה]

והומם הראשון, שנפל בו מום, וחללו על קרבן אחר, ואותו אחר (השני) אבד, ונתכפר באשם אחר (שלישי), ונמצא אותו אשם (השני) שנתחלל על האשם הראשון. וכיון שנמצא אחרי שנתכפר באחר, הריהו ניתק לעולה -
ועל אותו קרבן עולה בעי רבי אבין: מהו שימיר בו?
וצדדי הספק הם: האם אנו אומרים, כיון שקדושתו באה מכח האשם הראשון, שעליו אין ממירין, מאחר שכבר הומר בו, כך אין ממירין על העולה. או יתכן, הואיל והוא "גוף" אחר (בהמה אחרת) וגם "קדושה" אחרת (איננו אשם אלא עולה) - הילכך ממירין בו.
ובבעיה זו יש שני דברים שבהם "הועברה" הקדושה, ולכן דנה הגמרא:
אמר אביי: מאי קא מיבעיא ליה?
אי ב"שני גופים וקדושה אחת", והאיבעיא היא מפני שהוא גוף אחר יש צד לומר שמימר. או דילמא, כיון שהיא קדושה אחת עם הראשון לכן אינו עושה תמורה, קשה: תיבעי ליה, היה יכול רבי אבין למיבעי, בלא נתכפר באחר. וכך היה צריך למיבעי: הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו, והומם הראשון וחיללו על אחר - וצדדי האיבעיא הם: האם יכול להמיר על זה האחר הואיל וגוף אחר הוא, או דילמא, כיון דכחו בא מכח הראשון שכבר הומר בו, וקדושה אחת היא והוא אשם כמוהו - אינו יכול להמיר. ולמה לו לרבי אבין לצייר את בעייתו באופן שגם נאבד ונתכפר בינתים באחר והועברה קדושתו מאשם לעולה?
אי, ואם בעייתו היא, ב"שתי קדושות וגוף אחד", ומיבעי ליה: מפני שהיא קדושה אחרת יש צד לומר שמימר, או דילמא, כיון שהוא גוף אחד אינו עושה תמורה -
קשה: תיבעי ליה, היה יכול רבי אבין למיבעי, בלא הומם ולא חיללו? וכך היה צריך למיבעי: הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו, ואבד הראשון ונתכפר באשם אחר, ואחר כך נמצא הראשון וניתק לעולה, ועתה הוא גוף אחד (וכבר המיר עליו) אלא שניתק לקדושה אחרת -
וצדדי האיבעיא הם: האם יכול להמיר בו הואיל וקדושה אחרת היא, או דילמא, כיון שהוא גוף אחד וכבר המיר עליו - אינו יכול לחזור ולהמיר עליו. ולמה לו לרבי אבין להעמיד את בעייתו באופן שגם הומם וחיללו?
ועתה מקשה אביי: איזו מן שתי האיבעיות איבעי ליה?
ומבארת הגמרא: ורבי אבין, חדא מגו חדא, אחד מתוך אחד, קמיבעיא ליה. כלומר, אין כאן איבעיא אחת, אלא שתי איבעיות "זו מתוך זו". ובתחילה איבעיא ליה ב"שני גופים וקדושה אחת", ולא נתפשט לו, ואחר כך איבעי ליה: אם תימצי לומר, ותוכיח ממשנה או ברייתא או סברא, ששני גופין וקדושה אחת לא ממירין עליו, משום דבההיא קדושה הא איתמר  426  בה חדא זימנא, כבר הומר בקדושה זו פעם אחת -

 426.  תי"ו פתוחה, מ"ם סגולה, מלשון תמורה.
אם נישאר במסקנא זו, עדיין יש למיבעי: שני גופין ושתי קדושות, מהו? האם יש צד לומר כיון שגם הקדושה נתחלפה לה באחר, עושה תמורה. או דילמא, הואיל וסוף סוף קדושתה באה מכח הראשון שכבר הומר בו, אינו חוזר וממיר עליו.
ומסקינן: תיקו. האיבעיות לא נפשטו!
לישנא אחרינא, והיא לשון תלמוד ירושלמי. ולפי לשון זו לא בעי רבי אבין ב"שני גופין ושתי קדושות" אלא: בעי רבי אבין שתי איבעיות נפרדות, ושתיהן הן לרבי יוחנן דאמר: אין ממירין וחוזרין וממירין.
האיבעיא הראשונה היא: הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו, והומם, נפל בו מום, וחללו על אחר, ומיבעי ליה: מהו שיחזור וימיר בו באותו אחר, שהוא קדושה אחת בגוף אחר? וצדדי הספק הם כמבואר לעיל.
אי נמי,  427  האיבעיא השניה היא כשלא נפל בו מום, אלא נאבד, ונתכפר באשם אחר, ונמצא הראשון, וניתק זה הראשון מאשם לעולה, ומיבעי ליה: מהו שיחזור וימיר בו באותו ראשון שהוא קדושה אחרת באותו הגוף? וצדדי הספק הם כמבואר לעיל.

 427.  גירסת השיטה מקובצת.
אמר אביי: הדין  428  קא מיבעיא ליה, מה היא עיקר בעייתו? אי, אם עיקר בעייתו היא השנייה, קדושה אחרת באותו הגוף, קשה: לא ניבעי, אינו צריך למיבעי את בעייתו הראשונה: הומם וחיללו על  429  אחר -

 428.  גירסת רש"י.   429.  גירסת השיטה מקובצת.
אי, ואם עיקר בעייתו היא הראשונה, גוף אחר  430  באותה קדושה, קשה: לא ניבעי, אינו צריך למיבעי את בעייתו השנייה: נתכפר באשם אחר.

 430.  גירסת הגר"א והרש"ש.
כלומר, הלא הן שתי איבעיות נפרדות, ולכל אחת מהן סברא אחרת לומר שעתה יכול להמיר בו. ולמה כללם באיבעיא אחת?
ומתרצינן: אכן, הן שתי איבעיות, ולא נשאלו ביחד. אלא, ורבי אבין חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. כלומר, בתחילה איבעי ליה: הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו, והומם וחללו על אחר - מהו שיחזור וימיר על אותו אשם אחר? וצדדי הספק הם: מי אמרינן: באשם ראשון הוא דאין חוזר וממיר בו, הואיל וכבר המיר בו, אבל כשנתחלל, והקדושה הועברה בגוף אחר,  431  אף על גב דקאים (שהוא עומד) באותה  432  קדושה, ושניהם אשם, חוזר וממיר. או דילמא, יתכן לומר: כל שהוא באותה קדושה - אין חוזר וממיר.

 431.  גירסת הגר"א והרש"ש.   432.  גירסת השיטה מקובצת.
זו היתה בעייתו הראשונה. ואחר כך איבעיא ליה: ואם תימצי לומר, אם נפשוט שהדין גוף אחר,  433  אף על פי שהוא גוף אחר, מכל מקום, כיון דבאותה קדושה קאים, הלכך, אין חוזר וממיר -

 433.  כן היא גירסת השיטה מקובצת והגר"א והרש"ש. כלומר, לדעתם, נקטה הגמרא בדרך "אם תמצי לומר" שבכל הש"ס שהאיבעיא הנוכחית עולה על הקודמת, ואם נפשוט את הקודמת ב"שני גופים וקדושה אחת" עדיין יש למיבעי ב"שתי קדושות וגוף אחד". אבל ברש"י כתוב כאן "אחד" (ועיין בהגהות מראה כהן המציע לתקן הגירסא גם ברש"י). והנראה לבאר, שרש"י מפרש איבעיא זו שאינה עולה על האיבעיא הקודמת, אלא על עיקר דינו של רבי יוחנן. דהיינו: עד כאן לא אמר רבי יוחנן שאינו חוזר וממיר אלא ב"אותו הגוף ואותה הקדושה", אבל כשנתחלפה הקדושה יתכן שחוזר וממיר עליו. (ואינו דומה לכל "אם תמצי לומר" שבש"ס). ועיין לקמן (הערה הבאה) פירוש הגמרא לפי שתי הגירסאות "אחר" ו"אחד".
אלא, כלומר, אם אכן מסתבר לומר, שמאחר והקרבן השני עומד בקדושת הראשון - אין חוזר וממיר על השני. עדיין יש למיבעי בעייתו השנייה: הפריש אשם להתכפר בו, ולא הומם אלא נאבד, ונתכפר באשם אחר, וניתק זה הראשון לעולה - מהו שיחזיר וימיר בו? וצדדי הספק הם: מי אמרינן: כי אין ממיר וחוזר וממיר, במה אמר רבי יוחנן כן, הני מילי, דברים אלו אמורים, באותו הגוף באותה קדושה  434 , אבל אותו הגוף בקדושה אחרת, הואיל ונתחלפה הקדושה (והרי באיבעיא הראשונה הסתבר לנו לומר שאם נשארה הקדושה אינו חוזר וממיר, משמע שדין תמורה תלוי בקדושה, ואם נתחלפה הקדושה) חוזר וממיר. או דילמא, יתכן לומר, שאף על גב דקדושה  435  אחרת היא, מכל מקום, כיון דאותו הגוף הוא - אין חוזר וממיר.

 434.  גירסא זו אתי שפיר לפי פירוש רש"י המבואר לעיל (הערה הקודמת). ולפי גירסת השיטה מקובצת והגר"א - צריך לדחוק כמו שכתב הגר"א שהלשון אינו מדוייק, ועיקר הדגש הוא על: באותה קדושה. או שצריך לתקן הגירסא.   435.  גירסת השיטה מקובצת.
וללשון זו לא מיבעי ליה ב"שני גופין ושתי קדושות" (ופשיט ליה שחוזר ומימר  436 ?), אלא בתחילה מיבעי ליה ב"שני גופין וקדושה אחת", ולפי שמסתבר לו שאין חוזר וממיר - שוב איבעי ליה ב"גוף אחד ושתי קדושות".

 436.  ראה לחם משנה (פרק ז מהלכות ערכין הלכה ו) לגבי האבעיא הבאה. וצריך בירור אם גם לגבי חוזר וממיר הוא כן.
ומסקינן: תיקו, והאיבעיות לא נפשטו!
הגמרא מביאה דיון דומה, בעית רבי אבין וקושית אביי בשתי לשונות, בבלי וירושלמי, לגבי הוספת "חומש".
אמרה התורה (ויקרא כז) "ואם כל בהמה טמאה (בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון, אלא אם כן הוממו. רש"י) אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' - והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע - כערכך הכהן כן יהיה. ואם גאל יגאלנה - ויסף חמישיתו על ערכך".
לימדך התורה שהפודה בעלת מום מוסיף חומש על ערכו שהעריכו הכהן, ויקנה קרבן מדמי הראשונה בתוספת חומש.
ולאו דוקא הפודה בהמה שהוקדשה לקרבן ונפל בו מום, אלא כל הפודה הקדש אפילו מקדשי בדק הבית - מוסיף חומש. כמו שנאמר שם בתורה "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' - והעריכו הכהן בין טוב ובין רע, כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. ואם המקדיש יגאל את ביתו - ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו".
במה דברים אמורים? ב"הקדש ראשון", כלומר, בבהמה זו שהוקדשה ונפל בו מום, אבל ב"הקדש שני" - אינו מוסיף חומש.
"הקדש שני" כיצד?
א. המקדיש  437  בעלת מום לבדק הבית אם בא לפדותה ולהוציאה לחולין - מוסיף חומש, לפי שהוא "הקדש ראשון". ואם חיללו על בעלת מום אחרת - הוא "הקדש שני" ואינו מוסיף חומש על ערכה.

 437.  הסוגיא מבוארת על פי רש"י ושיטה מקובצת ושאר מפרשים, ולפיה הקרוי בסוגיתנו "הקדש שני" פירושו בשני אופנים המבוארים. ולפי פירוש זה הותאמו הגירסאות השונות, וחלק מהן מנוגדות מן הקצה אל הקצה. אבל הגר"א חולק על רש"י ומפרש את כל הסוגיא רק לענין תמורה, כלומר ש"הקדש שני" הוא התמורה בלבד, ועליו איבעיא להו אם מוסיף חומש, והיא מתפרשת לגמרי כמו הסוגיא הקודמת לגבי "חוזרין וממירין". לפי שיטת הגר"א מתיישבות כמה גירסאות, וכמה נוסחאות בגמרא. ומאידך, גם לפי דרכו בקודש יש לתקן כמה גירסאות.
ב. הקדיש בהמה לקרבן ולא נפל בה מום, אלא שהומרה באחרת - הרי זו האחרת "הקדש שני", ואם הוממה אינו מוסיף חומש על ערכה.
אמר רבי יהושע בן לוי: הקדש ראשון מוסיף חומש, ואין הקדש שני מוסיף חומש.
אמר רב פפא: מאי טעמא דרבי יהושע בן לוי? אמר קרא (שם) "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו". ודרשינן, מקדיש מוסיף חומש, ולא המתפיס.
בעי רבי אבין: הפריש אשם להתכפר בו, והומם וחיללו  438  על אחר, וכיון שהוא הקדש ראשון - הוסיף עליו חומש, ואבד ונתכפר באשם אחר, ונמצא זה האשם השני שעליו נתחלל הראשון, וממילא ניתק זה לעולה. ועתה גם הוא הומם ובא לחללו - מהו שיוסיף עליו חומש? וצדדי הספק יבוארו בהמשך.

 438.  גירסת השיטה מקובצת, וראה תיקון הגירסא בהגהות הב"ח ובהגהות הגר"א.
אמר אביי: מאי קא מיבעי ליה לרבי אבין? כלומר, אביי סבר שהכל בעיא אחת, ועל זה הקשה מה הן סברות הספק, ותירץ שהן שתי איבעיות נפרדות.
אי "שני גופין וקדושה אחת" קא מיבעי ליה, כגון: הפריש אשם להתכפר בו, והומם,  439  וחיללו והוסיף עליו חומש, לפי שהוא הקדש ראשון, ובדמים אלו קנה קרבן אחר לאשם, ואותו השני גם הומם -

 439.  ובלא הומם לא יתכן בו פדיון כלל.
וצדדי האיבעיא הם: הצד לומר שמוסיף חומש, הוא משום שעד כאן לא קאמר רבי יהושע בן לוי שעל הקדש שני אינו מוסיף חומש, אלא כגון במתפיס "בעלת מום" לבדק הבית בהקדש ראשון, וחיללו אותה בבעלת מום אחרת לבדק הבית, והואיל ולא נתחדש בה כלום, שום קדושה חדשה לכך אינו מוסיף עליה חומש. מה שאין כן במתפיס תם בבעל מום שאינו ראוי למזבח, ועתה התם ראוי למזבח (כלומר, בשעת ההתפסה טרם שנפל גם בו מום) קדושה חדשה היא, ושוב אפשר לקראותה "הקדש ראשון",  440  הלכך, אם הומם מוסיף עליו חומש.

 440.  על פי השיטה מקובצת והצאן קדשים.
והצד לומר שאינו מוסיף עליו חומש, הוא, כיון שקדושה אחת היא עם הקודם לו שעליו נתחלל, ועליו כבר הוסיפו חומש,  441  אלא שהוא גוף אחר - הוי "הקדש שני". הלכך, אם הומם - אינו מוסיף עליו חומש  442 .

 441.  כן מדוייק בגמרא לקמן וברש"י.   442.  וביתר ביאור: לפי מהלך זה, הסברא היא: כגודל התחלפות הקדושה - כן גודל יצירת קדושה חדשה, שאינו "טפל" להקדש ראשון, ושפיר אפשר לקראותה "הקדש ראשון", מה שאין כן אם היא קדושה אחת ה"טפלה" להקודם לו, שפיר הוי "הקדש שני" שעליו אמרה התורה שאינו מוסיף חומש.
על כן, מקשה אביי: תיבעי ליה, היה יכול למיבעי בלא נתכפר?
וממשיך אביי: אי "שתי קדושות וגוף אחד" קא מיבעי ליה, כגון: הפריש אשם להתכפר בו ולא הומם ולא חיללו אלא שנאבד, והפריש אחרת ונתכפר בו, ונמצא הראשון וניתק לעולה, ואותו עולה נפל בו מום ובא לפדותו. ועתה מיבעי ליה: האם מוסיף עליו חומש.
וצדדי הספק הם: הצד לומר שאינו מוסיף חומש הוא: משום שהוא "הקדש שני", שהרי כבר נתכפר באחר, והוא "טפל" לאשם ההוא שנתכפר בו. הלכך, אינו מוסיף חומש -
והצד לומר שמוסיף חומש הוא: כיון שעתה קדושה אחרת היא, הוא עולה והקודם לו הוא אשם, ואינו טפל לו, וביחס אליו הוא "הקדש ראשון". הלכך, מוסיף חומש.
על כן, מקשה אביי: תיבעי ליה  443  בלא הומם!  444 

 443.  גירסת רש"י.   444.  הקשה השיטה מקובצת (בתוספת ביאור): בשלמא ב"שני גופין וקדושה אחת" יש צד לומר שאינו מוסיף חומש, הואיל ואם אכן קדושה אחת היא עם הקודם - כבר הוסיפו עליו חומש בחילול ראשון, על כן, אינו מוסיף חומש בחילול הנוכחי שהוא המשך להקודם - מה שאין כן, ב"שתי קדושות וגוף אחד", ומעולם לא נתחלל ולא הוסיפו עליו חומש - איזה צד יש לומר שעתה לא יוסיפו עליו חומש? ומתרץ: עתה, לפי צד זה, סוברת הגמרא, שכל זה נכלל בשם "הקדש שני". פירוש: עצם ה"התנתקות" מאשם לעולה - נותן לו שם "הקדש שני" שעליו אמרה התורה שאינו מוסיף חומש.
ומקשה אביי, כמבואר, מה היא בעייתו העיקרית, והיה לו למיבעי אותה בלבד, והשנייה תובן ממנה?
ומתרצינן: ורבי אבין, חדא מגו חדא קמיבעיא ליה. שתי בעיות נפרדות הן מקודם איבעי ליה ב"שני גופין וקדושה אחת", וצדדי האיבעיא הם כמבואר לעיל. ואחר כך מיבעי ליה: אם תמצי לומר, ש"שני גופין וקדושה אחת", לא מוסיף חומש, משום דבההיא קדושה איתוסף בה חדא זימנא חומש, כבר הוסיפו עליו חומש בחילול הראשון -
אם נישאר במסקנא זו עדיין יש למיבעי: "שני גופין ושתי קדושות" - מהו,  445  האם מוסיף חומש?

 445.  גירסת רש"י.
וצדדי הספק הם: הצד לומר שמוסיף חומש, הוא: הואיל והוא גם גוף אחר וגם קדושה אחרת, והרי הוא קדושה חדשה לגמרי, שעדיין לא הוסיפו עליו חומש, ושוב אינו נקרא "הקדש שני", אלא "הקדש ראשון"  446 . הלכך, מוסיף עליו חומש.

 446.  מורכב משתי גירסאות, השיטה מקובצת והצאן קדשים, ועיין ברש"ש ומראה כהן.
והצד לומר שאינו מוסיף חומש, הוא: כיון שסוף סוף הוא בא מ"כח" הראשון, הרי הוא "הקדש שני". הלכך, אינו מוסיף עליו חומש  447 .

 447.  המשך דברי השיטה מקובצת מהערה לעיל. השיטה מקובצת תירץ, שעצם ה"התנתקות" מאשם לעולה נותן לו שם "הקדש שני". אם כן, מקשה, הרי כאן ב"שני גופין ושתי קדושות" גם כן ניתק מאשם לעולה, וזו כבר סיבה אחת להיקרא "הקדש שני" ולפטרו מחומש, ועוד, שהרי על מקרה זה כבר ניתוסף חומש בחילול ראשון, וזו עוד סיבה לפטור מחומש. אם כן, למה מיבעי ליה, ואיזה צד יש לו לומר שמשלם חומש? וביתר ביאור: מה נפשך! מה סובר רבי אבין? אם סובר ש"התנתקות" מאשם לעולה גורמת לפטור חומש - הרי בשני גופין ושתי קדושות הרי "התנתקות" לפניך! ואם ה"תשלום" שכבר שולם גורם לפטור חומש, הרי "תשלום" לפניך. ומאיזה צד יש לחייבו בחומש? ומתרץ (בתוספת ביאור לפענ"ד): ברור שמחמת ההתנתקות יש צד לומר שהיא הקדש שני (וזו האיבעיא ב"שתי קדושות וגוף אחד"), וכן ברור שהתשלום שכבר שולם עליו גורם לפטור חומש (וזו האיבעיא ב"שני גופין וקדושה אחת"), אלא שיש צד שלישי לומר שהיות ונתרחק מרחק גדול כל כך, ואינו "לא אותו גוף ולא אותה קדושה" - הריהו דבר מחודש לגמרי, ומחמת כן נקרא "הקדש ראשון". כלומר, בבעיות אלו ישנם "דבר והיפוכו". יש צד לומר שככל שמתרחק יותר מהקדש ראשון, וככל שהוא פחות "טפל" אליו חל עליו "שם" "הקדש שני", וזו סיבה לפטור מחומש. ומאידך, יתכן לומר סברא נגדית, שכל שמתרחק יותר מקדושה ראשונה - נעשה עצמאי יותר. וחלה עליו הגדרה של "הקדש ראשון".
וכל זה מיבעי ליה לרבי אבין, ואת האיבעיא השנייה שאל בדרך "אם תמצי לומר".
ומסקינן: תיקו, האיבעיות לא נפשטו!
הגמרא מביאה לישנא אחרינא, והיא לשון הירושלמי. ומבוארת כמו לעיל לגבי תמורה, שרבי אבין אכן איבעי ליה שתי איבעיות נפרדות. הראשונה: ב"קדושה אחת ושני גופין", והשניה: ב"גוף אחד ושתי קדושות". ואביי מקשה: מהו עיקר בעייתו, ולמה לא קא מיבעי ליה אחת מהן והשנייה תובן ממנה.
לישנא אחרינא: בעי רבי אבין: הפריש אשם להתכפר בו, והומם וחיללו על אחר והוסיף עליו חומש וגם השני הומם, מהו שיחזור ויוסיף חומש  448 ? וזו האיבעיא הראשונה ב"שני גופין וקדושה אחת". וצדדי הספק מבוארים לעיל ויבוארו בהמשך.

 448.  גירסת הצאן קדשים.
אי נמי  449 , והאיבעיא השנייה היא ב"גוף אחד ושתי קדושות": הפריש אשם להתכפר בו (ולא הומם ולא חיללו) ונאבד ונתכפר באשם אחר, ונמצא, וניתק זה הראשון לעולה והומם ובא לחללו, מהו שיוסיף עליו חומש? וצדדי הספק יבוארו בהמשך.

 449.  גירסת השיטה מקובצת.
אמר אביי: הדין קא מיבעיא ליה, איזה מהן הוא עיקר בעייתו? אי "קדושה אחרת באותו הגוף" קא מיבעיא ליה, אם עיקר בעיית רבי אבין הוא בעייתו השנייה, קשה: לא ניבעי ליה "הומם", כלומר, בעייתו הראשונה - אי "גוף אחד באותה קדושה", ואם מיבעיא ליה בעייתו הראשונה, קשה: לא  450  ניבעי "ונתכפר", כלומר, בעייתו השנייה?

 450.  מכן ועד סוף הסוגיא מוגה על פי גירסת השיטה מקובצת, הב"ח, ברכת הזבח והצאן ק דשים.
ומתרצינן: ורבי אבין, אכן, כל האיבעיות הללו מיבעיא ליה, וחדא מגו חדא - קא מיבעיא ליה, ואבעיות אלו הם בדרך של "אם תמצי לומר". כלומר, אף אם נוכיח ממשנה או ברייתא או סברא לבעיא אחת, עדיין יש למיבעי בעייה אחרת.
בעייתו הראשונה היא: הפריש אשם להתכפר בו, והומם וחיללו על אחר, ושילם עליו חומש, ועתה גם אותו אחר הומם, מהו שיוסיף עליו חומש?
אי אמרינן, מפני שיש לומר, כמבואר לעיל, שעד כאן לא אמר רבי יהושע בן לוי שאינו מוסיף חומש על "הקדש שני" אלא באשם קמא, כלומר,  451  בהקדש בעלת מום לבדק הבית וחיללו על אחר, ועתה בא לחלל את השניה. והואיל ובשניה לא נתחדש כלום, הוא דאינו מוסיף חומש. אבל בגוף אחר, אף על גב דקאים באותה קדושה, וכבר שילמו עליו חומש, מכל מקום, הואיל ובגוף האחר נתחדש בה קדושה חדשה, שהראשונה לא היתה ראויה אלא לדמיה, וזו היתה ראויה למזבח - הלכך יש צד לומר שאכן מוסיף עליו חומש -

 451.  הגר"א כותב שתירגום "אשם קמא" לבעלת מום שהוקדשה לבדק הבית, הוא דחוק מאוד. וזו אחת הסיבות שהגר"א מפרש פירוש אחר וחולק על רש"י.

דרשני המקוצר[עריכה]