פרשני:בבלי:עבודה זרה ח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה ח א

חברותא[עריכה]

רבי יהושע סבר: ילפינן, למדים מדרכיו של משה להסדיר תחלה שבחו של מקום, לכן סובר ששואל אדם צרכיו רק אחרי שהתפלל תפלת שמונה עשרה -
ואילו רבי אליעזר סבר: לא ילפינן ממשה, כי שאני שונה משה, דרב גובריה, גדולת מעשיו וחכמתו רבה, ולו נאה לשבח מקודם ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים,  1  אבל איש אחר העושה כן, נראה כמתגאה ("מיחזי כיוהרא").

 1.  הקשה הר"ן: אם כן לרבי אליעזר למה אומרים שלש ראשונות שהם שבחו של מקום לפני האמצעיות שהן שאילת צרכים. ומתרץ: שלש ראשונות הם צרכי ציבור "וציבור נמי רב גוברייהו! הלכך גמרינן ממשה". וכן כתבו הראב"ד והריטב"א
לכן סובר רבי אליעזר, שקודם ישאל אדם צרכיו, ואחר כך יתפלל.
אלו הם דברי רבי אליעזר ורבי יהושע.
ואילו חכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא לפני התפלה ולא לאחר התפלה. אלא, שואל אדם צרכיו בתוך התפלה, בברכת שומע תפלה.
והם ה"אשלי רברבי", שאנו נוהגים כמותם.
(אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נפסקה: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, כדעת חכמים).
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, היינו דוקא בשאר צרכיו. אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין בקשה הדומה לכל ברכה וברכה, אומר. כגון, אם היה שוכח לימודו, מותר לו לבקש שיזכור (בנוסח שרוצה) בברכת "אתה חונן", ואם בעל תשובה הוא, מאריך ב"השיבנו", וכן בכל ברכה וברכה.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו, אומר תחינתו בברכת "רפאנו", שהיא ברכת חולים.
ואם צריך לפרנסה, אומר בברכת "מברך השנים". וכן בכל ברכה וברכה  2 .

 2.  מכך שלא אמרה הגמרא "וכן" אמר רבי חייא וכו', מדייקים הראשונים שאכן יש כאן שתי דעות. בחידושי רבינו יונה מובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קי"ט) מבאר: רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת מתיר רק בסוף כל ברכה וברכה, ואף שאינו צרכיו ממש, ובתנאי שיאמרנו בלשון רבים. ואילו רבי חייא בר אשי מתיר אפילו באמצע הברכה, אם הוא צריכיו ממש, ובתנאי שיאמרנו בלשון יחיד, כדי שלא יראה כמוסיף על הנוסח שתקנו חז"ל בלשון רבים. ובחידושי הר"ן מבאר: רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אומר "אם בא לומר" - היינו אם רוצה יכול לאומרה בשמוע תפילה, ואם רוצה יכול לאומרה בכל ברכה וברכה, ואילו רב חייא בר אשי חולק וסובר שלא יאחרנו עד שומע תפילה, אלא יאמרנו במקומה. אבל הבית יוסף (אורח חיים סימם קיט) כתב, שמדברי רש"י משמע ששני המאמרים הם מאמר אחד של רב ואין חילוק ביניהם, וכל אחד מסרו בלשון אחר.
אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו שואל אדם שאר צרכיו בשומע תפלה, ולא בתוך התפלה, היינו דוקא בתוך התפלה.
אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו תפלה ארוכה כסדר יום הכפורים, אומר.
מתניתין:
לאחר ששנינו האיסור לשאת ולתת לפני אידיהן, באה המשנה ללמדנו אלו הם ימי אידיהן של הגוים, שנהגו בהם הגוים בימי חכמי המשנה.
וכן מבארת המשנה, איזה מהם אסורים שלשה ימים לפניהם, ואיזה מהן אסורים רק באותו היום.
ואלו הן אידיהן של עובדי כוכבים האסורים שלשה ימים לפניהם:
קלנדא וסטרנורא וקרטיסים (מפורשים בגמרא  3 ), ויום גנוסיא של מלכים, יום הכתרת המלך נוהגים בו הגויים חג בכל שנה, ויום הלידה של המלך, מידי שנה בשנה, ויום המיתה של המלך הקודם, נוהגים בו הגוים יום איד לעבודת אלילים כל שנה בימי בנו (גירסת הב"ח ברש"י: כל ימי בכייתו), דברי רבי מאיר.

 3.  עיין בפירוש המשנה תפארת ישראל המבאר את חגאות אלו. וכתב שם שחז"ל שיבשו שמותיהם במכוון, כדי לא לעבור על הלאו של "ולא ישמע על פיך".
אך חכמים חולקים על רבי מאיר שאמר סתם "יום המיתה", בלי חילוק:
וחכמים אומרים: כל מיתה של המלך שיש בה שריפה, ששרפו עליו כלי תשמישי המלך, כדרך המלכים - יש בה עבודת כוכבים, והם אסורים. ומיתה שאין בה שריפה - אין בה עבודת כוכבים.
עד כאן מדובר בחגים כללים לכל בני המדינה.
ועתה מבארת המשנה חגים פרטיים של כל איש ואיש, האסורים לשאת ולתת עם אותו האיש באותו היום  4 .

 4.  כן היא שיטת רש"י, כמו שיבואר: במשנתנו נמנים ימי איד כלליים וימי איד פרטיים, וכן אלו האסורים שלשה ימים, ואלו שאסורים יום אחד. איזה מהם מדובר במלך, ואיזה מהם מדובר בכל איש? רש"י סובר וגורס "אבל" יום תגלחת וכו', שעד יום תגלחת מדובר במלך ואסורים לכל בני המדינה שלשה ימים, והשאר בכל איש, ואינן אסורים אלא אותו האיש ואותו היום. אבל הרמב"ם (עבודת כוכבים ט ה) כתב "יום שמתכנסין בו עובדי כוכבים להעמיד להן מלך, ומקריבים ומקלסים לאלהיהם - יום חגם הוא, והרי הוא כשאר חגיהם. אבל עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו ומודה לכוכב שלו ומקלסו (ביום שנולד בו, ויום תגלחת זקנו או בלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ושיצא מבית האסורין, ויום שעשה בו משתה לבנו, וכיוצא באלו), אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד. וכן יום שימות להן בו מת ויעשוהו חג - אותם העושין, אסורין אותו היום". היינו, שהרמב"ם סובר כי מה שכתבה המשנה "יום הלידה" ו"יום המיתה" אינו אמור דוקא במלך, אלא אף בשאר אדם, ואסור באותו האיש ובאותו היום. וכתב שם הראב"ד: לפי סוגיא דגמרא, "יום הלידה" של מלך הרי הוא כשאר יום חגם". כלומר, שחולק על הרמב"ם, וסובר (כדעת רש"י), שדברי המשנה "יום הלידה" ו"יום המיתה", הכוונה לשל המלך, ואכן אסורים שלשה ימים. ועיין שם ב"לחם משנה המבאר הוכחת הראב"ד מהסוגיא, שהגמרא מחפשת את החילוק בין יום גנוסיא ליום הלידה, משמע ש"יום הלידה" הוא של המלך. ועוד נחלקו הראשונים ביום תגלחת זקנו ובלוריתו. רש"י סובר שמדובר בכל איש, ואסור באותו האיש ובאותו היום. והסכימו עמו הרבה ראשונים. אבל הראב"ד סובר שמדובר במלך דוקא. וזה לשון המאירי, ההולך בעקבות הראב"ד: "רצונו לומר, שפעם ראשונה שמגלח המלך את זקנו - מגלחה בבית אלילים שלו, וקובע לו יום איד. וכן בבלוריתו:. והוא: בשעה שנותנין לב ליכנס במסורת של אותה בלורית - מגלחים את ראשם, ומניחים בלורית:. והכל לשם אלילים. ופעם ראשונה שהיה עושה כן, היה קובע לו יום איד". והמאירי כותב כן אף ביום שעלה מן הים ויום שיצא מבית האסורים, וזה לשונו: "וכן יום שעלה מן הים פעם ראשונה כשהולך להחזיק במלכות באיי הים שמקריב זבחים לאלילים על שניצל, וקובע לו יום איד. וכן יום שיצא בו מבית האסורים". וראיותיו של הראב"ד הן: ממה שאמרה המשנה בסיפא: "וגוי" שעשה משתה וכו', משמע שעד כאן מדובר במלך. ועיין בראשונים המביאים עוד ראיות. ודוחים את ראיותיו. ובכל זאת אף לדעת הראב"ד אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש. כי (לשון הרשב"א) "מהיכא תיתי דכל בני מלכות יעשו איד בשביל תגלחת זקנו של המלך?!"
אבל יום איד פרטי שהוא יום תגלחת זקנו, כל גוי ביומו, וכן יום תגלחת בלוריתו, כי כשמסתפר הגוי, פעמים הרבה מניח בלורית מאחוריו, ומגלחה משנה לשנה, וביום זה עושה בו יום איד, וכן יום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האסורין, שבימים אלו מקריב זבחים על הצלתו, ועובד כוכבים שעשה משתה נשואין לבנו.
בכל אלו ימי האיד הפרטיים הללו, אינו אסור לשאת ולתת עמהן, אלא אותו היום, ולא שלשה ימים לפניו, כי אינם חגים חשובים כל כך. וכן אינו אסור אלא עם אותו האיש בלבד.
גמרא:
הגמרא מבארת את שתי החגאות "קלנדא וסטרנורא", באיזה זמן הם. ולאיזה סיבה קבעום הגוים ליום איד.
אמר רב חנן בר רבא: "קלנדא" הוא שמונה ימים רצופין אחר תקופה - תקופת טבת, ו"סטרנורא" הוא שמונה ימים לפני התקופה.
ומקרא הבא סימנך הוא, כדי שלא לטעות לומר שקלנדא הוא לפני התקופה, היות והוא כתוב מוקדם במשנה -
נאמר בספר תהלים (קלט) "אחור וקדם צרתני", וגם בפסוק זה מוזכר קודם המאוחר.
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון מתשרי שנברא בו עד טבת, את היום שמתמעט והולך, אמר "אוי לי! שמא בשביל שסרחתי, חטאתי בחטא אכילת עץ הדעת - עולם חשוך בעדי, והעולם חוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים". לכן עמד, גזר על עצמו, וישב שמונה ימים בתענית (ובתפלה)  5 .

 5.  כתב המהרש"א: דרשה זו מיוסדת על המקרא שם שכולו נדרש על אדם הראשון, שנאמר שם: "ותשת עלי כפך", והוא אדם הראשון, עיין רש"י על התורה פרשת בראשית (א כז). ונאמר שם: "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני". היינו שהחושך שף והולך. עיין שם. והריא"ף מבאר: כיון שנתארכה הלילה והוא זמן שינה, חשב שנגזרה עליו מיתה, שהרי שינה היא אחד מששים ממיתה. וכתב הריטב"א: "ותמהני היאך טעה בסדר העולם - אדם הראשון שהיה מלא חכמה כמלאך האלקים? ושמא, מתוך חטאו ועיניו (בעין יעקב: ונידיו) נטרפה דעתו. ואין משיבין באגדה ".
כיון שראה תקופת טבת, וראה את היום שמאריך והולך, אמר "מנהגו של עולם הוא"! הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת, עשאן לאלו ולאלו, לימים שלפני התקופה ושלאחר התקופה - ימים טובים  6 .

 6.  כתב המהרש"א, שהגמרא באה לבאר למה באמת נקטו במשנה קודם את המאוחר, ומבארים, כיון שמקודם עשה אדם הראשון את הימים שלאחר התקופה לימים טובים.
הוא, אדם הראשון, קבעם לשם שמים להודות להקב"ה. והם, עובדי האלילים, קבעום לשם עבודת כוכבים.
ודנה הגמרא: בשלמא, דרשה זו מובנת, לדעת מאן דאמר בתשרי נברא העולם, לכן בתחילה יומי זוטי חזא, ראה את הימים הקצרים, המתקצרים והולכים, אבל יומי אריכי, אכתי לא חזא, עדיין לא ראה את הימים הארוכים, המתארכים והולכים.
אלא לדעת מאן דאמר בניסן נברא העולם, קשה, הא חזי ליה, הרי ראה יומי זוטי, ימים קצרים בתקופת ניסן, ויומי אריכי, ימים ארוכים בתקופת תמוז, והיה לו לדעת שכן הוא מנהגו של עולם, ולמה חשב שהעולם חשך בעדו?
ומתרצינן: אף שראה בתקופת ניסן ימים קצרים, אבל (דהוי) זוטי כולי האי, כל כך קצרים כמו בתקופת טבת, לא חזא, לא ראה. ולכן חשב שעולם חשך בעדו  7 .

 7.  אף שראה הימים מתקצרים בתקופת תמוז, חשב שיתקצרו ויגיעו לשתים עשרה שעות כמו חודש ניסן שנברא בו, וכשראה שמתקצרים אף לפחות משתים עשרה שעות, אז חשב שעולם חשוך בעדו. מפרשים.
הגמרא מביאה ברייתא שגם ביום הראשון לברייתו חשב שהשמש שוקעת בשביל חטאו.
תנו רבנן: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, בעת שקיעת השמש, אמר "אוי לי! שבשביל שסרחתי - עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים". לכן היה יושב (בתענית) ובוכה כל הלילה, וחוה אשתו בוכה כנגדו.
כיון שעלה עמוד השחר, אמר "מנהגו של עולם הוא!", שהקב"ה גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור -
עמד והקריב שור שנברא בששת ימי בראשית, שקרניו קודמין לפרסותיו. כלומר, כל שור נולד עם פרסותיו, ואחר כך גדלים קרניו. ואילו שור זה נברא בקומתו בצביונו. וכיון שראשו יצא תחלה מן הארץ, נמצא שקרניו נבראו לפני פרסותיו -
שנאמר (תהלים סט), אמר דוד המלך: "אהללה שם אלהים בשיר, ואגדלנו בתודה. ותיטב לה', משור פר, מקרין מפריס". כלומר, תיטב תודתי לה' יותר מהקרבת השור של האדם הראשון, שנברא השור ההוא גמור, כמו פר בן שלש שנים. וכמו שנאמר תחילה "מקרין", ואחר כך "מפריס".
והגמרא דורשת עוד דרשה על הפסוק "ותיטב לה' משור פר, מקרין מפריס".
מה הפירוש "מקרין"?
ואמר (גירסת הב"ח: אמר) רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה (לו) במצחו. שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס". ודרשינן, "מקרין" בלשון יחיד, להורות שהיתה לו רק קרן אחת.
ומקשינן, הרי "מקרין", תרתי משמע, הוא לשון רבים!?
ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק "מקרן" כתיב, אף שהקרי הוא עם חיריק רי"ש, מכל מקום הכתיב הוא בלי יו"ד, ואפשר לקרוא אותו "מקרן", בחיריק מ"ם, סגול קוף וסגול רי"ש, ומשמע מקרן אחת.  8 

 8.  על פי המהר"ם והריא"ף.
ועתה הגמרא דנה בעיירות הסמוכות לרומי, המשועבדות לה ומביאין לה מס, אבל אינם עושים את חגאותיהם, אם נאסרו עם בני רומי.
והטעם לאוסרם, אף שאינם עושים את חגאותיהם, הוא מפני החשש, שמא את מה שקונים יביאו לרומי להקריבן בני רומי.  9  והטעם שלא לאוסרם, הוא הואיל והם עצמם אינם מקריבין.

 9.  כן מבאר רש"י הטעם למה הסתפקו לאסור. אבל הראשונים עיין רשב"א וריטב"א, חולקים וסוברים שאין זה טעם האיסור, כי הרי הוא "לפני דלפני" שאינו אסור? ומבארים, שהטעם לאסור הוא מפני שאכן המשועבדים עובדים אתם לאלילים, אלא שאינם עושים כן אלא מפני כבוד בני רומי בלבד, ולכן יש סברא להתיר. והגאון רבי עקיבא איגר גם כן מקשה כך על רש"י, ומביא דברי ביאור הגר"א (יורה דעה סימן קל"ט סעיף קטן לד) המבאר דעת רש"י, שסובר כדעת התוס' (יד ב ד"ה חצב) שאם ודאי הגוי יתננה לבני רומי, הרי הוא כאילו מוכרה מתחילה לבני רומי, ואינו בגדר "לפני דלפני".
אמר (גירסא אחרת: בעי) רב מתנה: רומי שעשתה קלנדא, וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה - אותן עיירות, אסורות או מ ותר ות?
רבי יהושע בן לוי אמר: קלנדא - אסורה לכל היא, גם לעיירות הסמוכות.
רבי יוחנן אמר: אין אסורה אלא לעובדיה, בני רומי בלבד.
תניא כוותיה דרבי יוחנן, אף על פי שאמרו: רומי עשתה קלנדא, וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה - היא עצמה, כל עיקר עצמה של איסור, אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.
וממשיכה הברייתא (ויבואר בהמשך הגמרא): סטרנליא (סטרנורא) וקרטסים,  10  ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום שהומלך בו מלך - לפניו אסור, אחריו מותר.

 10.  הוא הדין "קלנדא" נאסר לפניו ולא לאחריו, ולא הוצרך להזכירו כיון שהוזכר כבר בברייתא. תוס' רבינו אלחנן.
ועובד כוכבים שעשה משתה נישואין לבנו, וביום זה עובד את אלילו - אין אסור אלא אותו היום, ואותו האיש.
רב אשי מסייע לרבי יוחנן הסובר שעיירות המשועבדות מותרות.
אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא, שנינו כרבי יוחנן במשנתנו.
ומוכיח רב אשי: דקתני במשנתנו: יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורים (גירסת הב"ח: ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו) - אין אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש.
ומדייק רב אשי: בשלמא מה שאמרו "אותו היום", הכוונה היא לאפוקי לפניו ולאחריו, שאין נוהג בהם איסור. אלא, מה שאמרו אותו האיש, הרי פשיטא הוא?! וכי למה נאסר אדם אחר שלא גילח ושלא עשה משתה לבנו?! ואם כן, לאפוקי מאי, את מי בא "אותו האיש בלבד", למעט?
האם לאו, לאפוקי משעבדיו, האנשים המשועבדים לאותו האיש שעושה יום איד על תגלחתו וכדומה. כי היה מקום לומר, שיש לאסור גם את משועבדיו אל אותו איש, מפני החשש שהם יביאו לו, והוא יקריבם לאלילים. לכן באה המשנה לחדש שלא אסרו חכמים את משועבדיו.
שמע מינה סיוע לדברי רבי יוחנן, שהמשועבדים אינם נאסרים.
תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ - עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן. כלומר, עובדים את העבודה זרה בלא כוונה, ואינם שמים לבם על כך -
כיצד? - עובד כוכבים שעשה משתה לבנו, וזימן את כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן, ואינם מתגאלים בגיעולי נכרים ויין נסך, ושמש שלהן של היהודים עומד לפניהם ומשמשם, בכל זאת מעלה עליהם מחשיב אותם הכתוב כאילו אכלו מ"זבחי מתים", תקרובת עבודת אלילים. שנאמר (שמות לד) "פן תכרות ברית ליושב הארץ, וזנו אחרי אלהיהם, וזבחו לאלהיהם. וקרא לך, ואכלת מזבחו".
ומקשינן: ואימא לא נקרא אוכל "זבחי מתים" עד דאכיל ממש מתקרובת עבודה זרה. אך אם אוכל משלו, ממאכלי יהודים, אין התורה קוראתו "ואכלת מזבחו", על אף שאוכל במשתה הגוי?
ומתרצינן: אמר רבא, אם כן, כדבריך, שהקפידה התורה רק על אכילת זבחי הגוים, נימא קרא, די לנו אם היתה התורה אומרת "ואכלת מזבחו" -
מאי, למה אמרה התורה, "וקרא לך"? אלא בא הכתוב ללמדנו, כי משעת קריאה מעלה עליו הכתוב כאילו הגוי זובח לעבודת כוכבים, והישראל הנענה לקריאתו ומשתתף עמו במשתה, נחשב כאוכל מזבחיו, אף על פי שהוא אוכל מאכל יהודי.

דרשני המקוצר[עריכה]