פרשני:בבלי:עבודה זרה לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לא ב

חברותא[עריכה]

ורמינהי, הרי לכאורה ישנה סתירה לדין זה, שהרי שנינו בתוספתא:  השולח חבית של יין ביד כותי, וחבית של ציר (הפרשה שזבה מדגים כבושים), ושל מורייס (מאכל שומן דגים) ביד עובד כוכבים,
דינם כך: אם היה הישראלי מכיר את חותמו וסתמו, את צורת סתימתה של החבית, ויודע שלא נפתחה בדרך - מותר.  356  אך אם לאו - אסור.  357  ומכך שהיין שביד הכותי אסור, משמע שאינו מקפיד על מגע הגוי. ומוכח שלא כדברי הברייתא לעיל, האומרת שהכותי מקפיד על מגע הגוי?!

 356.  נחלקו הראשונים (עיין תוס' וריטב"א) האם לרבי אליעזר, צריך הכרת חותם. לדעת ר"י וריטב"א, כאשר מקבל את היין מידי הגוי, צריך להתבונן ולהכיר שאכן יש שם את חותמו. ולכן, כאשר שולח יין ביד לחברו, ואינו הולך בעצמו, צריך שיכתוב לחברו היאך עשוי החותם, על מנת שיכיר בו חברו. וכן יודיע לגוי שכתב כן לחברו, על מנת שיפחד לזייף החותם. או שיעשה חותם בתוך חותם, על מנת למנוע חשש זיוף (ולדעת הריטב"א, אם פתחו בלא לבדוק החותם, אפילו אם היו כמה חותמות - אסור!) לדעת ר"ת, רבי אליעזר אינו חושש לזיוף. ולפיכך אין צורך בהכרת החותם. והוסיף על כך הריטב"א, שאף שלדעת ר"ת אם פתחו בלי עיון מותר, מכל מקום ודאי שאם מצא בו איזה שינוי - אסור! השו"ע יו"ד סימן ק"ל סעיף ח' כתב: סתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו, או שמצאו (את החותם) סתור - אסור. וכתב הרמ"א בשם הבית יוסף שם: ודוקא אם רואים שנסתר בכונה על ידי אדם. אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או על ידי בהמה או תינקת שלא בכונה, מותר בדיעבד. ואפילו אם נתקלקל בכונה, יש להתיר באם היה שם ישראל שנכנס ויוצא תמיד. ובפתחי תשובה שם ס"ק ב' הביא מדברי הנודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן ע"ב), מעשה ביהודי ששלח יין עם העכו"ם, וכשבא עם היין, סיפר העכו"ם שהחותם נתקלקל באונס בעת שנפלה העגלה. והורה הנודע ביהודה, לאסור את היין! ואף שכתב כאן הרמ"א שאם יש לתלות שנסתר החותם מעצמו מותר בדיעבד, יש לומר שהיתר זה נאמר רק במקום שהעכו"ם לא ידע ולא הרגיש כלל שנסתר החותם. אבל כאן, העכו"ם ידע מסתירת החותם. ואף אם נאמין לו שהחותם נסתר באונס, הרי אחר כך נשאר היין ברשותו כשהוא פתוח. ובאופן זה, ודאי אסור (ועיי"ש בפתחי תשובה).   357.  וטעם הדבר, לפי שאף שהכותי אינו מנסך יין, מכל מקום אין הוא מקפיד שלא יגע גוי ביין זה. וכן חבית של ציר ביד גוי, יש לחשוש שמא החליפה בציר של דגים טמאים. וכן יש לחשוש שמא נטל מן המורייס, ובמקומו, עירב יין בחבית. ולכן אסורים.
אמר רבי זירא: לא קשיא.
כאן בעיר, מקפיד הכותי. לפי שחושש שיראו אנשים את מגע הגוי ולא יקנו מיינו.
ואילו כאן מדובר בדרך, שלא רואה איש. ולכן אסור לקחת ממנו.
מתקיף לה רבי ירמיה: מידי הנך דעיר, לא בדרך אתו? (האם אלו הנמצאים בעיר, לא הגיעו בדרך), ואם כן יהיה דינם כמו היינות שבדרך?
אלא אמר רבי ירמיה: אף היינות שבעיר, יש לחשוש בהם ולאסרם. ואילו ההיתר בחביות סתומות - בין הגיתות (מקום דריכת הענבים) שנינו, שמותר לקחת מן הכותי.
והטעם: כיון דכולי עלמא אפכי, כולם מצויים שם במקום הדריכה, מירתת מפחד הכותי לאפשר לגוי לגעת ביין. כיון שאמר הכותי: השתא, אי חזי לי כעת, אם יראו שמניח אני לגוים לגעת ביין, לא יקנו ממני, מפסדו לי, יגרמו לי הפסד.
אתמר: מפני מה אסרו  358  שכר של עובדי כו כבים?

 358.  איסור זה, לא נמצא במשנה ובברייתא. ושמא בימי אמוראים אסרוהו - תוס'. ובריטב"א הביא גרסא בדברי הגמרא "מפני מה אמרו שכר של גוים אסור". כלומר, מפני מה אמרו כך האחרונים, היינו אמוראים. ואף שגזירה זו היא משום בנותיהם וכמו יין, לא החמירו בה כמו ביינם. משום שאין זו אלא תוספת חומרא. ולא הגזירה עצמה (וראה להלן בגמרא "רב פפא מפיקין ליה אבבא דחנותא ושתי" ובהערה שם).
רמי בר חמא אמר רבי יצחק: משום חתנות. שלא ירגיל עצמו לשתות עם הגוים, שמרוב רגילותו אצלם יתן עיניו בבנותיהן, ויבואו לידי חיתון.  359  רב נחמן אמר: הטעם ששכר שלהם אסור, הוא משום גילויא מפני שמשקאותיהם מגולים. וכפי ששנינו, משקה מגולה - אסור.

 359.  כך פירש רש"י. ובראב"ד ביאר, שגזרו על השכר משום גזירת חתנות דיין. כיון שהשיכר דומה ליין. אך בשכר מצד עצמו, אין סיבה לגזור.
שואלת הגמרא: גילוי - דמאי? על איזה דבר חוששין אנו שנתגלה?
אילימא אם נאמר כי החשש גילוי דנזייתא (הגיגית שבה נעשה השכר לפני שמעבירין אותו לחביות), הרי אנן נמי מגלינן. אנחנו גם מגלין ומשאירין את הגיגיות הללו מגולות,  360  ואין אנו חוששין, כיון שהנחש אינו שותה מן השכר.

 360.  הטעם שמשאירין את הגיגיות מגולות שנים או שלשה ימים בשעה שדורכים אותם, הוא כדי שיצאו מהם הרוחות - ר"ח.
ואלא מה נאמר, כי אין שותים מן השכר של גוים משום גילוי דחביתא, שמגלים את החביות שבהן מאכסנין את השכר, הרי אנן נמי מגלינן גם מגלים אותן,  361  ואם כן, מדוע אסור דוקא שכר של גוים?

 361.  הטעם שמשאירין החביות מגולות, הוא כדי שלא יפקעו החביות, שהרי יין חדש, תוסס הוא (ר"ח)
מיישבת הגמרא: לא צריכא, אכן לא נאסרה שתית השכר, אלא באתרא דמצלו מיא. במקום שהיו משאירין את המים שמהם עתידין לעשות השכר, זמן רב בכלי, כדי שתשקע כל הפסולת שבמים, ויהיו המים צלולים.
ובאופן זה יש לחשוש כי הנחש שתה ממים אלו שהיו מגולים, ולכן שכר זה - אסור לשתותו.
שואלת הגמרא: אלא מעתה, אם אכן האיסור הוא רק כאשר נתנו בשכר מים שנצטללו, וחוששין שמא שתה מהן הנחש - ישן תשתרי, נתיר לשתות משקה ישן. דאמר רבי, משקה ישן, מותר.
משום שאילו היה בו ארס הנחש, הרי שארס זה, אין מניחו ליישן, להתיישן ולהשאר באיכותו, אלא היה מתקלקל.
וכן אם היה יין חדש שנתגלה. והחמיץ - מותר לשתותו. כיון שודאי לא שתה ממנו נחש והטיל את ארסו. משום שאם היה ארס במים הללו, הרי שהארס, אין מניחו להחמיץ. ואם כן, מדוע לא הותר?
מיישבת הגמרא: גזירה גוזרים ואוסרים משקה ישן, אטו משום משקה חדש. כדי שלא יטעו ויתירו אף משקה חדש שנתגלה.
רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא, היו הגוים מוציאין לו את השכר לפתח החנות,  362  ושתי, והיה שותה.  363  וכן רב אחאי מייתו ליה לביתיה, היו מביאים לו את השכר לביתו, ושתי היה שותה.  364 

 362.  בתשובות הר"ן סימן ה' כתב להוכיח מכאן, שכל דבר שאיסורו הוא משום חתנות, אינו אסור אלא כששותה בענין שקרוב על ידו לידי חתנות, שהרי השכר הזה, כאשר היה בפנים ביתו, היה אסור. ואילו כשיצא לחוץ, הותר. ורצה ללמוד מכך, שהוא הדין ביין שאינו נאסר רק משום בנותיהם. דאם נשתנה באופן שאין בו עוד משום חתנות, לכאורה יש להתירו. אולם למסקנא שם, אסור.   363.  הקשו הראשונים: הרי אף השכר נאסר משום חתנות וכמו יין וכמו פיתם של גוים (להלן לה ב). ומדוע השכר מותר מחוץ לביתו של הגוי, ואילו שאר דברים אסורים בכל מקום? ותירץ הראב"ד, שאכן איסורו של השכר הוא רק משום שדומה ליין. ולא נגזר בפני עצמו. ומשום כך הקלו באיסורו. מה שאין כן שאר דברים האסורין, הרי שנגזרו מחמת עצמן. ולכן אסורין בכל מקום ובכל זמן. הרמב"ן יישב, שהפת הינה צורך חייו של האוכל. ויש בזה קירוב יתר, ומשום כך החמירו באיסורה. מה שאין כן בשכר (וראה עוד בתוס' רי"ד ובר"ן ובמאירי).   364.  הש"ך ביו"ד סימן קי"ד ס"ק א' העיר, דלכאורה שכר, הוא מבישולי עכו"ם, ואסור?! ויישב, דכיון שאין השכר עולה על שלחן מלכים לפי שאינו משקה של כבוד, לא גזרו חכמים לאוסרו בכלל בישולי עכו"ם. לפי שעיקר איסור זה, הוא משום חשש שמא יבואו להתחתן בם. וראה עוד בשו"ע יו"ד סימן קי"ט ובט"ז שם ס"ק א'.
ותרוייהו שניהם סבורים כי האיסור לשתות מן הגוים, הוא משום חתנות. (אך לא משום איסור גילוי. כיון שאם כך, אסור היה עליהם לשתות בכל מקום).
ומשום כך, לא שתו רב פפא ורב אחאי אצל חנותם של הגוים, אלא הרחיקו מהם.
רב אחאי עביד עשה הרחקה יתירתא (יתירה), ושתה רק בביתו.  365  ואילו רב פפא הרחיק בכך ששתה רק בפתח החנות.

 365.  וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ז ממאכלות אסורות הלכה י', ובשו"ע יו"ד סימן קי"ד סעיף א', שההיתר לשתות משכר של גוים, הוא רק בביתו.
רב שמואל בר ביסנא איקלע נזדמן למקום ששמו מרגואן, והישראלים שבמקום זה, לא היו זהירים מיין שנגעו בו גוים.  366 

 366.  כך פירש רש"י. והריטב"א כתב שאין צורך לפרש כן, אלא מקום גוים היה זה, ושלחו לו את הדבר בתורת דורון.
אייתו ליה הביאו לפניו חמרא יין, ולא אשתי לא שתה.
אייתו ליה הביאו לפניו שיכרא שכר, ולא אשתי לא שתה.
ודנה בכך הגמרא: בשלמא חמרא ברור לנו למה לא שתה מן היין - משום שימצא, חשד שמא יין נסך הוא. אולם שיכרא שכר, משום מאי מחמת מה לא שתה?
התשובה: משום שימצא דשימצא (חשש על גבי חשש) גזר שלא לשתות מן השכר שלהם, כדי שיזהרו, ולא יבואו כלל לשתות מיינם.
אמר רב: האי שיכרא שכר זה דארמאה של גוים - שרי מותר. אולם, וחייא ברי בני
- לא נישתי מיניה, לא ישתה מהם.
וקשה: מה נפשך, אי שרי לכולי עלמא אם הותר הדבר לכולם - שרי, ואף לחייא מותר. ואי אסיר לכולי עלמא, אף לחייא אסיר. ואיך יתכן להתיר לכולם, ולאסור עליו?
אלא, רב סבר שיש לחשוש בו בשכר הגוים משום גילויא שמא נתגלה, ושתה ממנו הנחש והטיל בו את ארסו. ובכל זאת מותר לאנשים בריאים בגופם לשתותו, כי - ואזיל מרורא דכשותא, וקלי ליה זיהריה. מרירותו של השכר, הולכת ושורפת את הארס, אם כי נשאר בשיכר מעט מכוחו של הארס. ומשום כך אין בו סכנה לאנשים בריאים לשתותו, אך, ודלקי מלקי ליה טפי, למי שלוקה בגופו וחולה, יכולה שארית הארס להזיקו. וחייא ברי בני, הואיל ולקי חולה הוא, לא נישתי מיניה, לא ישתה משכר הגוים.
אמר שמואל: כל השרצים יש להן ארס. אך חלוקים הם זה מזה: ארס של נחש ממית, וארס של שרצים אינו ממית.
אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא. בן אריה (כלומר, בן איש גדול אתה), בוא, ואומר לך דבר מעולה, דהוה אמר רב אבוך, שהיה אומר אביך, רב.
הכי אמר אבוך, כך אמר אביך: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, אותם גוים נפוחים מחמת שהיו שותים מים מגולים שיש בהם ארס של נחש, ולא מתו מכך, הסיבה לדבר היא, איידי דאכלי שקצים ורמשים, חביל גופייהו, כיון שאכלו שקצים ורמשים, נתחמם גופם, ופגם חום גופם בכח ארס הנחש.  367 

 367.  בתוס' הקשה ממשמעות דברי הגמרא בשבת פו ב שישראל הדואגים וחרדים בקיום מצוות, גופם חם יותר מן הגוים?! ותירץ, שאכן לענין הצלה מארס הנחש, אין חום הגוף של חרדת המצוות מועיל כמו חום גופם של הגוים האוכלים שקצים ורמשים.

דרשני המקוצר[עריכה]