פרשני:בבלי:עבודה זרה ס א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה ס א

חברותא[עריכה]

ואידך, שאר היין שבחבית, שרי, מותר אף בשתיה, כי רב פפא סובר שהיין הנמצא בצדדים, אינו נחשב כמחובר ליין הנמצא סמוך לנקב לגבי דיני יין נסך.
ואיכא דאמרי, יש מוסרים שמועה זו כך: אמר רב פפא, דעד הברזא חמרא אסיר, כל היין שמלעלה מן נקב הברז, אסור, כיון שכולו נמשך אחר הנקב לצאת ממנו, והוא מחובר ליין הסמוך לנקב, ואידך, שאר היין, שרי, מותר.
אמר רב יימר: דברי רב פפא אינם לפי כל התנאים, אלא כתנאי, מחלוקת תנאים הם, לפי ששנינו במסכת טבול יום:
(טבול יום הוא מי שטבל לטומאתו, ועדיין לא העריב שמשו, שהוא מטמא תרומה וקדשים בנגיעתו בהם).
חבית שנקבה, בין מפיה, למעלה במקום כניסת היין, בין, שנקבה משוליה, בקרקעית החבית, ובין מצידיה,  141  ונגע בו, ביין, טבול יום - טמאה. אלו הם דברי חכמים.

 141.  כתבו התוס' (לפי גירסת המהר"ם): גם אם נקבה מצידיה, טמא, מפני שמה שלמעלה נמשך אחרי הנקב, ומה שלמטה הוא בסיס ליין הקרוב לנקב. ורבי יהודה מטהר אם הנקב הוא בצידיה, מפני "דלא הוי כפיה ושוליה". ועיין בתוס' יום טוב במשנה מסכת טבול יום. (פרק ב משנה ז) ובמפרשי המשנה.
רבי יהודה אומר: אם ניקבה החבית מפיה ומשוליה, ונגע טבול יום ביין שבמקום הנקב, טמאה, נטמא כל היין שבחבית. ואם ניקבה החבית מצידיה, טהורה מכאן ומכאן.
כלומר, אם ניקבה החבית מצידיה, מכאן ומכאן, טהורה. וטעמו של רבי יהודה, שכאשר ניקבה מפיה טמא, הואיל וכל היין שלמטה הוא בסיס לעליון. כי כל טיפה וטיפה נושאת את הטיפה שמעל לה. וכן כאשר נקבה משוליה, הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב. אבל אם ניקבה החבית מצידיה, שהיין שם אינו לא בסיס ולא נמשך, טהורה.  142 

 142.  וכתבו התוס': יין זה שנטמא אינו מטמא את שאר היין, כי טבול יום הפוסל בנגיעתו, הדבר שנפסל אינו פוסל אחרים בנגיעתו. וכתב רבינו עובדיה: ואילו מקום שנגע הוי מיעוט ובטל באחד ומאה, כשם שתרומה בטלה בחולין באחד ומאה.
ורב יימר מדמה את דיני נגיעת גוי ביין לדיני נגיעת טבול יום בתרומה. ויוצא מכך, שרב פפא אמר את דינו לדעת רבי יהודה בלבד  143 , ואילו לדעת חכמים - כל היין מחובר הוא למקום הנקב, כשם שהוא מחובר לענין טומאה, וכולו אסור בשתיה, ומותר בהנאה.

 143.  כתבו התוס': לפי לשון הראשון, אומר רב פפא לגמרי כדעת רבי יהודה, שכל היין מותר כיון שלא הכניס ידו לתוך החבית, ורק כנגד הנקב אסור, והנקב הוא כמו מצידיה. ולפי לשון השני, שאסר כל היין שלמעלה מן החבית, צריך לומר, שחומרא היא, מפני חומר איסור יין נסך. והקשו התוס' על פירוש רש"י: בשלמא לפי לשון ראשון, מבואר היטיב שלא אסר אלא נגד הנקב (וכמו שיבואר) - אבל ללשון השני, קשה, איך יתכן שחלק התחתון יהיה מותר בשתיה, וחלק העליון אסור, והלא כל היין מעורב? בשלמא, אם היה איסורו רק איסור הנאה, אפשר למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו, ולשער שווי היין עד לנקב, ושוויו למעלה מן הנקב, אבל באיסור שתיה, איך אפשר להבדיל את היין, בין האסור למותר, הלא הכל מעורב? ומדוע לא הקשו התוס' לפי לשון ראשון? כתב הב"ח בהגהותיו: לפי שהיין שכנגד הנקב הוא "משהו", ובטל בשישים. והמהר"ם מבאר: כיון שהיין שכנגד הנקב נשפך תיכף בהסירו את ידיו. והרא"ש מקשה קושית התוס' גם לפי לשון ראשון. על כן כתבו התוס': רק פפא לא התיר בשתיה, ובשתיה ודאי אסור מפני היין האסור השוכב עליו, אלא, התיר בהנאה - ומה שכנגד הנקב - ללשון ראשון, או שמעל הנקב - ללשון שני, נחשב כאילו נגע בו, ונגיעת גוי אוסרת בהנאה.
ומביאה הגמרא עוד הלכה בשם רב פפא.
אמר רב פפא: עובד כוכבים אדנא, המחזיק בחבית, וישראל אכובא, מחזיק בגיגית, והגוי שופך מהחבית לתוך הגיגית - חמרא אסיר, היין נאסר בהנאה.
מאי טעמא? הרי לא נגע ביין?
כי קאתי, היין בביאתו לגיגית, מכח עובד כוכבים קאתי, כיון שהוא בא מכחו, החמיר רבי יוחנן (נח ב) אף בהנאה  144 , משום "לך לך", וכולי.

 144.  כן כתב רש"י. וכתבו התוס': אף לפי גירסתם שם (נח ב ד"ה שמסכו) ברש"י, שרבי יוחנן על אף שהחמיר, לא אסר בהנאה אלא בשתיה - מכל מקום, כאן יש לאסור אף בהנאה, שיש לתלות שהגוי שופך את היין בכוונת ניסוך. (כוונתם, כנראה, להחמיר יותר בשפיכת יין מאשר בשפיכת מים לתוך יין). והקשה הרא"ש: איך אפשר לומר שאינו נאסר בהנאה, הרי עיקר ניסוך לעבודת כוכבים הוא בהגבהת הכלי ושפיכה מתוכו? (וראה ברא"ש שמוכיח כן). ומתרץ: ושמא יש לומר, דהיינו דוקא בפני עבודת כוכבים. אבל שלא בפניה - אין דרך לשפוך אלא לשכשך.
אבל, ישראל אדנא, המחזיק בחבית, ועובד כוכבים אכובא, מחזיק בגיגית, והישראל שופך מהחבית לגיגית - חמרא שרי, היין מותר, מפני שהגוי לא עשה כלום. במה דברים אמורים? כשהגוי מחזיק, ואי מצדד צדודי, הגוי מקרב את הגיגית נגד קילוח היין - אסיר היין. מפני שאז יש לחשוש שמא נגע ביין. ומדובר באופן שהגיגית מלאה, והיין מגיע לשפת הכלי.
(עוד לשון כתב רש"י: אפילו בגיגית שאינה מלאה אסור בשתיה, למרות שאין לחשוש שהגוי נגע. והטעם: מפני שהגוי "מקרקש" את היין. פירוש מנענע את היין באמצעות נענוע הכלי)  145 .

 145.  מבואר על פי גירסת הב"ח. וכן הבינו הרא"ש והר"ן. ועייו במהרש"א. הריב"ם (מובא בתוס' וברא"ש) מסכים לדרך זו, ומבאר, שכיון שהגוי מקרקש לגיגית בכוונה, אינו גרוע מנוגע בקנה שאסור (כמו שמבואר לקמן עמוד ב' בסופו). ונחלקו התוס' והרא"ש בדברי הריב"ם, לדעת התוס' אסור רק בשתיה, ולדעת הרא"ש אסור אפילו בהנאה. ועיין בהגהות הב"ח.
והגמרא מביאה עוד הלכה שאמר רב פפא.
אמר רב פפא: האי עובד כוכבים, דדרי זיקא, הנושא נוד העשוי מעור ופתח הנוד קשור, וקאזיל ישראל אחוריה, ישראל הולך מאחוריו ומשגיח עליו שאינו פותח ליגע ביין  146  -

 146.  כן פירש רש"י. ומוסיף הרמב"ן: אם כן, מה שאסור בכובא מלאה, הוא רק בשתיה, דיש לחשוש שמא יגע שלא בכוונה. ואין טעם לחשוש שמא יגע בכוונה לאוסרו אפילו בהנאה, כיון שעוסק במלאכתו, והישראל משגיח עליו - מפחד הגוי שמא יתפס כגנב. ועיין ברמב"ן פירוש אחר בשם הראב"ד.
אם היה הנוד מליא, מלא, שרי מותר היין, משום דלא מקרקש אינו מנענע את היין בנושאו אותו, ואם היה חסירא, אסיר, דיש לחשוש דלמא מקרקש.
ואם הוא נושא כובא, גיגית, מליא, אם היא מלאה, אסיר, כי יש לחשוש דלמא נגע בידיו, היות והיין מגיע עד שפתה. ואם היתה חסירא, שרי, משום דלא נגע.
ובגיגית אין לאסור מטעם קרקוש, מפני שלא ניחא ליה בקרקוש בכלי פתוח, שמא יישפך היין  147 . ומה שמתקרקש מאיליו בנושאו את הגיגית, אינו אוסר, כי דינו ככחו שלא בכוונה, המותר. זאת בניגוד לנוד שפיו קשור, שיש לחשוש שמא יקרקש בכוונה.

 147.  מלשון חידושי הר"ן, משמע, שירא שמא יישפך עליו.
רב אשי אמר: זיקא, נוד, בין מליא ובין חסירא, שרי.
מאי טעמא? - אין דרך ניסוך בכך  148 .

 148.  ומבאר הרמב"ן: משום שאינו רואה את היין. ןלפיכך, אפילו אם מקרקש הרבה - מותר.
ורק בגיגית מלאה - אסור, מפני החשש שמא נגע.
ועתה הגמרא דנה בגת שאין דורכים שם ענבים בידים או ברגלים, אלא עם קורה. ויש בהלכה זו הבדל בין "כחו" של הגוי, שהגוי עולה על הקורה מעל הענבים, וכובשם בכובד גופו, לבין "כח כחו", שהגוי מגלגל את הגלגל, והגלגל מוריד את הקורה.
מעצרא זיירא, גת שכובשין את הענבים בקורה,
רב פפי שרי מתיר את היין כשכבשם גוי.
רב אשי, ואיתימא או שאמר כן רב שימי בר אשי, אסר.
והגמרא מבארת במה נחלקו:
בכחו - כולי עלמא לא פליגי, לא נחלקו, וכל האמוראים סוברים דאסיר. כי פליגי, במה נחלקו, בכח כחו.
איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו באופן אחר:
בכח כחו, כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי - בכחו.
ומספרת הגמרא: הוה עובדא, היה מעשה כזה בגוי שדרך את הענבים בכח כחו, ואסר רב יעקב מנהר פקוד  149 .

 149.  הקשה הרמב"ן: למה אסרוהו אפילו בכחו, הרי בשעה שכובשין אותם הם ענבים, ואפילו אם יש בהם יין - אינו נאסר. שהרי הסקנו (נה ב) שאינו עושה יין נסך עד שימשך, וכשנמשך - אין הגוי נוגע בהם לא בכחו ולא בכח כחו - ואם תאמר, שטעם האיסור הוא, משום שנמשך על ידי כחו. אין זה טעם מספיק לאסור, משום דהגוי אינו אלא סוחט ענבים, והיין נמשך מאליו מפני שהגת הוא בשיפוע. עם כל זה, כותב הרמב"ן, אסרוהו, כיון שהוא נמשך מחמת כחו.
ומביאה הגמרא עוד הלכה בענין נגיעת גוי ביין באמצעות דבר אחר, ולא בידיו.

דרשני המקוצר[עריכה]