פרשני:בבלי:עבודה זרה עב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה עב א

חברותא[עריכה]

ואכתי קשיא לן: מאי לא ניתן להישבון? כלומר, מדוע אינו חייב להחזיר את הגזילה, אפילו אם שוה פחות משוה פרוטה, הרי לא זכה בה כלל? מתרצת הגמרא: כונת רב יוחנן לומר דגזילת גוי אינו בתורת הישבון. כלומר, לא חל עליו חיוב להשיבה. כיון שלא זכה בה כלל, ובכל מקום שנמצאת הרי היא ברשות היהודי.
מקשה הגמרא: אי הכי, אם כדבריך, שהגוי לא זכה כלל בגזילה, אימא סיפא, "בא חבירו ונטלה ממנו, נהרג עליה".
וקשה, בשלמא ברישא, אפשר לומר שהגוי חייב מיתה אף על פי שלא זכה בגזילה, משום דצעריה לישראל.
אלא בסיפא, מאי עביד? הרי לא גזל כלום, ובודאי שאינו נהרג משום שציער את חברו הגוי?
אלא שמע מינה, משיכה בעובד כוכבים קונה!
ולמסקנת הגמרא, אכן כך שמע מינה, וכן ההלכה, שעובד כוכבים קונה ומקנה במשיכה.
הגמרא להלן, תביא דינים נוספים הנלמדים מדברי משנתינו:
מעשה בההוא גברא, דאמר ליה לחבריה "אי מזביננא לה להא ארעא, לך מזביננא לה" (אם אמכור קרקע זו אמכרנה לך), ועשו קנין על דבריו.
לאחר זמן, אזל (הלך המוכר) , זבנה לאיניש אחרינא (ומכר את השדה לאדם אחר) . אמר רב יוסף, קנה קמא (הראשון קנה את השדה) .
אמר ליה אביי, מדוע הראשון זכה בשדה, והא לא פסק? הרי בשעה שקנו מידו, עדיין לא סכמו ביניהם את מחיר השדה, ואם כן, לא גמר בדעתו להקנותה לו?
ובמאמר המוסגר מבארת הגמרא, מנא תימרא (מנין למד אביי) דכל היכא דלא פסק לא קנה?
דתנן במשנתינו, "המוכר יינו לעובד כוכבים, פסק עד שלא מדד, דמיו מותרין. מדד עד שלא פסק. דמיו אסורין". ומבואר, שאם לא סיכמו ביניהם על המחיר, אפילו אם עשו קנין, לא קנה.
ומכאן הקשה אביי על דברי רב יוסף, מדוע הראשון קנה, והרי לא סיכמו ביניהם על המחיר מראש?
על כל פנים מאי הוי עלה? כלומר, מה הדין בנידון דידן, האם יזכה הראשון בקרקע, כדברי רב יוסף, או שמא השני, כאביי?
מתרצת הגמרא: מאי הוי עלה?! כדקאמרינן, דלמא חומרא דיין נסך שאני.
כלומר, אין להוכיח ממשנתנו, דשמא, גם במקום שלא סיכמו מראש את המחיר, אם עשו קנין, הקנין מועיל. ואין חוששים שלא גמר בדעתו לקנות. ורק ביין נסך, משום חומרתו, החמירו בו חכמים ואסרו את היין במקום שלא פסקו דמים מראש.
תא (בא) ושמע, ראיה נוספת לדברי אביי, שמשיכה בלא פיסוק דמים אינה מועילה: דאמר רב אידי בר אבין, עובדא הוה (מעשה היה) בבית רב חסדא, ורב חסדא למד ממעשה שהיה בבית רב הונא, ופשטיה מהא דתנן במסכת בבא בתרא (פה' ב') , "המוכר פירות לחברו, ושלח לו את חמריו ופועליו טעונים בפירות. ומשך הקונה את חמריו ופועליו, והכניסן לתוך ביתו, בין פסק לו דמים עד שלא מדד הקונה את התבואה, ובין מדד עד שלא פסק, לא קנה, ושניהן יכולין לחזור בהן.
והטעם: פסק עד שלא מדד, כיון שהקונה לא משך את הפירות, לא קנה. ויכול לחזור בו. ואף על פי שמשך את פועליו והכניסם לתוך ביתו, אין זו משיכה. כיון שאין משיכה מועילה בבני אדם, ועד שלא ימשוך את הפירות שעליהם, לא קנה.
מדד עד שלא פסק, אף על פי שמשך את הפירות, אין משיכתו מועילה, כיון שלא פסק לו דמים. וכדברי אביי, שמשיכה קודם פיסוק דמים אינה מועילה.
ואם פרקן המוכר או הלוקח, והכניסן לתוך ביתו של הלוקח, ופסק לו דמים, אפילו עד שלא מדד, אין שניהן יכולין לחזור בהן. כיון שרשותו של הלוקח קנתה לו את הפירות.
אך אם מדד עד שלא פסק, כיון שלא פסק, לא חל הקנין ושניהן יכולין לחזור בהן".
ומכאן ראיה לדברי אביי, שמשיכה בלא פיסוק דמים אינה מועילה.
מעשה בההוא גברא, דאמר ליה לחבריה, "אי מזביננא לה להא ארעא, מזביננא לך במאה זוזי (אם אמכור קרקע זו, אמכור אותה לך במאה זוז) ". ועשו קנין ביניהם על התחייבות זו.
לאחר זמן, אזל, זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרין. הלך, ומכר את הקרקע לאדם אחר במאה ועשרים זוז.
אמר רב כהנא, קנה קמא. הראשון קנה, ויתן לו מאה זוז. שהרי פסק דמים, ועשו קנין.
מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד, האי זוזי אנסוהו! כלומר, ההתחייבות היתה, שאם ירצה למכור את הקרקע בשויה, אזי ימכור אותה לראשון. אך כאן, אילו השני היה נותן לו מאה זוז, לא היה מסכים למכור אותה, ורק משום שהציע לו יותר משוויה, הסכים למכירה. נמצא, שהמחיר הגבוה גרם לו למכור את הקרקע בעל כרחו. ומכיון שלא מכר את הקרקע מרצונו, השני קנה, ולא הראשון.  243 

 243.  וגם אם הראשון ירצה להוסיף ולתת מאה ועשרים זוז, אינו יכול. כיון שזו כבר מכירה חדשה. ועל מכירה כזו לא התחייב לו. תוספות רי" ד. אך דעת הראב"ד, שאם הראשון יוסיף ויתן לו כמו שרצה השני לתת, יכול לכופו למכור לו את הקרקע. ואפילו אם כבר מכר את הקרקע לשני, יכול הראשון לתת כמו שנתן השני ולזכות בקרקע. ועיין רמב"ן. עוד כתבו הראשונים: אם כתב לו "אם אמכור קרקע זו, אמכרנה לך לעולם, בכל מחיר שהוא", ודאי קנה הראשון. כיון שהמוכר קיבל על עצמו כל אונס שיהיה.
והלכתא, כרב יעקב מנהר פקוד.
אגב אורחא הובאו כאן הלכות נוספות הנוגעות לענין זה:
אמר ליה "כדשיימי בתלתא", כלומר, האומר לחברו "אמכור לך קרקע זו במחיר שישומו אותה שלשה", כיון שהשתמש בלשון "שומא בשלשה", ודאי כונתו לשומת בית דין, ולכן אפילו תרי מגו תלתא. אפילו אם לא הסכימו שלשתם למחיר אחד, אלא שנים אמרו מחיר נמוך, והשלישי מחיר גבוה, או להיפך, הולכים אחר הרוב.
אך אם אמר "אמכור לך קרקע זו כדאמרי בתלתא (כמו שיאמרו שלשה אנשים) ", ודאי לא התכוין לשומת בית דין, ולכן עד דאמרי בתלתא. כלומר, המחיר יקבע רק אם יסכימו שלשתם למחיר אחד.
וכן אם אמר "אמכור לך קרקע זו כדשיימי בארבעה (כמו שישומו אותה ארבעה אנשים) ", כיון שהוסיף דעות יותר מבית דין, ודאי כונתו שהמחיר יקבע עד דאמרי בארבעה. עד שיאמרו כולם מחיר אחד. ואין הולכים אחר הרוב.
וכל שכן היכא דאמר ליה "כדאמרי בארבעה", שאין כוונתו לשומת בית דין, אלא עד שיאמרו כולם מחיר אחד.
ואם אמר ליה "אמכור לך קרקע זו כדשיימי (במחיר שישומו אותה) בתלתא", ואתו תלתא ושמוה, ואמר ליה אידך (המוכר) ,  244  ליתו תלתא אחריני דקים להו טפי (הבא שלשה אחרים המומחים יותר, ועל פיהם נקבע את המחיר) .

 244.  עיין רמב"ם (הלכות מכירה פרק ח' הל' ח'). ואכן הרי"ף (בבא בתרא, נא' ב' בדפי הרי"ף) לא גרס את המילה "אידך", אלא "ואמר ליה, ליתו תלתא אחריני: ". וכנראה שזו הגירסא שהיתה גם לפני הרמב"ם, ולכן מפרש דקאי על המוכר, ככל המקרים שהובאו לעיל בגמרא. ועיין עוד בב"ח (חושן משפט רו' ס"ק ה'), שאין חילוק אם אמר כך המוכר או הלוקח.
אמר רב פפא, דינא הוא דמעכב. כלומר, המוכר יכול לעכב בעדו, ולחייבו לשום את הקרקע על ידי שלשה אחרים.
מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע, ממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קים להו טפי? מנין לנו שהאחרונים מומחים יותר מהראשונים? אלא ודאי אינו יכול לעכב בעדו. והמחיר יקבע כמו ששמו אותה בתחילה.
והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.:
מתניתין:
משנתינו תביא דינים נוספים הנוגעים למוכר יין לעובד כוכבים.
המוכר יין לגוי, ונטל את המשפך ומדד יין לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים, וחזר ומדד באותו משפך יין לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין, אם נשאר בשולי המשפך מעט יין  245  מהיין שמזג לגוי, היין שמזג ליהודי אסור.

 245.  רש"י גרס במשנה "עכבת", מלשון "עיכוב", דהיינו שנשאר מעט יין בכלי, ומחמת אותו יין נאסר כל היין שימזוג ממנו. וכמו שיבואר בגמרא. אך יש מהראשונים (וכן הוא בירושלמי) שגרסו "עקבת", מלשון לכלוך, כמו "עקובה מדם", דהיינו אפילו אם לא נשאר ממש יין, אלא רק לחלוחית יין, טופחת על מנת להטפיח, אסור. וטעם האיסור יבואר בגמרא.
גוי המערה מכלי שיש בו יין כשר, אל כלי של יין נסך, את שעירה ממנו, מותר. ואת שעירה לתוכו, אסור. יבואר בגמרא.:
גמרא:
תנן התם במסכת טהרות (פרק ח' משנה ט') , "הנצוק (זרם מים הנופל מלמעלה למטה) והקטפרס (מים היורדים במדרון תלול), ומשקה טופח שלא על מנת להטפיח, כגון שאם יגע בו ביד לא יעלה בה משקה היכול להרטיב דבר אחר, אינו חיבור לא לטומאה, כגון, אם יגע טמא בחלק התחתון של הניצוק או הקטפרס, החלק העליון טהור. או אם היה משקה מכאן ומשקה מכאן, ומשקה טופח ביניהם, ונגע טמא במשקה הטופח שבאמצע, המשקין שמכאן ומכאן טהורים.  246 

 246.  וכן אם היה משקה אחד טמא, והאחר טהור, ומשקה טופח ביניהם מחברם, אין המשקה השני נטמא. (רש"י גיטין טז' א').
ולא לטהרה. כגון, אם היו שתי מקואות, ובאחת מהן אין ארבעים סאה, אך יש ניצוק או קטפרס, או משקה טופח המחברן, אינו חיבור, והטובל במקוה החסרה, לא עלתה לו טבילה.
אך האשבורן, דהיינו, גומה שנקוו בה מים, הרי היא חיבור הן לטומאה, כגון אם היו שני משקים, ואשבורן מחבר ביניהם, ונגע טמא באחד מהם, השני גם כן טמא. והן לטהרה, כגון שתי מקואות, שבאחת מהן אין ארבעים סאה, והאשבורן ביניהן, שתיהן כשרות".
הגמרא מביאה דין ודברים שהיה בבית המדרש סביב המשנה בטהרות:
אמר רב הונא, נצוק וקטפרס ומשקה טופח, הגם שאינם חיבור לטומאה ולטהרה, מכל מקום הרי הם חיבור לענין יין נסך. כגון אם עירה יין מכלי כשר לכלי שיש בו יין נסך, אף מה שבכלי העליון נאסר על ידי הניצוק המחבר ביניהם.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא, מנא לך הא? מנין למדת דין זה?
אילימא מדתנן (אם למדת מהמשנה הנ"ל): "הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה", ודייקת, דמשמע במשנה, שרק לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי ניצוק וקטפרס ומשקה טופח חיבור, הא לענין יין נסך הוי חיבור.
יש לדחות: אימא סיפא, כלומר, מהסיפא מוכח שאין לדייק כלל מהרישא, שהרי שנינו בסיפא "האשבורן חיבור לטומאה ולטהרה", ואם כן, אם נדייק גם מהסיפא, ונאמר, רק לטומאה ולטהרה הוא דהוי חיבור, הא לענין יין נסך לא הוי חיבור, נמצא, שהרישא והסיפא סותרות זו את זו, דאילו ברישא, יין נסך חמור מטומאה וטהרה, ובסיפא טומאה וטהרה חמירי מיין נסך!
אלא ודאי, מהא ליכא למשמע מינה. וכיון שממשנה זו אפשר לדייק דבר והיפוכו, ודאי לא דייק התנא בדבריו, ואי אפשר ללמוד הלכות מדיוק לשונו.
הגמרא מחפשת מקור נוסף לדברי רב הונא: תנן, שנינו במשנתנו: "נטל את המשפך, ומדד יין לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים,

דרשני המקוצר[עריכה]