פרשני:בבלי:עבודה זרה מ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מ ב

חברותא[עריכה]

והתניא, כסימני ביצים של עוף טהור, כך סימני עוברי ביצי דגים. ומוכח שאף לדג טמא יש ביצים?
ומתרצת הגמרא: לאו תרוצי מתרצת לה, וכי אינך מתרץ את הברייתא? הרי יש לומר כך: כסימני ביצים, כך סימני קירבי דגים. ואכן לדג טמא, אין ביצים.
ודנה הגמרא: והיכי משכחת היכן מצינו בסימני קירבי דגים שיהא בהם סימנים אלו, כד מצידו האחד, וחד מצידו האחר?
משיבה הגמרא: סימן זה משכחת לה, זה נמצא בשילפוחא בשלפוחית הדג. וניתן להבחין בה אם של דג טמא או טהור היא.
נתבאר לעיל שכאשר נימוחו הביצים במעי אמן, צריך מומחה להבחין אם של דג טהור הם או של טמא.
שואלת על כך הגמרא: אם אין שם מומחה, מאי, על פי מה יכשירו הביצים?
אמר רב יהודה: כיון דאמר אני מלחתים, וראיתי שדגים טהורים הם ומהם הוצאתי קרביים אלו - מותרין.  668 

 668.  כך פירש רש"י. והדבר תמוה, הרי בשאלת הגמרא כשאין שם מומחה מאי, ביאר שהשאלה היא על ביצים ולא על קרביים? אכן בתוס' רי"ד פירש ששאלת הגמרא היא על קרבי הדגים ולא על הביצים. לפי שאת הקרביים, אי אפשר להכיר על פי סימנים. שלא נאמרו בהם סימנים אלא רק בביצים. וכן מוכח מהמשך דברי הגמרא "אלו דגים ואלו קרביהם".
רב נחמן אמר: אינו נאמן אלא עד שיאמר ויראה כי אלו דגים (ויראה הישראל שטהורין הם) - ואלו קירביהן. אבל אם רק אומר 'אני מלחתים' - אינו נאמן, שמא אינו בקי בהן.
אורי הורה ליה רב יהודה לאדא דיילא שמשו: כיון דאמר - אני מלחתים נאמן בכך, ומותרין.
שנינו במשנתנו: ועלה של חילתית הבא מן הגוים מותר באכילה.
ודנה הגמרא: פשיטא, מטעם מה נאסור?
לא נצרכה לא נצרך היתר זה, אלא לקרטין שבו. פירורים וחתיכות קטנות שדבקו או נשרו מעליו.
מהו דתימא, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה, יש לחשוש שמא עירב אותם בקרטין אחרים שנחתכו בסכין של איסור, ומחמת כן נאסרם - קא משמע לן דהא אישתרוקי היא דאישתרוק, קרטין אלו הינם רק מה שנדבקו בעלין, ואתא בהדה, והגיעו עמהם. ואין לחשוש שמא הספיקו כבר להתערב באסורין.
שנינו במשנתנו: וזיתי גלוסקאות המגולגלין המכונסין בכלי - מותרין.
שואלת הגמרא: פשיטא?
לא נצרכא, היתר זה אינו נצרך אלא לומר, שאף על גב דרפי טובא, רפויים הזיתים עד שהגרעין נשמט מהם בקלות.
מהו דתימא, היינו אומרים, שכנראה הגיעו לדרגת רפיון זו כי חמרא יין רמא בהו נתן בהם - קא משמע לן, הני, אלו, מחמת מישחא השמן הוא דרפו, ולא מחמת שנתנו בהם יין.
עוד שנינו שם בענין זה: ורבי יוסי אומר - שלחין אסורין.
ודנה הגמרא: היכי דמי היאך הם שלחין אלו?
אמר רבי יוסי בר חנינא, כל שאוחזו בידו ועל ידי אחיזה מועטת, כבר גרעינתו נשמטת. וכיון שכל כך רפה הוא, מסתמא ניתן בו יין, ואסור.  669 

 669.  הראשונים (תוס' רי"ד ועוד) הביאו את דברי הירושלמי שפירשו שהשלחין הם מין של זיתים ונותנים לתוכם חמץ על מנת לחלוץ גרעיניהם.
שנינו במשנתנו: החגבין הבאין מן הסלולה (סל) - אסורין.
תנו רבנן: החגבין, והקפריסין, והקפלוטות (כרישין כבושין ומבושלים. ואינם אסורין לפי שדרכם לאוכלם חיים.  670 ) הבאין מן האוצר מחסן, ומן ההפתק, מקום איכסון בחנות, ומן הספינה - מותרין.

 670.  ואף אם נתבשלו בכלי הגוים, אינם נאסרים בשל כך. לפי שפליטת האיסור מכלי הגוים, אינה משביחה אותם אלא נותנת בהם טעם לפגם (רש"י)
הנמכרין בקטלוזא בשוק לפני חנוני - אסורין, מפני שמזלף יין עליהן.
וכן יין תפוחים של עובדי כוכבים, הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה - מותרין. הנמכר בקטלוזא - אסור, מפני שמערבין בו יין ענבים, ולכן אסור.  671  תנו רבנן: פעם אחת חש כאב רבי במעיו. אמר: כלום יש אדם שיודע האם יין תפוחים של עובדי כוכבים (ששתייתו של יין זה מועילה לכאב מעיים), אסור או מותר?

 671.  יש להבין במה שונה יין תפוחים משכר בעלמא, שלא אוסרין אותו אף אם עמד בשוק? וביאר הר"ן, כיון שיין תפוחים יקר יותר מיין ענבים, יש לחשוש שמא עירבו בו יין. מה שאין שכר, שבו לא קיים חשש זה.
אמר לפניו רבי ישמעאל בן רבי יוסי: פעם אחת חש אבא במעיו, והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא.
אמר לו רבי: כל כך היה בידך תשובה לדבר זה, ואתה מצערני שלא גילית לי עד עתה?!
בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד, שהיה לו שלש מאות גרבי כדי יין של תפוחים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא.
אמר רבי: ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. כגון גוי זה ששמר היין שבעים שנה, עד שבא רבי ונתרפא ממנו!  672 

 672.  בפירוש התפלות לר"י בן יקר (חלק ב עמוד ע) כתב: ועל בני אדם שהיו קמצנים ושומרים יינם ושכר שלהן כמה שנים, היו רגילין לברך "ברוך שמסר עולמו לשומרין". לפי שלפעמים צריכין לאלו הדברים לרפואה לחולים חכמים וחסידים. כמו שמצינו במסכת עבודה זרה. ובא סגנון הברכה בלשון שמירה על שם היין המשומר בענביו. נמצא שגם הקב"ה שומר דברי עידונים לחכמים" ע"כ. מבואר, שכך היה המנהג לברך, ולא רק רבי בירך כן.
שנינו במשנתנו: וכן לתרומה.
ודנה הגמרא: מאי מה הפירוש 'וכן לתרומה' בעניננו?
אמר רב ששת: הכונה היא - וכן לכהן המקבל תרומה, ואף ששלו היא ויכול למוכרה, מכל מקום אינה נאכלת אלא לכהנים. ומשום כך נמכרת בזול לפי שלא הרבה קופצין עליה.
וכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין על מנת שיקנו אותה יותר, הרי שהסחורה שלפניו הוא דאסור לקנות ממנו. שיש לחשוש שמא תרומה היא. אבל פרי וכדומה הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה - מותר לקנות ממנו. משום שאירתותי מירתת, מפחד הוא לשים פירות תרומה במחסן יחד עם שאר פירות. לפי שסבר, שמעי ביה רבנן, ישמעו מכך חכמים שעירבתי תרומה בחולין, ומפסדו ליה מינאי, ויפקירו ממני את כל המחסן.
אבל במה שעומד לפניו, אין הוא חושש כל כך, כיון שסחורה מועטת היא. ולכן במה שלפניו, אסור לקנות ממנו.

מתניתין:
כל הצלמים שמצאן ישראל, אסורין בהנאה, מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אינו אסור "כל" הצלמים, אלא אלו שניכר עליהם שהם צלמי עבודה זרה. והם: כל שיש בידו מקל או שיש בידו צפור או כדור, ומבואר בגמרא איך דברים אלו מוכיחים שהם צלמי עבודה זרה. וכן מבואר באיזה סברא נחלקו חכמים עם רבי מאיר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר.
גמרא:
הגמרא מבארת טעמם של חכמים, ובמה נחלקו עם רבי מאיר.
מלשון דברי חכמים, שלא אמרו "אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל", משמע שאינם חולקים על עצם זה שנעבדים פעם אחת בשנה, ואף על פי כן מתירים. ולכן מקשינן: אי דנעבדין פעם אחת בשנה, מאי טעמא דרבנן? הלא ודאי שנאסרין! וכי הם מחלקים בין פעם אחת לכמה פעמים?!
ומתרצינן: אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: במקום שידוע שהגוים עובדים לצלמים אלו אפילו פעם אחת, בלי ספק שחכמים אוסרים -
אלא, במקומו של רבי מאיר, היו עובדין אותה פעם אחת בשנה -
ורבי מאיר הולך לשיטתו, דבכל איסורי התורה חייש למיעוטא.  1  (כלומר, חושש להחמיר אף במקום שהחשש רחוק), ולכן גזר שאר מקומות שאינו ידוע אם הגוים עובדים לצלמים אלו, אטו אותו מקום משום מקומות שעובדין אותה  2  -

 1.  רבי מאיר סובר במסכת יבמות (קיט א): קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין. קטן שמא ימצא סריס, הפטור ממצות יבום, ונמצא שבא על אשת אחיו שלא במקום קיום המצוה - והיא ערוה עליו, וקטנה שמא תמצא איילונית, שאינה בת יבום, ונמצא שנבעלת לערוה שלא במקום מצוה - ואף שהחשש של סריס ואיילונית הוא חשש רחוק, שהרי רוב האנשים אינם סריסים ורוב הנשים אינן איילונית, בכל זאת חושש רבי מאיר. וכן מצאנו שרבי מאיר גזר על כל ה"כותיים" ונתן להם דין של גוים, מפני שמצאו להם דמות יונה (אלילים) בהר גריזים, אף שתושבי הר גריזים הם מיעוט הכותיים - גזר על כולם.   2.  נחלקו הראשונים בביאור גזירת רבי מאיר. הרמב"ן והריטב"א מבארים: כיון שרבי מאיר חושש למיעוט, לכן יש לחשוש במקומות שאין מנהג שלהן ידוע, או שמצאו את הצלמים בדרך, שמא המה ממקומות שעובדין אותם. חשש זה הוא "מן הדין", כי רבי מאיר חושש למיעוט. ועתה, כיון שרוב המקומות נאסרו "מן הדין" - באו חכמים ו"גזרו" אף במקומות שידוע לנו שאין עובדין אותן, גזירה אטו רוב העולם האסור מן הדין. ורבנן לא חששו למיעוט, ולכן מותר ברוב המקומות "מן הדין", וכיון שכך - "לא גזרו". ולפי דרך זו מבואר כפילות הלשון בגמרא "חייש למיעוטא", ו"גזר". הר"ן חולק על דרך זו, ומבאר שלרבי מאיר אכן כל המקומות, אפילו מקומות שלא ידוע לנו עליהם אם עובדין אם לא, מותרין מן הדין. אלא, היות ורבי מאיר סובר בכל איסורי תורה שחוששין למיעוט, שאי אפשר להתעלם מן המיעוט, אלא הוא "נמצא" בעולם, לכן "גזרו" חכמים בכל המקומות, כדי שלא יבואו להיכשל באיסור באלו המקומות שעובדין אותם, למרות שהם מיעוט. ואילו חכמים סוברים: לא חיישינן למיעוט, והמיעוט אינו ראוי להתחשב בו. וכאילו איננו, לפיכך אין לגזור על כל העולם מפני חשש קלקול במקום שעובדין אותם.
ורבנן דלא חיישי למיעוטא אלא הולכים אחר הרוב, וברוב מקומות אין עובדין להם - לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום.
הגמרא מוסיפה לבאר שלא כל הצלמים אסר רבי מאיר, ולא בכל המקומות  3 .

 3.  רש"י מפרש, שאף רבי מאיר לא אסר אלא באנדרטי של מלכים, ובעומדין על פתח מדינה. והתוס' מביאים פירוש רבינו תם, להיפך: אף חכמים לא התירו אלא באנדרטאות שברור שעשויין לנוי, והם של מלכים ומעמידין אותן בשערי העיר, ואילו בשאר צלמים מודים לרבי מאיר, שיש לחשוש שמא הם צלמי אלילים. ועיין בחידושי הריטב"א בביאור השיטות.
אמר רב יהודה אמר שמואל: באנדרטי של מלכים העשויין כצורתו של מלך שמת  4 , ומעמידין אותו בשערי העיר לזכרון המלך, ובהם שנינו שרבי מאיר אוסר. כי הם אינם עשויין לנוי בלבד, אלא מרוב חביבות המלך, עובדים אותו פעם אחת בשנה.

 4.  כן פירש רש"י. והתוס' מפרשים בשם רבינו תם: האנדרטות עשויין לכבוד מלך חי.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ואותם האנדרטאות בשהן עומדין על פתח מדינה העיר, שנינו שרבי מאיר אוסר. ואילו בשאר צלמים ובשאר מקומות, אינם עובדין אותן, והם עשויין לנוי בלבד, ומותרים  5 .

 5.  הרמב"ן מבאר שאמוראים אלו רב יהודה אמר שמואל ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, באים לתרץ תירוץ נוסף על קושית הגמרא. ולדעתם, אין צריכים לתרץ תירוצו של רב יצחק בר יוסף, שרבי מאיר חושש וגוזר ממקום למקום, אלא, שמשנתנו מדברת בכל המקומות, ובאנדרטאות של מלכים העומדין על פתחי העיר ישנם מקצת גוים העובדים לצלמים אלו, לכן, רבי מאיר החושש למיעוט אוסר אותן, וחכמים שאינם חוששין למיעוט - מתירים.

דרשני המקוצר[עריכה]