פרשני:בבלי:עבודה זרה נג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נג ב

חברותא[עריכה]

אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע (יבואר לקמן) -
בכל אלו אינה בטילה (גירסת הב"ח: עולמית  68 ) מפני שאין במעשים אלו משום ביטול.

 68.  גירסא זו, מבארים התוס', היא לפי מסקנת הגמרא שהאשרות בימי מלחמת יהושע היה להם דין של עבודת כוכבים של ישראל, ואין להם בטילה עולמית. ומה שאמרה הברייתא "עולמית" לא נאמר על שאר דיני הברייתא בגוי שהניח עבודת כוכבים שלו או בלוה עליה, בנפלה עליה מפולת, שבאופנים אלו יש לה ביטול "עולמית", כשיבטלנה הגוי או הוא או אחר שהרי היא של גוי. אלא שעצם מעשה ההזנחה אינו מעשה של ביטול.
הגמרא מבארת למה הוצרכה הברייתא לשנות את כל אלו הדוגמאות ללמדנו שאם לא מכרה ממש - אינה בטילה.
וצריכא להשמיענו, דאי תנא לוה עליה, היינו אומרים: מכך דלא זבנה שלא מכרה לשלם חובותיו, מראה בכך שאינו מתייאש ממנה, הילכך לא בטלה -
אבל נפלה עליה מפולת, מכך דלא קא מפני לה אינו מפנה אותה, אימא היה עולה על הדעת לומר: בטולי בטלה ומזניחה ומבטלה - צריכא הברייתא להשמיענו, שאינן כן, ואינה בטילה.
ואי תנא נפלה עליה מפולת, היינו אומרים, שלכן לא בטלה, משום דסבר הגוי: הא מנחת הרי היא מונחת בתוך המפולת, כל אימת דבעינא לה מתי שאצטרכנה שקילנא לה אקחנה -
אבל גנבוה ליסטים היה עולה על הדעת לומר: מכך דלא מהדר אבתרה שאינו מחפש אחריה - בטולי בטלה -
צריכא הברייתא להשמיענו שאינו כן, ואינה בטילה.
ואי תנא גנבוה ליסטים, היינו אומרים שלכן אינה בטילה, משום דסבר הגוי: אי עובד כוכבים שקיל לה אם גוי כמוהו גנבוה - מפלח פלח לה יעבדנה, אי ישראל שקלה לקחה - איידי בגלל דדמיה יקרין לא יתיכנה ויקלקלנה, אלא מזבין לה ימכרנה לעובד כוכבים והגוי הקונה אותה פלח לה, לפיכך אינה בטילה -
אבל הניחוה הבעלים והלכו למדינת הים, היה עולה על הדעת לומר: מכך דלא שקלו בהדייהו שלא לקחו אותה אתם - בטולי בטלוה -
צריכא הברייתא להשמיענו שאינה בטילה.
שנינו בברייתא: הניחוה הבעלים והלכו למדינת הים אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע - אינה בטילה.
דברים אלו מוקשים. אכן הברייתא אמרה שאם עתידין לחזור - אינה בטלה, ואם אין עתידין לחזור - בטלה (כמו ששנינו במשנה הבאה) -
אבל, מה הביאה הברייתא את מלחמת יהושע כדוגמא ל"עתידין לחזור", אדרבה! כשיהושע כבש את האמוריים לא חזרו לארץ ישראל.
ותמהה הגמרא: מידי וכי מלחמת יהושע מיהדר הדור חזרו האמוריים?
ומתרצת הגמרא: הכי קאמר כן אמרה הברייתא: אם עתידין לחזור - הרי הוא כמלחמת יהושע ואין לה בטילה, כלומר: כשם שהתורה אסרה את כל האלילים שהיו בארץ ישראל בימי כיבוש הארץ, כמו שנאמר (דברים יג) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", כן אסורים האלילים שהגוים הניחום ועתידים לחזור.
ולמה אכן נאסרו האלילים ההם שהיו בזמן כיבוש הארץ?
מפני שהאמוריים חשבו שהם עוד יחזרו לארץ ישראל, וביציאתם לא בטלו אותם מרצונם  69 .

 69.  כן כתב רש"י. ומציינים התוס': זה אינו הטעם האמיתי למה נאסרו. והטעם הוא, כמו שאמרה הגמרא בהמשך שבני ישראל גילו דעתם בעשיית העגל שניחא להו וכו'. אלא שרש"י כתב כן כדי לבאר את ההשוואה בין דין הברייתא שהגוי הניחה ועתיד לחזור - למלחמת יהושע. והתוס' מפרשים, שהוא כמו "הוה אמינא ומסקנא", שבתחילה סברה הגמרא שהטעם שנאסרו הוא משום שחשבו לחזור, ומסקינן, שהטעם הוא מפני שהאמוריים עבדום בשליחות ישראל.
ומקשה הגמרא: ובכל זאת למה לי (ליה) להתנא של הברייתא למיתלייה לקשור דינו במלחמת יהושע, היה לו לשנות: אינה בטילה, למה נתן את מלחמת יהושע לסימן ולהשוואה לעצם הדין שבא להשמיענו שאם אינו מתייאש ממנה - אינה בטילה.
ומתרצת הגמרא: אכן, אין קשר, אלא מילתא אגב אורחא קא משמע לן, לפי דרכו שהיה צריך להשמיענו שאינה בטילה, בא להשמיענו עוד דין שלמדנו ממלחמת יהושע - לפיכך הזכיר את מלחמת יהושע.
ובדברים אלו בא התנא של הברייתא לסייע לדין של רב יהודה אמר רב. כי הא כמו שאמר רב יהודה אמר רב: ישראל שזקף לבינה כדי להשתחוות לה, ולא השתחווה, ובא עובד כוכבים והשתחווה לה ללבינה - אסרה.
והחידוש הוא: אף שהלבינה עדיין לא נאסרה בזקיפת הישראל עד שיעבדנה (לדעת רבי עקיבא לעיל נא ב) והגוי אינו יכול לאסור אותה, הואיל ואינה שלו - בכל זאת אסרה. והטעם יבואר בהמשך.
ולפני שהגמרא מבארת את טעם האיסור, מבררינן:
מנלן מנין לנו דאסרה הגוי בהשתחוויתו, הרי אינה שלו, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו?
אמר רבי אלעזר: דבר זה נלמד כתחלתה של כניסת בני ישראל לארץ ישראל. דאמר רחמנא (דברים יב): "ואשריהם (של האמוריים) תשרפון באש". והתורה אסרה אף האילנות המחוברים לקרקע.
מכדי, הרי ארץ ישראל והמחובר לה ירושה היא להם לבני ישראל מאבותיהם שזו הארץ הנתונה לאברהם אבינו, שנאמר (בראשית יג) "כי לך אתננה" -
ואיך יכלו האמוריים לאסור את האילנות בעבודתן להם, הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?
ואי ואם תאמר: אכן, האשרות שלאחר נתינת הארץ לאברהם לא נאסרו, אלא שהתורה אסרה את כל האשרות משום ספק, שמא הנה מהנך דמעיקרא מאותן שנעבדו לפני נתינת הארץ לאברהם?
בביטולא בעלמא סגי להו, אותן האשרות שנעבדו לפני נתינת הארץ הן עבודת כוכבים של גוים, שעליהן נאמרה ההלכה (מג א) שאפשר לכפות את הגוי שיבטלנה בעל כרחו. ולמה, איפוא חייבתה התורה לשורפם ולגדעם, הרי אפשר לכפות את הגויים לבטלם?  70 

 70.  הקשה הרמב"ן (מובא בריטב"א): האשרות הללו שהיו מעיקרא לפני נתינת הארץ לאברהם, באו עתה לידי ישראל, ואיך סברה הגמרא לומר שאפשר לבטלם - הרי שנינו לעיל (מג א) שעבודת כוכבים שבא ליד ישראל אין לה ביטול? ומתרץ: מה ששנינו שאין לה ביטול, הוא רק איסור דרבנן, ומן התורה אינו נקרא עבודת כוכבים של ישראל שיאמר עליהן הדין שאין לה ביטול, אלא על הנעבד על ידו או על ידי שליחותו - וסוגייתנו הרי דורשת את המקראות ואת דיני התורה - והואיל ומדאורייתא יש להם ביטול, שפיר מקשינן: למה ציוותה "התורה" לשרוף את האשירה, הרי "מן התורה" יש אפשרות לכפות גוי ויבטלם. ובחידושי הר"ן מתרץ: אשרות אלו מעולם לא באו לרשות ישראל, דמסתמא לא ניתן להם מה שאסור בהנאה.
אלא, מעת דפלחו עבדו ישראל לעגל הזהב במדבר - גלו אדעתייהו גילו דעתם דניחא להו שנוח להם בעבודת כוכבים, והילכך: כי אתו עובדי כוכבים כשבאו האמוריים ונטעו אשירות - שליחותא דידהו עבדי עשו עבודתם בשליחות (בהסכמת  71 ) בני ישראל - והאשרות האלו הן עבודת כוכבים של ישראל שאין להם ביטול.

 71.  המחנה אפרים (הלכות שלוחין ושותפין סוף סימן יד) מביא מכאן ראיה שיש דין שליחות מגוי לגוי, האמוריים עשו שליחותם של עובדי העגל שדינם כמומרים. וכותב שהוא "קצת" ראיה. וכנראה כוונתו, שאף שאמרה הגמרא "שליחות" אין הכוונה ל"שליחות" בהגדרותיה - אלא ל"הסכמה". ובנודע ביהודה (מהדורא תנינא יורה דעה סימן קמ"ח) ובשו"ת רבי עקיבא איגר (ח"ב סימן קל"ד) כתבו בפשיטות שאינו מדין שליחות, אלא "הסכמה". הגאון רבי עקיבא איגר מוכיח שאינו מדין שליחות, שהרי "אין שליח לדבר עבירה". אבל המחנה אפרים מביא בשם מדרש (ואינו מביא מקורו) שבגוים לא נאמר "אין שליח לדבר עבירה".
הכי נמי, ומכאן למד רב יהודה אמר רב: ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה, גליא דעתיה מגלה דעתו דניחא ליה בעבודת כוכבים, ואחרי כן כי אתא עובד כוכבים כשבא הגוי ופלח לה ועבדה - שליחותא דידיה קעביד עובדה בשליחות הישראל, ואוסרה.
וזה ה"סימן" שנקט התנא "כמלחמת יהושע" היות וממלחמה זו נלמד דין "גילוי דעת דניחא ליה".
ומקשה הגמרא: דלמא הרי יתכן לומר, שרק בעגל הוא דניחא להו להיות להם לאלוה, ואילו במידי אחרינא בדברים אחרים מתועבות הגוים, כגון: אשרה - לא ניחא להו. ואין ברצונם לעובדם. ולמה נאסרו האשרות?
ומתרצת הגמרא: אמר קרא נאמר בתורה בפרשת העגל (שמות לב) שבני ישראל אמרו "אלה אלהיך - ישראל"! ולא נאמר "זה" אלוהיך ישראל, מלמד, שאיוו התאוו לאלוהות הרבה, כולל האשרות.
ומקשה הגמרא: אימא אפשר לומר: אכן, כל אותן האשרות דבהדי עגל שהיו באותו הזמן - ניתסרו נאסרו, מטעם שהגוים עבדום בשליחות ישראל, אבל אותן האשרות שנעבדו מכאן ואילך אחרי שבני ישראל חזרו בתשובה - נישתרי תהיינה מותרות, שהרי אותן לא עבדו האמוריים בשליחות ישראל?
ומתרצת הגמרא: מאן מוכח? מי יוכיח לנו, ומי יודע איזה מהן היתה בשעת עשיית העגל, ואיזו מהן נעבדה אחרי כן?
לכן נאסרו כולן, וציוותה התורה לשורפן ולגדען.
מתניתין:
עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה, ואין דעתם לחזור -
אם הניחוה בשעת שלום, מותרת, כי הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, מוכח שהתייאשו ממנה, וביטלוה.
ואם הניחוה כשיצאו בשעת מלחמה, אסורה, כי הואיל ויצאו מתוך עירבוב הדעת, אין בעזיבתה משום ייאוש.
בימוסיאות של מלכים, אבני גזית המתוקנין בדרך שעובר בה המלך, ובעת עוברו מושיבין אלילים על הבימוסיאות והמלך משתחווה להם, הרי אלו מותרות, מפני שמעמידין אותה, את אבן הבימוס, רק בשעה שהמלכים עוברים. ולכן, על אף שהבימסאות הן משמשי עבודת כוכבים, בכל זאת הן מותרות, כיון שאינן מוכנות למושב עבודת כוכבים כל שעה, אלא רק לשעה שהמלכים עוברים.
גמרא:
שנינו במשנתנו: עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום - מותרת, בשעת מלחמה - אסורה.
ומבארת הגמרא כי מה שנאמר במשנה שבשעת מלחמה אסורה, היינו דוקא כשאין להם אפשרות לחזור, אבל כשיש להם אפשרות לחזור, ואינם חוזרים - הרי היא בטלה.
אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: בית נמרוד  72  מגדל שבנו דור הפלגה בימי נמרוד שהיה מלך עליהם, ומגדל זה בנוהו לעבודת כוכבים, הרי הוא כעבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום, ומותר בהנאה. כי אף על גב דכי בדרינהו רחמנא, כשהפיצם הקב"ה, כשעת מלחמה דמי, שהרי נפוצו מתוך בלבול דעתם בעל כרחם, מכל מקום, אי בעו למיהדר, אם רצו לחזור אליו, הדור יכלו לחזור. ומדלא הדור, שלא חזרו אלא הזניחוהו - בטולי בטלה.

 72.  כתב הריטב"א: ונפקא מינה, למה שנשאר קיים מן המגדל ההוא. אי נמי, בא ללמדנו שבכל עבודת כוכבים - בדומה למגדל - שהניחוה עובדיה אף בשעת מלחמה, אם בעליה יכולים לחזור ואינם חוזרים - מותרת.
שנינו במשנתנו: בימוסיאות של מלכים, הרי אלו מותרות מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברים.
ותמהה הגמרא: וכי מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברין - מותרין?! ומה בכך, הרי הן משמשי עבודת כוכבים לפי שעה?!
ומתרצת הגמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכי קאמר, כך אמר התנא במשנה: מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין, ולפעמים המלכים מניחין עוזבים דרך זו והולכין בדרך אחרת, ואין המלכים חוששין לכבדם, הילכך לא נחשבו כמשמשי עבודת כוכבים.  73 

 73.  וביתר ביאור מבאר הריטב"א, דהם כמו משמשים עראיים, שאינם אסורים כמו ששנינו (מז ב) באבן שהניחו עליה עבודת כוכבים לפי שעה שלא נאסרה אלא כל זמן שהעבודת כוכבים עליה. והר"ן על הרי"ף מבאר, דהוי כמו עבודת כוכבים שהניחוה בעליה בשעת שלום. וכתבו הריטב"א והר"ן: הילכך: מותרין אפילו קודם שהמלכים עזבוהו, כיון שכל העמדתם אינה חשובה, ואינם נעשים משמשי עבודת כוכבים. ביאורים אלו הם לשיטת רש"י. אבל התוס' כתבו, שאחרי שהגוים רואים שהמלכים עזבום ואינם חוששין להם - לכן הם מבטלים אותם. ולדעה זו, מותרים רק אחרי שהמלכים עזבום.
הגמרא דנה בבימה שנפגמה. יש סוברים שהיא אסורה אף על פי שנפגמה, מפני שעדיין ראויה להושיב עליה עבודת כוכבים. ויש סוברים, שהיא מותרת, מפני שאם נפגמה מחליפין אותה באחרת.
ומספרת הגמרא: כי אתא כשהגיע עולא (שהיה מתלמידי רבי יוחנן וריש לקיש בארץ ישראל, ובא לבבל) - יתיב ישב אבימסא פגימא, על בימה שהיתה משמשת לעבודת כוכבים, ונפגמה.
אמר ליה רב יהודה לעולא: והא רב ושמואל (רבותיו של רב יהודה בבבל) דאמרי תרווייהו שניהם: בימוס שנפגם אסור להנות ממנה.
ואפילו למאן דאמר אין הגוים עובדים לשברים, והם מותרים, הני מילי דברים אלו אמורים בעבודת כוכבים עצמה, ששבריה מותרים, משום דזילא ביה מילתא, דבר בזוי הוא להם למפלח לעבוד לשברים. אבל האי, בימה זו, שאינה אלא מושב לעבודה זרה, לא איכפת ליה לגוי, ואף אם נפגמה מושיב עליה את אלילו. וקשה מדברי רב ושמואל על עולא, שישב על בימה פגומה.
אמר ליה עולא לרב יהודה: אינני מזלזל חס וחלילה בכבוד רבותיך רב ושמואל! אלא אדרבה, מאן יהיב לן מי יתן לנו מעפרא מעפר קברם דרב ושמואל, ומלאינן עיינין ונמלא את עינינו! אלא, עשיתי כן כהוראת רבותי רבי יוחנן וריש לקיש.
הא רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרווייהו: בימוס שנפגם, מותר.
ואפילו למאן דאמר שהגוים כן עובדין לשברים, הני מילי, דברים אלו אמורים, בשברי עבודת כוכבים, דכיון דפלחה, שכשהיתה שלימה היה עובדה והיתה אלוהיו, זילא ביה מילתא, זילזול הוא בעיניו לבטולה, ולכן אינו מבטלה. אבל הני בימוסיאות, שקלי להאי, מוציאין את הבימה הפגומה, וזורקין אותה, ומייתו בימוס אחרינא, ומביאים אחרת.
תניא שנינו ברייתא כוותיה כדברי דרבי יוחנן וריש לקיש:
דתניא, בימוס שנפגם מותר.
מזבח שמקריבין עליו זבח לעבודה זרה שנפגם - אסור עד שינתץ רובו, ואז מותר.
ודנה הגמרא: היכי דמי בימוס? היכי דמי מזבח? מנין נדע להבחין בין בימה למזבח?
אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: בימוס - אבן אחת. מזבח - אבנים הרבה.
ואם תימצא אבן אחת פגומה, הרי היא מותרת. ואם הן הרבה אבנים - הן אסורות עד שינתץ רובן.

דרשני המקוצר[עריכה]