פרשני:בבלי:עבודה זרה לג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לג א

חברותא[עריכה]

כיון  דאביק בה, דבק הוא בעבודה זרה, מהדר הדר אזיל, הרי הוא ילך ויחזור לשם כדי להודות לה.
ומקשה הגמרא: והתניא, ישראל ההולך לתרפות, בין בהליכה בין בחזרה - אסור.  390  ואילו כאן אמרנו שבהליכה מותר?

 390.  העיר התוס' רי"ד, שחזרה זהו שבה אסור לשאת ולתת עמו, הינה כאשר הם בדרך ועדיין לא שבו לעירם. לפי שאם כבר שבו לעירם, הרי הם כשאר כל אדם.
ומתרצת הגמרא: אמר רב אשי, כי תניא ההיא, הברייתא ההיא האוסרת בין בהליכה ובין בחזרה, מדברת בישראל מומר, דודאי אזיל, ודאי הולך הוא לעבודה זרה, ומסתמא לא יחזור בו. ואילו הדין שמביא כאן שמואל, מדבר בישראל סתם שאינו מומר.
תנו רבנן: עובד כוכבים ההולך ליריד (שוק שעושין לכבוד עבודה זרה)  391  בין שהגוי נמצא בהליכה לשוק זה, ובין שנמצא בחזרה משוק זה, מותר לשאת ולתת עמו.

 391.  ביארו התוס' רי"ד והריטב"א, שלא מדובר ביום אידם. שאם כן, אסור היה לשאת ולתת עמו (ועיין בתוס' רי"ד לעיל יב ב ד"ה פיסקא עוד) ובריטב"א הוסיף, שמדובר בגוי ההולך לשם סחורתו, ואינו עובד לאותה עבודה זרה. ולפיכך לא חששו.
אך ישראל ההולך ליריד של עבודה זרה, בהליכה מותר לשאת ולתת עמו, ובחזרה משם אסור.
ודנה הגמרא: מאי שנא ישראל, דבחזרה אסור לשאת ולתת עמו, ואילו עם גוי מותר? הרי זה משום דאמרינן, עבודת כוכבים זבין, צלמים מכר שם בשוק, וכעת דמי עבודת כוכבים איכא בהדיה, יש אצלו. ומשום כך אסור לשאת ולתת עמו במסחר כדי שלא להנות ממעות אלו.
אם כן, עובד כוכבים נמי, נימא גם בו נאמר אותו דבר, עבודת כוכבים זבין, מכר שם, וכעת דמי עבודת כוכבים איכא בהדיה, יש אצלו. ונאסור לשאת ולתת אף עמו בחזרתו? אלא, שמא תאמר, לגבי עובד כוכבים אמרינן, אומרים אנו, גלימא זבין, גלימה מכר שם, חמרא זבין יין מכר שם, ולא דברי עבודה זרה דוקא. ולכן מעותיו מותרים.  392 

 392.  כתב הרי"ף, שטעם זה אינו סיבת ההיתר למשא ומתן עם העכו"ם החוזר מן היריד, שהרי אפילו אם הדמים שבידו דמי עבודת כוכבים הם, מסקנת הגמרא לקמן סד א שדמי עבודת כוכבים הנמצאים ביד עכו"ם - מותרים. והגמרא הזכירה טעם זה לפירוש דברי המשנה בעלמא. הטור יו"ד סימן קמ"ט הביא טעם זה להלכה. ותלה שההיתר לשאת ולתת עם הגוי הוא משום שאין תולין שמכר שם עבודה זרה. וצריך עיון, שהרי מבואר בגמרא שדמי עבודה זרה מותרין? וכבר הקשה זאת התוס' לעיל יב א והרא"ש כאן בסימן י"ט על דברי הגמרא דידן שמשמע לכאורה, שנקטה טעם זה בדוקא? ואכן התוס' שם תירצו, שבדף עד מדובר שהגוי פורע חובו מדמים אלו ולכן מותרים הם, לפי שמיועדים לתשמיש של היתר. אך כאן בגמרא מדובר שהגוי מקצה את הדמים על מנת לקנות בהם עבודה זרה אחרת. ומשום כך, דמים אלו אסורים משום שהוקצו לעבודה זרה. וכן כתב הטור שם סימן קמ"ד שדוקא כאשר ידוע שמכר את העבודה זרה על מנת לעשות צרכיו כגון לפרוע חובו וכדומה, באופן זה מותר. אבל אם אין ידוע למה מכרה, יש לחוש שמא מכרה כדי לקנות בדמיה עבודה זרה אחרת. ומעות אלו המוקצים לעבודה זרה - אסורים. ובדרישה סימן קמ"ט ביאר, שבדבר זה נחלקו הרי"ף והטור. לדעת הרי"ף כל דמים הנמצאים ביד עכו"ם מותרים. אולם הטור סבר כתוס', ומשום כך דעת הטור שהטעם המובא כאן בגמרא "גלימא זבין חמרא זבין" הוא בדוקא. וכגון שידוע לנו שאכן אלו היו עסקיו שם. ורק באופן זה, מותר לשאת ולתת עמו.
אם כן, לגבי ישראל נמי נימא, אימור גלימא זבין, חמרא זבין, ומדוע מעותיו של ישראל החוזר משם אסורים?
ומבארת הגמרא: אי איתא דהוה ליה, אילו היה לו לישראל גלימה או יין למכור, הכא הוה מזבין ליה היה מוכרם כאן, אצלנו, ולא היה צריך להטריח עצמו עד שוק של עבודת כוכבים. וכיון שבכל אופן הלך לשם, מסתבר שמכר שם דברי עבודה זרה, ולכן מעותיו אסורים.
שנינו במשנתנו: והבאין משם - מותרין לשאת ולתת עמן.
אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו דין זה, אלא שאין העובדי כוכבים החוזרים משם, קשורין זה בזה ובאים בחבורה אחת. אבל אם הם קשורין זה בזה וחבורה אחת הם, אסורין לשאת ולתת עמם. כיון שחבורה אחת הם, אימא נאמר כי דעתו לחזור עמם שוב לבית העבודה זרה.
שנינו במשנתנו: נודות כלי עור של העובדי כוכבים וקנקניהם, ויין של ישראל כנוס בהם אסורים. ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים - אין איסורן איסור הנאה.
תנו רבנן: נודות של העובדי כוכבים, אם היו גרודים, מגורדים ובלי זפת, וחדשים - הרי הם מותרין. כיון שאף אם היה בהם יין זמן מועט, לא בלע ממנו העור.
ודין זה הוא דוקא בנאדות של עור. אבל כלים של חרס, בולעים מיד ואסורים.  393  ואם היו הכלים ישנים ו (או) מזופפין מצופים זפת מבפנים - אסורין.  394  כי כלי ישן שהיה יין נסך בתוכו זמן רב, ודאי בלע ממנו הכלי.

 393.  כך פירש רש"י. והנה בסוגיא זו רבו הגירסאות, הפירושים, והמחלוקות בראשונים שהאריכו בענינים אלו (ראה תוס' ד"ה כך היא, וברמב"ן ר"ן ריטב"א ועוד). ובהלכות השונות העולות מכאן. ונביא חלקם בהערה זו ובהערות הבאות. בדעתו של רש"י הבינו הראשונים, שנודות אלו, אינם עומדים להכניס בהם יין לקיום לזמן ממושך, שהרי כלי העומד לקיום, מבואר לקמן עד ב שאם הכניסו בו אפילו פעם אחת, דינו כאילו היה היין שם לקיום זמן ממושך ואסור. והרי נודות אלו, מותרים אף כשנשתמשו בהם פעם אחת כפי שפירש רש"י. ועל כרחך שאין הם עומדין לקיום (ראה עוד בר"ן שהוכיח כן בדעת רש"י) וכן כתב הבה"ג. ומשיטת רש"י זו משמע, שכל כלי עור ועץ שאין מכניסין בהם לקיום, ונשתמש בהם הגוי זמן מועט, מותרין בהדחה בעלמא. ואינם צריכים נתינת מים ועירוי במשך ג' ימים (שהוא דרך להכשיר כלי שבליעתו מרובה וכפי שיתבאר במהלך הסוגיא). אבל אם נתישנו ביד הגוי זמן רב, או שהם מזופתים, צריכים הכשרה באופן של מילוי מים ועירוי ג' ימים. (התוס' ושאר ראשונים, הקשו על רש"י שלכאורה נתן דבריו לשיעורין. ולא פירש לאחר כמה פעמים שנשתמשו בהם, נקראים הכלים ישנים. וראה ברמב"ן שביאר שישנים הינם כלים שנשתמשו בהם יותר מג' פעמים). אבל כלי חרס, אף בשימוש מועט, אסורים וצריכים מילוי ועירוי כפי שכתב רש"י. הראשונים דלעיל הרבו להקשות על שיטת רש"י זו, וראה בתוס' הנ"ל ובעוד ראשונים. ר"ת (הובא ברמב"ן) ורבינו אליהו ב"ר יהודה (הובא בתוס') ועוד, פירשו שנודות אלו הם כלים אשר מכניסין בהם לקיום לזמן ממושך. וכך היא פירושה של הברייתא: חדשים מותרים - היינו שעל פי מראם, הינם חדשים לגמרי שלא נשתמשו בהם מעולם. וישנים אסורים - אפילו על ידי שימוש של פעם אחת. כיון שמכניסין בהם לקיום. ודין זה, הוא בכל כלים. בין כלי חרס ובין כלים אחרים. ומשיטה זו משמע, שכל כלים של עור ושל עץ (הרמב"ן במלחמת ה' פסחים ט א מדפי הרי"ף הוסיף אף כלי מתכות) שמכניסין בהם לקיום, אפילו אם נשתמשו בהם פעם אחת - צריכים עירוי. אבל אם אין מכניסין בהם לקיום, אף שנשתמשו בהם הרבה ונתיישנו ביד הגוי, מותרים ומספיק לכך שכשוך במים. אבל כלי חרס, אף שאין מכניסין בהם לקיום, כל שהיה תחילת תשמישים בידי גוי, צריכים עירוי וכדעת רש"י. ועיין בתוס' שר"ת חלק אף בזה, וברמב"ם פרק י"א ממאכלות אסורות הלכה י"ט.   394.  איסור זה אינו איסור עולם, אלא עד שיכשיר את הכלים הכשר גדול, והוא מילוי ועירוי מים (וכפי שיבואר להלן בגמרא) - ריטב"א.
וכן אם היה מצופה בזפת, בלעה הזפת מיד מן היין. ולפיכך כלים אלו - אסורים.
ואם עובד כוכבים ריבבן, התיך הזפת לתוכם, ועיבדן, ונתן לתוכן יין,  395  בעוד שהזפת חם, שכך היו עושין כדי להפיג את טעם הזפת המר, והיה ישראל עומד על גביו - אינו חושש שמא ניסך הגוי את היין.

 395.  ובתוספתא הגירסא: ריבדן. וכתבו התוס' שהכל ענין אחד הוא.
שואלת הגמרא: וכי מאחר דעובד כוכבים נותן לתוכן יין, כי ישראל עומד על גביו - מאי הוי, מה הועיל ישראל בעמידה זו, והרי סוף סוף הוא יין של גוים, שהרי הגוי הטילו?  396 

 396.  יש להבין, והרי ישראל העומד על גביו, שומר שלא יגע ביין עצמו, ולא נוגע הגוי אלא רק בכלי? וביאר התוס' רי"ד, כיון ששופכו הגוי, אין לך ניסוך גדול מזה. לפי שכך היא דרך המנסכים.
אמר רב פפא: הכי קאמר, כך נאמרה הלכה זו - עובד כוכבים ריבבן, התיך את הזפת לציפוי הנוד, וכן הגוי עיבדן, ואולם ישראל הוא שנותן לתוכן יין, וישראל אחר עומד על גביו. ואינו חושש שמא יין נסך הוא.
ותמהה הגמרא: וכי מאחר דישראל נותן לתוכן יין, ישראל אחר עומד על גביו, למה לי? והרי אין זה יין גוים כלל!
ומתרצת הגמרא: דלמא אולי אגב טירדיה (טרדתו) של הישראל העסוק במזיגת היין לתוך הנאד, מנסך הגוי את היין, ולאו אדעתיה. שמא הישראל הנותן את היין לזפת שבנאד, לא יהיה נותן דעתו להבחין במעשה הגוי, והוא ינסכנו. משום כך צריך שיהיה ישראל אחר עומד על גביו לשומרו לגוי.
רב זביד אמר: אין צורך לשנות ממה שהובא בתחלה. ולעולם כדקאמרת מעיקרא, כמו שאמרנו בתחלה, שאכן הגוי הוא זה שמטיל את היין לתוך הנאד.
והכא, באופן זה אין לחשוש ליין נסך, משום שבעידנא דקא שדי ליה, בזמן שהגוי מטיל את היין לתוך הנאד המחופה בזפת, נעשה כאילו זורק מים לטיט, ומאבדו, וכלה היין מאליו. לפי שהיין הניתן לתוך הזפת, הולך לאיבוד ובטל טעמו. ומתערב ונאבד בתוך הזפת. וכאשר הזפת מתייבשת, כלה היין ושוב אינו נפלט.  397  ומשום כך אין לחשוש שמא יתערב יין נסך ביין שנותנים אחר כך בתוך הנאד.

 397.  כך פירש רש"י. והקשו התוס' רי"ד: א. אם כן, מדוע צריך ישראל לעמוד על גביו, והרי אפילו אם ניסך הגוי את היין, הרי יין זה אבד? ב. אפילו אם בטל היין, מכל מקום הרי תיקן את הכלי ביין נסך האסור בהנאה? (אמנם יתכן שאין היין בא לתיקון עצם הכלי, אלא רק להפיג מרירות הזפת - ואין זה נחשב כהנאה בדבר האסור). ג. לקמן (עד ב) מבואר, שגת של אבן שזיפתה עכו"ם, מנגבה משום יין נסך שהכניס בה הגוי, והיא כשרה. ומשמע שאותו יין קיים, ואוסר? ופירש התוס' רי"ד: יין זה מותר, משום שאין דרך ניסוך בכך שמשליכו לאיבוד. ולכן אין לחשוש לשפיכתו של הגוי. ומשום כך צריך ישראל לעמוד על גביו, על מנת שלא יחליף הגוי את היין ביין משלו, שהוא כבר יין נסך. וכן יש לחשוש שמא יגע בו קודם שזורקו ויאסר כבר קודם. ולמד מכך הריטב"א, כי גוי ששפך מכליו של ישראל על גבי דבר מאוס, מותר. אבל אם שפך ממנו על קרקע נקי, אף שהולך היין לאיבוד - אסור. משום שכך היא הדרך שמנסכים על הקרקע.
אמר רב פפי: שמע מינה למידים אנו ממימרא זו דרב זביד, כי האי עובד כוכבים, דשדא חמרא לבי מילחי דישראל, שהכניס יין לתוך כלי מלא מלח של ישראל, שרי, המלח מותר. לפי שהיין נבלע ומתכלה בתוך המלח.  398 

 398.  כך פירש רש"י. והקשו התוס', מה ענין זה לזורק מים לטיט. והרי טעמו של היין ניכר במלח? ופירש ר"ת: נתינת היין למלח האמורה כאן, היא למקום עשיית המלח. וזהו שאמר רב פפי, שאף העכו"ם משליך שם יין, המלח מותר. מפני שהאור הנמצא במקום העשיה, שורפו.
מתקיף לה רב אשי: מי דמי, האם דומה הנותן יין לתוך הזפת לנותן יין לתוך המלח?
והרי התם, שם בזפת, קאזיל הולך היין לאיבוד בתוך הזפת, ושוב אינו קיים כלל.
אולם הכא, כאן בנותן יין לתוך המלח, לא קאזיל, אין היין הולך לאיבוד, אלא נותן טעם במלח לעולם, ואינו מתייבש ונעלם.
מעשה היה בבר עדי טייעא, ערבי, שאנס חטף הנהו זיקי כמה נודות מרב יצחק בר י וסף.
רמא בהו חמרא הכניס לתוכן יין, ואהדרינהו ניהליה החזירם לו.
אתא שאיל בי מדרשא, בא ושאל בבית המדרש, מה דינם של נאדות אלו.
אמר ליה רבי ירמיה, כך הורה רבי אמי, הלכה למעשה: ממלאן מים שלשה ימים על מנת שהמים יקלטו את היין הבלוע בכלי, ולאחר שלשה ימים, מערן, שופך את המים הללו.  399  ואמר רבא: צריך לערן, להחליף את המים מעת לעת, בכל יממה מאותם שלשה ימים.  400 

 399.  ראה במאירי שהביא מחלוקת ראשונים האם שלשת ימי העירוי צריכין להיות רצופין בזה אחר זה, או שאפשר להפסיק ביניהם.   400.  הקשו הראשונים (ריטב"א רא"ה ועוד): היין הבלוע בכלים, צונן הוא. וקיימא לן שדבר צונן אינו נבלע לעולם? וכלי שנשתמש בו לאיסור בדבר צונן, אינו צריך הגעלה? ואפילו הוא של חרס, די בהדחה בלבד על מנת להסיר את האיסור הדבוק בו? ועוד, אף אם נאמר שאכן נבלע היין בכלים אף כאשר הוא צונן לפי שכוחו גדול, יש להבין איך יוכשר על ידי מים צוננים. והרי קיימא לן שאין צונן מפליט שום איסור? ותירצו: אכן ודאי איסור כלי שהיה בו יין נסך, אינו משום בליעה ממש. אלא לפי שיש ביין חריפות גדולה, קולט הכלי מטעמו. וכל כלי קולט כפי מה שהוא. וכלי חרס, קולט ובולע יותר. ולכן, על ידי מילוי המים ועירוין, נכנסים המים המתוקים ומרפים את דפנות הכלי, ונבלעים ומפיגים את שם את טעם היין. עד שאין בו טעם יין כלל. ולפי זה הוסיפו, שכלי עץ שהיה בו יין אסור, וגירדו מבפנים יפה יפה עד שהסיר כל שחרורית שבו, והגיע עד הלבן הפנימי, הרי הוא כשר. (ולענין אם מועילה העראה זו להכשיר כלים משאר איסורין, ראה משנה ברורה תנ"א ס"ק קי"ז, ובש"ך יו"ד קל"ה ס"ק ל"ב ובחזון איש או"ח קכ"ב ס"ק ב').
סבור מינה למדו וסברו בהלכה זו, כי הני מילי דין זה שהכלי נכשר על ידי נתינת המים בתוכו שלשה ימים, הוא רק בכלי דידן שלנו (כמו הכלי של רב יצחק בר יוסף), שהיה אצלם זמן קצר.
אבל דידהו, כלי שלהם ששהה ברשותם זמן רב וספג את יינם, לא מועילה בו תקנה זו, ואינו נכשר כלל.
כי אתא כאשר בא רבין, אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: דין אחד לנוד שלנו שהיה ביד הגוי, ודין אחד לנוד שלהם שנמצא כעת בידינו, שבשניהם יש להם תקנה על ידי שימלא בהם יין שלשה ימים, ויערן.  401 

 401.  וכך פסק הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו. והשו"ע יו"ד סימן קל"ה סעיף ד'.
סבר סבור היה רב אחא בריה דרבא, קמיה לפני דרב אשי למימר, לומר שהדין הוא כך:
הני מילי, דין זה שיש להם תקנה על ידי נתינתם במים במשך שלשה ימים, הוא רק בנודות של עור שבאו מן הגוים. אבל קנקנים של חרס הבולעים הרבה מן היין הנתון בהם, לא. אין להם תקנה כלל.
אמר ליה רב אשי: לא שנא, לא שונה דין הנודות, ולא שנא לא שונה דין הקנקנים, אלא לשניהם ישנה תקנה זו, שיתן בהם מים שלשה ימים, ויערם.
תנו רבנן: קנקנים של עובדי כוכבים שרוצה ישראל להשתמש בהם. אם הם חדשים גרודים שלא חיפו אותם בזפת מעולם - מותרין.
אולם או הם ישנים ו (או) מזופפין מחופים זפת - אסורין. אם העובד כוכבים היה נותן לתוכן יין, ורוצה ישראל כעת להשתמש בהם, הדין הוא, נותן לתוכן מים שלשה ימים ומערם, והקנקנים מותרים.  402 

 402.  ומותרין הקנקנים להשתמש בהם לכתחילה (רשב"א תורת הבית ב"ד ש"ד, רא"ה, מאירי, ריטב"א ור"ן). ועל ידי שעשה הישראל כך, מוכשרים הכלים מאליהם. והקשו הרשב"א והריטב"א, איך מותר לעשות כן. והרי אין מבטלין איסור לכתחילה (כמבואר בביצה ד ב) ? ותירצו הראשונים בכמה אופנים, ונביא חלקם: א. כיון שבליעת היין בכלי אינה אלא משהו, ואינו נותן טעם בדבר הנמצא בכלי, הרי שמבטלין אותו לכתחילה, ואין איסור בכהאי גונא (רבינו יונה והובא ביטב"א ובר"ן עי"ש). ב. עירוי המים, אינו גורם לפליטת היין מדפנות הכלי, שהרי נוזל צונן אינו גורם להפלטה. אלא המים רק מפיגין את טעם היין הבלוע בכלי, ומבטלין את טעמו. ואינם מערבין אותו עם ההיתר אלא רק כאילו שורפין אותו במקומו. ובאופן זה אינו נחשב כביטול איסור לכתחילה. אלא הוא כמי שמבער את האיסור (ר"ן. ויתכן שזוהי כונת הריטב"א) ג. האיסור לבטל איסור לכתחילה, לא נאמר אלא כאשר רוצה לבטל את האיסור על מנת להנות ממנו (וכגון המבטל חתיכת איסור ברוב, ומתכוין לאוכלה) אולם כאן, אינו מבטל את היין כדי להנות ממנו. אלא להיפך, כדי לסלקו ולנקותו מן הכלי. ובאופן זה, מותר.
וכן אם עובד כוכבים היה נותן לתוכן יין, ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס, ואינו חושש מחמת היין. משום שהציר של דגים והמורייס שמן של דגים, שורפין את היין ומכלים אותו.  403 

 403.  וישהו שם שלשה ימים, כמים - ריטב"א.

דרשני המקוצר[עריכה]