פרשני:בבלי:עבודה זרה סג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סג ב

חברותא[עריכה]

ואינו חושש  לא משום שביעית (שמא יקחו בו פירות שביעית, מן החשוד למוכרם),  43  ולא משום מעשר (אם עמי הארץ הם, שמא יקחו דבר שאינו מעושר) , ולא משום יין נסך (אם עובדי כוכבים הם, שמא יקחו יין נסך, ונמצא שפרע להם חובו ביין נסך).

 43.  רש"י מפרש, שמא ימסור דמים הללו למי שחשוד על השביעית, ותניא "אין מוסרין פירות שביעית לעם הארץ". וקושיית הגמרא: מוכח מכך שאסר ב"צאו ואכלו ואני פורע", שכאשר פורע, דמי איסורא קפרע. ונקראים דמי שביעית, ואף על פי שכבר אכלום. הכי נמי דבי ר' ינאי, שלוו פירות בשביעית, ושילמו בשמינית, כי קפרעי, דמי שביעית הם. אך לדעת התוספות, בשם רבינו יצחק: "ואינו חושש משום שביעית" היינו, דלא חשיב כאילו פרע את חובו בפירות שביעית, כיון שכשנתן להם את הדינר כבר נפרע חובו, ואחר כך כשאכלו באותו דינר פירות שביעית אין זה ענינו. אך אם אמר "צאו ואיכלו ואני פורע", הוי כאילו לקח בעל הבית את הפירות, ונתנם לפועליו, ונמצא פורע חובו בפירות שביעית. ולדבריו באור קושיית הגמרא: "אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע", כלומר, אם נאמר, שכאשר פורע חובו אחר שכלו הפירות מן העולם, לא חשיב כפירות שביעית, גם כאן לא היה לנו לחשבם כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו, מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני, והוא פורע המעות לאחר שאכלום. תרצה הגמרא: "תרגמה רב פפא בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה, דכיון דדרכיה לאקופי, קני ליה דינר גביה", כלומר: "דמשתעבד ליה", שקונה שיעבוד בנכסיו לאלתר, כנגד מה שנותן לפועליו. ולכן, מעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית, לאלתר, כשעדיין הפירות בעין, ונותן את הפירות לפועליו, הוי ליה מה שקונה בנכסי בעל הבית דמי הפירות, ולכך חשיב בעל הבית כלוקח הפירות והירק מחנוני, ומאכיל לפועליו בשכרן. ולבסוף, כשיתן הדמים לחנוני, לפדות השיעבוד מנכסיו יהיו דמי שביעית.
כיון, שהוא לא האכילם בידים, אלא רק נתן להם כסף.
ומאידך, אם אמר להם, צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע, הרי הוא כאילו קנה את האיסור, ונתנו להם, ולכן חושש משום שביעית, ומשום מעשר, ומשום יין נסך".
מדייק רב ששת: אלמא, אף על פי שאינו משלם בשעה שקנה את האיסור, אלא לאחר זמן, מכל מקום כי קא (כאשר לבסוף) פרע, דמי איסור קא פרע.
ואם כן קשה, הכא נמי, כשלוו פירות שביעית, ופרעו בשמינית, כי קא פרע, דמי איסורא קא פרע? ומדוע הפרעון לא נחשב כחליפי פירות שביעית?
מתרצת הגמרא: תרגמה רב חסדא (רב חיסדא מסביר את התוספתא הנ"ל): מדובר במקרה שאמר לפועליו לכו לחנוני פלוני, המקיפו, כלומר, שבעל הבית רגיל לקנות אצלו בהקפה, דמשעה שנתן לפועלים את האוכל, בעל הבית משתעבד ליה לפרוע את מעותיו.
ולכן, המעות שמשלם לו אחר כך נחשבות כדמי איסור. דכיון דאורחיה לאקופי (כיון שדרכו למכור לו בהקפה) ויודע בבירור שישלם לו אחר זמן, סמכה דעתו, ומיד כשנתן להם את הפירות קני ליה דינר גביה בכל מקום שהוא.
אבל בני ביתו של רב ינאי, שלוו פירות בשביעית, מהעניים על מנת לשלמם בשמינית, אין העניים בטוחים כל כך בפרעון, ולא סמכה דעתם לקנות את הפרעון בכל מקום שהוא. ולכן אין התשלום נחשב כחליפי איסור.
מקשה הגמרא: לפי דבריך, רק אם שלח את פועליו לאכול אצל חנוני הרגיל אצלו, חושש משום שביעית וכו', אבל חנוני שאין מקיפו, מאי? וכי מותר לו לשולחם לאכול ללא חשש?!
אי הכי, אדתני "צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה", כלומר, אם כן, מדוע התנא צריך לחדש מקרה חדש כדי להתיר לבעל הבית לשלוח את פועליו, ולהעמיד כשאמר "צאו ואכלו בדינר זה",
ליפלוג וליתני בדידה, התנא יכול לחלק באותו מקרה, ולומר, "במה דברים אמורים בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה, אבל חנוני שאין מקיפו מותר"?
ועוד קשה, וכי לחנוני שאין מקיפו, מי לא (האם אינו) משתעבד?!
והא אמר רבא, האומר לחבירו "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך תמורת אותו מנה", ונתן, קנה הנותן את כל נכסיו, מדין ערב. דהינו, כשם שערב מתחייב לשלם למלוה, אף על פי שלא הגיעו המעות לידו,  44  אף כאן, המוכר מתחייב בכל נכסיו, אף על פי שלא הגיעו המעות לידו.

 44.  כמבואר במסכת בבא בתרא (קעג' ב'), "אמר רב הונא: מנין לערב דמשתעבד? דכתיב "אנכי אערבנו מידי תבקשנו". מתקיף לה רב חסדא, הא קבלנות היא, דכתיב "תנה אותו על ידי ואני אשיבנו"? אלא אמר רבי יצחק, מהכא: "לקח בגדו כי ערב זר, ובעד נכריה חבלהו", ואומר, "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך", אם ממון יש לו בידך התר לו פיסת יד ואם לאו הרבה עליו ריעים".
ולפי זה, גם אם אמר לפועליו "צאו ואכלו ואני פורע", הרי כאילו אמר לחנוני "תן פירות אלו לפועלי, ואתחייב אני מנה לך", וקנה המוכר את המנה מיד מדין ערב.  45  ושוב חזרה קושיתנו למקומה, מדוע הפירות ששילמו בני רב ינאי לעניים בשנה השמינית, לא נחשבים כחליפי פירות שביעית?

 45.  התוספות (ד"ה ואינו) מבארים, שהתרצן לעיל טעה, וסבר שערב אינו משתעבד אלא בגופו, ולא בנכסיו. ובעומק סברתו, מבאר החתם סופר, כיון שעל גוף הלוה מוטל לפרוע את חובו, מדין "פריעת בעל חוב מצוה" (עיין בבא בתרא קעד' א'), ושיעבוד הנכסים הוא מדין "נכסוהי דבר איניש אינהו ערבין ליה" (שם), סבר התרצן, שבערב, די בכך שהוא עצמו ערב לפרעון החוב, ואין צורך בערבות נוספת מצד נכסיו. ובאופן אחר בארו התוספות: סבר התרצן, שנכסי הערב לא משתעבדים אלא במלוה ולוה, ולא במקרה שאמר תן מנה לפלוני ואני אתן לך. ומבאר החתם סופר, סבר התרצן, רק אם יש לוה המקבל הנאה, וראוי לחול עליו השיעבוד, אזי כשנכנס הערב במקומו חל עליו שיעבוד. אבל בנותן לפועליו, שמתחילה לא להם הלוה ולא חל עליהם שיעבוד לעולם, אף על הערב לא יחול שיעבוד. וקא משמע לן, שחל שיעבוד בכל ענין. (במאמר המוסגר: התוספות הסיקו, ש"דבר פשוט הוא שכל המקבל מעות מחבירו בשביל חפץ שיתן לו, שנכסיו משועבדים לו, דלא גרע ממלוה שהנכסים משועבדין לו". ברם, בנדון זה, נחלקו הש"ך והגידולי תרומה (חו"מ קטז' ש"ך סק"ה), ולדעת הש"ך, רק בהלואה שייך לומר "שיעבודא דאורייתא", כיון ש"עבד לוה לאיש מלוה". ולא במוכר. ולפלא שנעלמו ממנו דברי התוספות).
אלא אמר רבא, אכן, לא שנא אם אמר לחנוני המקיפו, ולא שנא לחנוני שאין מקיפו, אף על גב דמיד משעבד ליה נכסיו לשלם חובו, מדין ערב, כנ"ל, מכל מקום כיון דלא מייחד שיעבודיה (שלא יחד לו מעות לכך), כשמשלם לו לאחר מכן, התשלום לא נחשב כחליפי שביעית, ולא מיתסר.  46 

 46.  משמע לכאורה, שאם יחד לחנוני מעות, אף על פי שלא נתן לו אותן, אסור. וכן משמע בפשטות מלשון הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יג' הל' כו'). הרשב"א, הקשה על שיטה זו, מה מועיל יחוד בלא משיכה? הרי כל זמן שהחנוני לא משך את הדינר לא זכה בו? לכן נדחק הרשב"א לומר, שאין כונת הגמרא לאסור במקרה שיחד לחנוני, אלא רק אם יתן לו את הדינר בפועל, אזי אסור. (ועיין בית יוסף יו"ד קלב' ד', הסובר שכך גם דעת הרמב"ם). הב"ח (יו"ד קלב' יא') תרץ על קושית הרשב"א, אף על פי שמדינא ודאי לא קנה החנוני על ידי יחוד בעלמא, אפילו הכי, מדרבנן עשאוהו כאילו קנאו. כיון שיחדו לשיעבודו, והדינר נמצא בעין ביד בעל הבית, נראה כאילו בעל הבית לוקח את האיסור ומאיכל את פועליו.
אלא הכא, ב"אומר לפועליו צאו ואיכלו ואני פורע", אמאי חושש משום שביעית, והא לא מייחד שיעבודיה הכא (הרי לא יחד לחנוני מעות בפרעונו)?
אמר רב פפא, כגון שהקדים בעל הבית, ושילם לו (לחנוני) דינר קודם ששלח את פועליו אצלו.
נמצא שכעת אוכלים משל בעל הבית, ואיסור השביעית מתיחס אליו.  47 

 47.  הקשה הרשב"א: מדוע אם הקדים לו מעות אסור, והרי בשעת נתינת המעות עדיין אין איסור, שהרי באותה שעה עדיין לא נטל ממנו יין נסך, וכאשר יטלו ממנו הפועלים לאחר זמן יין נסך, אותה שעה לא זבין מיניה בעל הבית, ולא יתפס בדמים איסור, והוה ליה כ"נתן לה ואחר כך בא עליה", המבואר לעיל, שאתננה מותר, ומאי שנא הקדים דינר ואח"כ נתן חנוני יין נסך לפועליו, מנתן חנוני לפועליו ואח"כ נתן לו בעל הבית דינר? ותרץ: כאן מדובר כשהקדים לו דינר על מנת לזכות בו בשעה שיתן יין לפועליו, בכדי מה שיתן להם, לפי שאין בעל הבית יודע כמה יטלו פועליו. נמצא, שבאותה שעה שקיבל ממנו את היין נסך, היו הזוזים פרעון. וחשבינן להו כאלו השתא יהבינהו להו ניהליה, והילכך בשהקדים לו דינר אסור.
אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא (אמרתי את תרוצו של רב פפא לרב זביד) , אמר לי, אי הכי, אם כדבריו, שמדובר באופן שבעל הבית שילם מראש לחנוני, וכעת עליו לחשב מהי יתרת הזכות שנותרה לו אצל החנוני, אדתני (מדוע שנינו) "צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע", הלא כבר פרע מראש, ואם כן, "צאו ואכלו צאו ושתו ואני מחשב", מיבעי ליה (היה לתנא לומר)?
אמר לו רב כהנא: אכן, תני, (יש לגרוס בבריתא) "צאו ואני מחשב" כדבריך.
באופן נוסף אפשר לבאר את דברי התוספתא הנ"ל:
רב אשי אמר, כגון שנטל בעל הבית מיד החנוני את פירות האיסור, ונתן לפועליו ביד. ולכן חושש משום שביעית, וכו', כיון שהוא עצמו מאכילם איסור בידים, ולא משום דמי שביעית.  48 

 48.  רב אשי לא חלק על דברי רב פפא לדינא, אלא שבלשון הברייתא לא נראה היה לו תירוצו של רב פפא. אך לדינא איתא לדברי רב פפא, וגם לדברי רב אשי. (רשב"א). והנה, הרמב"ם (מאכלות אסורות יג' כו') לא הביא את דברי רב אשי להלכה. ומבאר הרדב"ז, על פי דברי הרשב"א הנ"ל, שדברי רב אשי פשוטים הם, ולא בא לחדש דין, אלא לבאר את הברייתא באופן יותר הגון לדעתו. ולכן לא ראה הרמב"ם צורך להביאו להלכה.
אמר ליה רב יימר לרב אשי, אי הכי, אדתני (מדוע שנינו) "צאו ואכלו צאו ושתו", משמע, שאינו אוכל עמהם, והלא אם פירוש הברייתא כדבריך, "טלו ואכלו טלו ושתו" מיבעי ליה (היה לתנא לומר) ?!
אמר ליה רב אשי: אכן, תני, (יש לגרוס בבריתא) "טלו ואכלו טלו ושתו" כדבריך.  49  הגמרא חוזרת לעסוק בדין שכר יין נסך:

 49.  ולפי זה, ברישא התחדש, שאם אמר להם "טלו ואכלו בדינר זה", והם נתנו את הדינר לחנוני, אף על פי שנשא ונתן ביד, מותר. כיון שאינו אלא שלוחו של החנוני. ובסיפא התחדש, שאף על פי שבשעה שנותן להם האיסור, לא קא יהיב לחנוני ולא מידי, וסלקא דעתך דשליחותיה דחנוני קעביד, קא משמע לן כיון שלבסוף הוא פורע, איגלאי מילתא שהוא קונה איסור, ומשלו הם אוכלים. תוספות. הרש"ש הקשה על דברי התוספות, כיצד מותר לבעל הבית לשאת ולתת ביד, הרי אין שליח לדבר עבירה, ואם כן, הוא עושה איסור בידים כשמאכילם פירות שביעית אחר זמן הביעור ? אמנם אם נאמר, שאיסור שביעית האמור כאן, אינו מצד שמאכילם אחר זמן הביעור, שהרי אם עניים הם, מותר להם לאכול אף אחר זמן הביעור, (עיין תוספות לעיל (סב' ב', ד"ה יזפי)), אלא מצד שפורע חובו מפירות שביעית, והוי כסחורה, כדלעיל (סב' א'), וכדעת רבינו יצחק בתוספות (סג' א', ד"ה ואינו חושש), אתי שפיר. כיון שהוא שלוחו של החנוני, אם כן לא פרע את חובו בפירות שביעית. על פי האמרי צבי.
יתיב (ישב) רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו (וישב רבי חייא בר אמי אצלם) ,  50  ויתבי וקא מיבעיא להו (והסתפקו):

 50.  רבינו תם היה מדקדק, שבכל מקום שנאמר "ויתיב פלוני גבייהו", מזכירו כן, לפי שהוא הורה להם דבר חדוש. והתקשה, הרי כאן לא דבר רב חייא בר אמי קמייהו, אלא רב נחמן הוא שהשיב להם, ואם כן למה נזכר כאן רב חייא בר אמי? ותרץ: כי זה המעשה היה עם אותן דכתובות (דף יח.) "אמר להו רב חייא בר אמי תנינא אשתו ארוסה" וכו', ועל אותו דבר הוזכר גם הנדון האמור בסוגייתנו. והתלמוד קבע הדברים על סדר המסכתות, כל דבר לפי ענינו. תוספות.
שכרו לשבור חביות יין נסך, ולאבדם מן העולם, מהו? האם שכרו אסור?  51  וצדדי הספק: מי אמרינן כיון דהפועל רוצה בקיומו של היין, כדי שיוכל לבא ולשברו, וליטול שכרו, אסור.  52 

 51.  רש"י מפרש, "מהו, שיהא שכרה מותר". ומדייק החתם סופר, דפשיטא לגמרא שאסור לכתחילה להשתכר מעבודה בשבירת יין נסך, והספק היה רק האם גזרו בדיעבד לאסור את שכרו. אמנם, למסקנא פשט רב נחמן שמותר להשתכר אף לכתחילה.   52.  כיון שישראל מצווה לבטל עבודת כוכבים, לפיכך אסור לו לרצות בקיומה. רש"י.
או דלמא, כל פעולה שאדם עושה כדי למעוטי תיפלה  53  (למעט מציאות של איסור בעולם) , שפיר דמי.

 53.  "תיפלה" מלשון "תפל" (עיין איוב א' כב' "בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תיפלה לאלהים", ובפירוש האבן עזרא שם). דהיינו, דבר גרוע המחוסר תיקון, ואין לו קיום. (עיין פירוש הרד"ק יחזקאל יג' י', וברש"י שם כב' כח').
אמר רב נחמן: ישבור ותבא עליו ברכה. דהיינו, שכרו מותר.
לימא (לכאורה, דברי הברייתא דלהלן) מסייעים ליה:

דרשני המקוצר[עריכה]