פרשני:בבלי:עבודה זרה מג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מג ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: אמר אביי:  לא אסרה תורה לעשות כל משמשי מרום, אלא בדמות ארבעה פנים בהדי הדדי, דהיינו פני שור, אדם, אריה ונשר ביחד, שהיא הדמות המתוארת בספר יחזקאל (א) שהן חיות הקודש הנושאות את כסא הכבוד - כביכול - של הקב"ה. ועל דמות מרובעת זו אמרה התורה "לא תעשון אתי". שהן שוכנות אצל הקב"ה, כביכול  39 .

 39.  הקשו התוס' פשיטא שאסור לעשות דמות ארבעה פנים, הרי אסור לעשות דמות אדם? ותירצו: אם מצא מצוייר דמות אדם, באה הברייתא לאסור להשלים עליה עוד אריה כרוב ונשר. ועוד תירצו: אם יעשה ארבעה פנים יעבור על שני איסורים, האחד דמות אדם, והשני דמות ארבעה פנים. והתוס' במסכת ראש השנה מתרצים (וכן תירצו הרמב"ן הריטב"א והר"ן והמהר"ם), שדמות ארבעה פנים אינה דמות אדם, והיה סברא לומר שמותר.
ואילו חמה ולבנה אינם אסורים. ומתורצת הקושיא: איך עשה כן רבן גמליאל.
ומקשינן: אלא מעתה, פרצוף אדם לחודיה, כשאינו בתוך דמות מרובעת של ארבעה פנים, תשתרי! יהיה מותר לעשותו לנוי.
אלמה תניא וכי למה שנינו בברייתא: כל הפרצופות מותרין לעשותם - חוץ מפרצוף אדם. ולמה אסור פרצוף אדם לבדו?
ומתרצינן: אכן, אינו אסור אלא דמות ארבעה פנים ביחד ולא שאר משמשי מרום, ואיסור זה נדרש ממה שנאמר "לא תעשון אתי". ומה שאסור לעשות פרצוף אדם נלמד מדרשה אחרת -
אמר (גירסת הב"ח והמהרש"א:) רב הונא בריה דרב יהושע: מפרקיה מדרשתו (שהיה דורש לפני העם) דאביי שמיע לי, שמעתי דרשה זו: אמרה התורה "לא תעשון אתי". ודרשינן, לא תעשון "אותי", שהיות והקב"ה מתואר, כביכול, בפי נביאיו בדמות אדם, כדי לשבר את האוזן,  40  לכן אסור לעשות פרצוף "אדם".

 40.  זה לשון הריטב"א: פירוש: כדרך שאמר הכתוב במשליו על האדם "בצלם אלהים עשה אותו". ואף על פי שהוא משל - חש הכתוב לעשייתו מפני כבוד של מעלה. והר"ן כתב: בדמות שאני מתראה לנביאים.
אבל שאר שמשין, שרי, מותר לעשותן. ולכן הותר לרבן גמליאל לעשות צורות לבנה.
(סיכום ביניים: אסור לעשות, תבניות ממש של שמשי מטה, וכן אסור דמות ארבעה פנים, וכן אסור לעשות פרצוף אדם. ואילו יתר השמשים מותר).
ומקשינן: ושאר שמשין חוץ מפרצוף אדם ודמות ארבעה פנים, מי שרי, האם מותר?!
והא תניא שנינו בברייתא אחרת: אמרה התורה "לא תעשון אתי" - ודרשינן, לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום. והברייתא מבארת: כגון, אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת דמיות אדם עם כנפים  41 .

 41.  כן כתב הר"ן.
הרי מבואר בברייתא שאסור לעשות דמיות של שאר שמשין. וקשה על דברי אביי המתרץ שרק דמות ארבעה פנים ופרצוף אדם אסור.
ומתרצינן: אמר אביי: לא אסרה התורה, אלא שמשין ששרויין במדור העליון ברקיע השביעי, והם האופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת, ועליהם נאמר "אתי" -
אבל חמה ולבנה וכוכבים ומזלות הנמצאים במדור התחתון - ברקיע השני - לא נאסרו, מפני שאינם נכללים בכלל "אתי".
והותר לרבן גמליאל לעשותן.
ומקשינן: וכי שמשין שנמצאים במדור התחתון - מי שרי וכי מותר לעשותן?!
והא תניא שנינו בברייתא אחרת: אמרה התורה (שמות יט) "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" (המקשן סבר שמקרא זה בא לאסור עשיית דמיות לנוי בעלמא  42 ) - ודרשינן "אשר בשמים" בא לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ונאמר "ממעל", לרבות מלאכי השרת.

 42.  כן כתבו התוס' במסכת ראש השנה.
וקשה: הרי מבואר שאסור לעשות אף צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואיך עשה כן רבן גמליאל?
ומתרצינן: ברייתא ההיא אינה אוסרת עשייה לנוי, אלא כי תניא ההיא במה היא עוסקת? בעושה צורות אלו לעובדם לצורך אלילים  43 , ואין ללמוד ממנה איסור בעשייה לנוי.

 43.  כן מבאר הריטב"א במסכת ראש השנה, וכן סובר הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק שלישי הלכה ט ובספר המצות לא תעשה ב). אבל הרמב"ן (ספר המצות לא תעשה ה) סובר שלשון הגמרא "לעבדם" הוא כפשוטו ממש, שאסור לעבוד לצורות אלו ולקבלן עליו לאלוה.
ומקשינן: אי אם אכן הברייתא מדברת באיסור לעשות צורות לעובדם, מה היא מחדשת באמרה: חמה ולבנה וכו', הלא אפילו שלשול קטן תולעת קטנה שבכל הברואים - נמי אסור לעשות כדי לעובדם?!
ומתרצינן: אין הכי נמי אסור לעשות אפילו שלשול קטן כדי לעובדם, ומסיפיה דקרא נפקא והאיסור נלמד מהמשך המקרא, והתורה מפרטת בתחילה את הצורות הגדולות האדירות ואחר כך את הקטנות והפשוטות -
דתניא כמו שלמדנו בהמשך הברייתא: נאמר שם בתורה "אשר בארץ" ובא לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות. ועוד נאמר "מתחת" ובא לרבות: שילשול קטן.
אבל עשייה לנוי לא אסרתה התורה במקרא זה.
ומקשינן: ועשייה גרידתא לשם נוי מי שרי, וכי מותר לעשות צורת חמה ולבנה?!
והא תניא שנינו בברייתא אחרת: אמרה התורה "לא תעשון אתי" ודרשינן, לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום. כגון, חמה ולבנה כוכבים ומזלות.
ובברייתא זו נאמר במפורש לאסור לעשות דמות חמה ולבנה. וחוזרת הקושיא איך עשה כן רבן גמליאל?
ומתרצינן: שאני שונה המקרה אצל רבן גמליאל, שלא ישראל עשה לו כן, אלא דאחרים גוים עשו לו  44 , ולכן הותר לו להחזיקן בעלייתו. כי האיסור הוא בעצם ה"עשייה" ולא ב"החזקה"  45 .

 44.  הקשו הראשונים הלא "אמירה לגוי - שבות היא", ואיך צוה רבן גמליאל לעשות? הראב"ד מתרץ: איסור אמירה לגוי שייך רק לגבי איסורי שבת, ולא בשאר איסורים. הראשונים חולקים עליו, ומוכיחים שאף בשאר איסורים אסור לומר לגוי לעשות איסור בשביל ישראל (והאריכו בזה האחרונים). התוס' מתרצים: לצורך מצוה - כגון לצורך קידוש החודש - מותר. התוס' הרא"ש מתרץ: רבן גמליאל לא צוה לעשות, אלא הגוי עשה מאליו. הריטב"א חולק על תירוץ זה, כי איך ידע הגוי איזה צורות נחוצות לו לרבן גמליאל? והריטב"א סובר שאיסור זה של עשיית צורות הוא חומרא בעלמא, ואין בכך איסור אמירה לגוי.   45.  כתבו התוס' והריטב"א (כאן ובמסכת ראש השנה) שאביי ידע היטב שאסור לעשות צורת חמה ולבנה - אלא שמדחה כל ברייתא, לומר, שמברייתא זו אין להביא ראיה לאיסור. אבל הר"ן מאריך להביא שיטת המהר"ם מרוטנבורג, והיא שיטת התוס' במסכת יומא (נד ב). הם מדייקים ממה שלא אמרה הגמרא "אלא אמר אביי", שאביי אינו עוסק לתרץ הקושיא על רבן גמליאל איך עשה צורת לבנה. אלא אביי מבאר את "איסור עשיית צורות" המתחלק לכמה פרטי דינים, ואינם שווים בחומרתן, ומסדר הגמרא הוא שהביא את דברי אביי כדי לתרץ את הקושיא על רבן גמליאל. וכדלהלן: תחלה הביאו ברייתא לאסור שמשין שאפשר לעשות כמותן, כגון, בית תבנית היכל וכדומה. ומביאה הגמרא דברי אביי הסובר ששמשין אלו שאפשר לעשות כמותן - אסורין בהחלט אפילו לקיימן אפילו כשאחרים עשו אותם. והטעם, ששמשין אלו אסורין אפילו לקיימן, הוא: כיון שבתים וכלים אלו עשויין להשתמש בהן, לכן אסרה התורה השימוש בהן, אף שאחרים עשו אותם. בניגוד לשמשין שבמדור התחתון והעליון, שאינם עשויין להשתמש בהם, אלא לנוי בעלמא - לכן אסרה התורה רק את עשייתן, ולא את החזקתם. אלא שהמקשן לא הבין דברי התרצן, וחשב שאביי מתיר לגמרי כל שאר צורות, וחשב שרבן גמליאל בעצמו עשה את הצורות, לכן מקשה מברייתות אחרות. והקשה מהברייתא האוסרת שמשי מרום. ומביא התרצן את דברי אביי המבאר לברייתא זו, שיש בה חידוש שרק ארבעה פנים ביחד אסור, ואילו פרצוף אחד מהם (חוץ מפרצוף אדם) מותר. ומה שארבעה פנים אסור - הוא רק לעשות, ומותר לקיימן. וכן הברייתא האוסרת פרצוף אדם. והקשה המקשן מהברייתא האוסרת שמשין במדור העליון. והביא התרצן את דברי אביי שבאותן יש חומרא שאסור אפילו לקיימן. אלא שהמקשן עדיין סבר שרבן גמליאל עשה את הצורות בעצמו, לכן הקשה מברייתא אחרת האוסרת לעשות אפילו שמשין במדור התחתון - ואז תירץ לו התרצן שאחרים עשו לרבן גמליאל. ולסיכום: בכל ברייתא יש חידוש הלכה בפני עצמה. והטעם לחלק בין מדור התחתון שמותר לקיימן לבין מדור העליון שאסור לקיימן, הוא: כי זה לשון התורה "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם:. לא תעשון אתי כלי כסף וכלי זהב לא תעשו לכם". ודרשינן, הטעם שכפלה התורה וכתבה שני פעמים "לא תעשון" הוא: כי הם שני לאווין. הראשון הוא "לא תעשון אתי כלי כסף וכלי זהב", והוא משויך עם מה שנאמר מקודם "מן השמים דברתי עמכם" והוא מדור התחתון, ואותן הצורות אסרה התורה את העשייה בלבד, כמו שנאמר "לא תעשון". ומה שכתבה התורה אחר כך "לא תעשו לכם" שיש בלשון זה משמעות שלא יהיה "לכם", הוא: לאסור "לקיים" השמשין במדור העליון, אף אם אחרים עשו אותן.
ומקשינן: וכי מותר להחזיק צורות אלו, אף שגוים עשו אותן?! והא והרי רב יהודה שהיה לו צורה בטבעתו דאחרים עשו לו את הצורה -
ואמר ליה שמואל לתלמידו רב יהודה - שיננא! (כן קרא שמואל לרב יהודה מלשון: חץ שנון) סמי עיניה דדין השחת צורתו! כלומר, הזהירו שאסור להחזיקה אצלו כשהיא צורה שלימה.
הרי שאסור אפילו להחזיק הצורות האסורות בעשייה  46 .

 46.  לפי דברי הר"ן (הערה הקודמת) צורת טבעת של רבי יהודה לא היתה צורת אדם, שאותה אסור אפילו לקיים - והמקשה שהקשה שאחרים עשו לו, ידע שצורת אדם אסורה אף אם אחרים עשו אותה - אלא שהיתה צורה ממדור התחתון המותרת לקיימה בשאחרים עשו אותה. ומה שאמר שמואל "סמי עיני דידן" אין הכוונה לעיני אדם, אלא לפחות צורתה ולהשחיתה. אבל עיין בתוס' ד"ה לא תעשון הסוברים שהיתה צורת אדם. ובתוס' ד"ה שאני מביאים דעת ספר הלכות גדולות שהיתה צורת דרקון.
ומתרצינן: התם במעשה של רב יהודה מדובר בחותמו החותם של רב יהודה בטבעתו היה בולט, כלומר, צורתה בלטה, ואסור להשהותה משום חשדא שלא יחשדוהו שמחזיקו לצורך עבודת אלילים כי הגוים החזיקו רק צורות בולטות לצורך עבודת אלילים. (והגמרא תבאר בהמשך, למה אין "חשד" בצורות של רבן גמליאל).
ומנין לנו לומר שחששו חכמים ל"חשד" זה? דתניא שנינו בברייתא: טבעת ובה צורה האסורה שחותמה בולט - אסור להניחה באצבעו משום חשד שמחזיקה לצורך עבודת אלילים, ומותר לחתום בה בתוך שעוה, כדרך שחתמו בזמניהם, שכשיחתום שוקע החותם בתוך השעוה ואין צורתה נראית מבחוץ, ואינו עובר במעשה החתימה על איסור עשיית צורות מפני שהגויים לא עבדו לצורות שוקעות. ואם חותמה שוקע - מותר להניחה באצבעו ואין בה חשד שמחזיקה לצורך אלילים, ואסור לחתום בה כיון שבחתימה עושה צורה בולטת.
לכן אמר לו שמואל להשחית צורתה, מטעם חשד, ולא משום איסור עשיית צורות.
ומקשינן: ומי חיישינן וכי חששו חכמים בצורות שאינן עשויות לשם אלילים לחשדא שיחשדוהו הרואים שעשאום לשם אלילים?!
והא והרי בי כנישתא בית הכנסת דשף ויתיב בנהרדעא (שף ויתיב הוא שם מקום בעיר נהרדעא בבבל. ויש מפרשים: יכניה מלך יהודה והגולים שהוגלו עמו לבבל, לקחו אתם מאבני ירושלים ומעפרה, ובנו שם בית הכנסת, לקיים מה שנאמר (תהלים קב) "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ונקרא בית כנישתא דשף - נישוף ממקומו, ויתיב - וישב בנהרדעא) דאוקמי ביה שהושיבו שם אנדרטא צלם דמות המלך -
והוו עיילי ביה ונכנסו בו (בגמרא ראש השנה: רב ושמואל) אבוה דשמואל ולוי, ומצלו בגויה והתפללו בו - ולא חיישי לחשדא לא חששו שיחשדו בהם שנכנסו בו לצורך עבודת אלילים.
הרי שלא אסרו חכמים איסורים מטעם "חשד", שיחשדו הרואים בעבודת אלילים?
ומתרצינן: המקום שם, נמצאין בו אנשים רבים, ורבים שאני שונה הדין, כי ברבים אין חושדים.
ומקשינן: והא והרי רבן גמליאל - דיחיד הוה, ואיך החזיק צורות לבנות - ואף שגוים עשו לו, מכל מקום אסור להחזיק צורות משום "חשד"  47 ?

 47.  כתבו התוס': הגמרא אינה מתרצת שהצורות של רבן גמליאל היו שוקעות - מפני שבחמה ולבנה אין נפקא מינה בין שוקעות לבולטות ולשטוחות. ומבארים האחרונים, שההבדל פשוט, האדם נראה לעינים בולט וכן שאר הצורות בעולם התחתון, אבל גרמי השמים נראים לעינינו שטוחים. ועיין בר"ן המאריך בענין זה.
ומתרצינן: רבן גמליאל כיון דנשיא הוא - שכיחי רבים גביה נמצאים אצלו הרבה אנשים, ודינו כדין רבים, ואין בו חשד.
ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הצורות לבנות שהיה לו לרבן גמליאל דפרקים הואי של חוליות חוליות, ואינם צורות שלימות, אלא כשמחברים אותם.
ורבן גמליאל חיבר אותם אך ורק בשעת חקירת העדים, ובשאר הימים היו מפורקים, ולא ראו אותם - לכן אין בהם איסור משום חשד.
ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: איסור עשיית צורות הנלמד ממה שנאמר "לא תעשון אתי" - הוא רק כשעושה אותן לשם נוי, אבל אם עושה אותן כדי להתלמד, כמו שעשה רבן גמליאל ללמוד מהן ולחקור את העדים - שאני שונה הדין, ומותר.
והגמרא מביאה דוגמא לכך מהלכות העברת הבן למולך מעונן וקוסם ומנחש ותועבות הגוים -
דתניא, שנינו בברייתא: אמרה התורה (דברים יח) "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך - לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף". ודרשינן, נאמר "לא תלמד לעשות" לא אסרה התורה אלא ללמוד דברים אלו כדי לעשות אותם - אבל אתה למד להבין כמה מעשיהם מקולקלים, ולהורות לבניך איזה מעשים ותועבות הגוים אסורים.
שנינו במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שעל המכובדין - אסורין, שעל המבוזין - מותרין  48 .

 48.  הריטב"א והר"ן מביאים תלמוד ירושלמי המקשה: במה הדברים אמורים? אם ברור שהם נעבדין - אפילו מבוזין אסורין, ואם ברור שאינן נעבדין - אפילו מכובדים מותרים? אלא, בשאין ידוע לנו אם נעבדים אם לאו. ומביא הר"ן דעת הרשב"א בביאור דעת הירושלמי, שאין ידוע אם צורה זו נעבדת אזי מחלקים בין מבוזים למכובדים. אבל אם הצורה נעבדת, אף שהכלים מבוזים - אסורים. ולכן אוסר כל הכלים עם סמלי הנוצרים כי הסמלים האלו נעבדים. והר"ן חולק, וסובר שכוונת הירושלמי היא אם ידוע שכלי זה עם הצורות נעבדו ב"פועל" אזי אין מחלקים בין מכובדין למבוזים, אבל כשאין ידוע- המכובדים אסורים, מפני שחוששין שמא נעבדו, והמבוזין מותרים. ולדעתו מותרים כלים מבוזים עם סמלי הנוצרים, כי לא ידוע שכלי זה נעבד. ועוד כותב שהגוים בזמנם אינם עובדים לסמלים אלו, ועושין אותם לזכר בעלמא. והריטב"א כתב, שהרי ידוע ודאי שאינם עובדים ל"כלים". ועיין בחידושי הרמב"ן הדן על בגדים עם סמלים. ובשולחן ערוך יורה דעה (סימן קמ"א סעיף י"ב).
הגמרא מבארת איזהו מכובדין ואיזהו מבוזין.
איזו הן מכובדין ואיזו הן מבוזין?
אמר רב: מכובדין כשהצורות הם למעלה מן המים בשפת הכלי, מבוזין - כשהצורות הם למטה מן המים בשולי הכלי ובדפנותיו.
ושמואל אמר: אלו ואלו מבוזין הן כיון שהם כלי אכילה ושתיה.
אלא, אלו הן מכובדין: צורות שעל תכשיטים, כגון, שעל השירין צמידים ועל הנזמים ועל הטבעות.
תניא שנינו בברייתא כוותיה כדברי דשמואל: מכובדין, שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות. מבוזין, שעל היורות ועל הקומקומסין סירים קטנים של מתכת ועל מחמי חמים ושעל הסדינין ועל המטפחות. (גירסת רבינו חננאל: מטבעות).
מתניתין:
משנתנו היא המשך למשנה הקודמת, שם נאמר שביעור עבודת כוכבים הוא בהולכה לים המלח. ורבי יוסי סובר, שאין צריכים להוליך לים המלח, אלא אפשר לבערה בדרכים אחרות.
רבי יוסי אומר: שוחק את האליל העשוי ממתכת וזורה את השחקים לרוח, או מטיל לים  49  ולא יכשלו בה ישראל ליהנות ממנה.

 49.  לדעת המהר"ם (בתוס' ד"ה שוחק) סובר רש"י שרבי יוסי מתיר לזרוק לים אפילו בלי שחיקה ("בעיניה"), ורש"י פירש כן משום שלא אסיק אדעתיה מחלוקת רבה ורב יוסף, המבואר בגמרא פסחים וכמו שיבואר. ולדעת רש"י (עיי"ש במהר"ם) מודים חכמים לרבי יוסי, ואינם חולקים אלא על מה שמתיר רבי יוסי זרייה לרוח. וכן משמע לשון רש"י "אף היא אם יזרנה לרוח". אבל התוס' מביאים גמרא במסכת פסחים (כח א) ושם מבואר מחלוקת רבה ורב יוסף בדעת התנא רבי יוסי. רבה סובר: רק אם מטילה לים המלח אינה צריכה שחיקה, אבל בשאר נהרות צריכה שחיקה טרם הטלתה לנהר. רב יוסף סובר: אף בים המלח צריכה שחיקה. ובמסכת פסחים כתבו התוס' (וכן כתב כאן התוס' הרא"ש) שרב יוסף מודה לרבה שלים המלח אינה צריכה שחיקה. על כל פנים, התוס' סוברים (עיין מהרש"א) שלפי חכמים, גם לדעת רבה וגם לדעת רב יוסף יכול לשוחקה ויזרה במקום שאינו מגדל צמחים.
אמרו לו חכמים: אף הוא אם יזרנה לרוח, יש ממנה הנאה כי נעשה זבל לזבל את השדות, שנאמר (גירסת הב"ח: ונאמר) (דברים יג) "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", אלא יוליכנה לים המלח, או יבערנה בדרכים אחרות שלא תבא ממנה שום הנאה לישראל  50 .

 50.  כתבו התוס': דוקא בעבודה זרה סוברים חכמים שדרך ביעורה היא באופן שאין בה שום הנאה, ואפילו מועטת, משום שאמרה התורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", ולשון זה כולל אפילו הנאות רחוקות. בניגוד לחמץ בפסח ושאר איסורי הנאה שנאמר בהן "לא יאכל" (יו"ד צרויה) שאיסור הנאתם הוא רק בדרך הנאה גמורה. ובכל זאת מודה רבי יוסי שאסור לעשות כן לכתחילה לזבל שדות בשחקי עבודה זרה, כי אסור להנות ממנה, אלא שסובר שאין צריך לחשוש לכך, שאף אם השחקים יגרמו לצמיחת צמחים, מכל מקום אינם הגורם הבלעדי לצמיחתם, ו"זה וזה גורם - מותר".
גמרא:
הגמרא מביאה ברייתא ונאמר בה הראיות שהביא רבי יוסי לשיטתו, ודחיית חכמים.
תניא שנינו בברייתא: אמר להם רבי יוסי לחכמים: והלא כבר נאמר (דברים ט): משה רבינו מספר לדור הנכנסים לארץ ישראל על מעשה העגל,

דרשני המקוצר[עריכה]