פרשני:בבלי:עבודה זרה יא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה יא ב

חברותא[עריכה]

המנשר, המשיר וחותך פרסות רגליה, רשאי לעשות זאת רק אם הוא חותכן מן הארכובה (עצם ברגלי הבהמה) ולמטה, לפי שבחיתוך עד לשם היא אינה נטרפת, ואילו בחיתוך שלמעלה מן הארכובה היא נטרפת.
וממה שהברייתא מחלקת בין נעשית טריפה ללא נעשית טריפה, מוכח, שמדובר בבהמה טהורה, הכשירה לאכילה. וקשה, הרי בהמה טהורה אין דרכה לרכיבה, ואינה כלי תשמישו של מלך?
ומתרצת הגמרא: תרגמא רב פפא, פירשה לברייתא, שמדובר בעגלה של בקר, המושכת בקרון שיושב בו המלך. וכך הוא דרכה של עגלה, שהיא בהמה טהורה, ואכן היא נחשבת ככלי תשמישו של המלך.
שנינו במשנתנו: אבל יום תגלחת זקנו וב לוריתו.
הגמרא דנה בפירוש דברי המשנה "ובלוריתו". מה עשו הגויים לבלורית, שמחמתו עושין ביום זה יום איד.
איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה. היכי קתני איך נשנית המשנה? האם: יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו שמניח שערותיו מאחורי ערפו לשם עבודת אלילים.
או דלמא, יתכן שפירוש דברי המשנה הוא: יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו, שמנהגם היה לגלח את הבלורית בלבד לסוף השנה?
תא שמע: הגמרא פושטת ששניהם אמת, שעושין יום איד גם ביום הנחת הבלורית וגם ביום העברתה.
דתניא תרווייהו, ששנינו את שני האופנים בשתי ברייתות חלוקות,  11  באחת מהן נאמר: יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו. ובשניה נאמר: יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו.

 11.  רש"י סובר שהעברת הבלורית היתה מאורע בפני עצמו ולא בעת תגלחת הזקן. ולכן הוכרח לבאר שהן שתי ברייתות, באחת נאמר: תגלחת זקנו והעברת בלוריתו, ופירושה או ביום תגלחת זקנו או ביום העברת בלוריתו, ובשניה פירושה: או תגלחת זקנו או הנחת בלוריתו. שאם היא ברייתא אחת למה נאמר בה פעם נוספת "תגלחת זקנו". לכן הוכרח לומר שהן שתי ברייתות. אבל התוס' מפרשים שביום תגלחת זקנו עשה את הבלורית, או שהניחה או שהעבירה, ולכן שנתה הברייתא - והיא ברייתא אחת - או "יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו" או "יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו". מהרש"א ומהר" ם.
והגמרא מביאה עוד חגא שנהגו בו הרומאים שאינו מוזכר במשנתנו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: עוד חגא אחרת, שהיא יום איד, יש (להם) ברומי, שאינה שנויה במשנה.
פעם אחת לשבעים שנה  12  מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר. אדם שלם מרמז על עשו, ואדם חיגר מרמז על יעקב שנאמר בו "והוא צולע על יריכו". והם מתכוונין לרמז שעדיין עשו רוכב ושליט על יעקב.

 12.  כתב התורת חיים: לפי שגלות בבל ארכה רק שבעים שנה, לכן בגלות אדום (רומי) חשבו הרומאים שבני ישראל ייגאלו אחרי שבעים שנה. ובעבור שבעים שנה ולא נגאלו עשו כן לאות שמחה. ונשאר כן המנהג שעושים כן אחת לשבעים שנה. וכן כתב העיון יעקב. ועיין שם עוד ביאורים על "אחת לשבעים שנה".
ומלבישין אותו את האדם השלם בגדי אדם הראשון, והם בגדי החמודות שהיו לעשו, ומניחין לו בראשו את קרקיפלו עור פניו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול מעשרת הרוגי מלכות (שבעת הריגתו חמדה אותו בת הקיסר בגלל יפיו, והפשיטו עור פניו וחנטו אותו באפרסמון כדי שיתקיים ולא ישתנה, ועדיין הוא מונח בגנזי רומא).  13  ותלו ליה בצוואריה, ותולין לו בצווארו אבן יקרה מאד, שהיא מתקל, משקל ארבעה  14  זוזא דפיזא, דהיינו, "פז" השוקל כמשקל ארבעה זוזים, והיא אבן יקרה מאד שאינה מצויה בעולם.

 13.  רש"י.   14.  בגירסתנו: (ר) והוא טעות וצריך לומר ד' וכן הוא נוסחת רבינו חננאל "ארבעה".
ומחפין מכסין את השווקים (שוקים) ב"אינך", אבן יקרה הנקראת כך.
ומכריזין לפניו:
א. סך חשבון קירי הקצין - פלסתר כזב הוא!
כלומר, הם מכריזים שנבואת יעקב,  15  שקרא לבניו וניבא להם שסופן להגאל באחרית הימים, היא כזב.

 15.  והתוס' כתבו שהקצין הוא יצחק, כלומר: ברכותיו ליעקב לא נתקיימו.
ב. אחוה דמרנא, אחיו של אדונינו עשו - זייפנא, זייפן הוא!"
שמכריים על כך שרימה יעקב את עשיו אדונם, ולקח ברכתו, וחשב לקחת הברכה להיות גביר לאחיו.
ג. דחמי - חמי. מי שרואה עתה את השמחה הזו הנערכת פעם לשבעים שנה, רואה אותה. ודלא חמי, ומי שאינו רואה עכשיו, לא חמי, לא יראה אותה עוד, כי עד עבור עוד שבעים שנה לא תיעשה שמחה זו.
ד. מאי אהני, איזה רווח הגיע לרמאי ליעקב ברמאותיה, במה שרימה את עשו, ולזייפנא בזייפנותיה.
ומסיימין בה הכי, וכך מסיימין את ההכרזה:
ה. ווי לדין, אוי לעשו, כד יקום דין, כשיקום יעקב.
אמר רב אשי: הכשילן פיהם לרשעים, רשעים אלו נכשלו בלשונם!
כי אי אמרו, אם היו אומרים בלשון הזו, "זייפנא אחוה דמרנא", זייפן הוא אחי אדונינו, כדקאמרי, היה במשמעות לשון זה שיעקב הוא הזייפן.
אבל השתא עתה דאמרי שהם אומרים: דמרנא זייפנא, יש במשמעות לשון זה, שמרנא גופיה, אדונינו בעצמו, זייפנא הוא! הוא הזייפן.  16 

 16.  ומפרש המהרש"א: מפני שציד בפיו ורימה את אביו יצחק. ולפי זה מפרש, שפיהם הכשילם בכל ההכרזה "דחמי" מי שרואה כבודן של ישראל בעולם הזה "חמי" רואה, "ודלא חמי" ומי שאינו רואה בעולם הזה "לא חמי" לא יזכה לראות בעולם הבא, "מאי אהני ליה לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה" מה תועלת יש לעשו במה שרימה את יצחק, הלא לא קיבל את הברכות והבכורה, ואין לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא. ובספר עץ יוסף מביא עדות איש אחד שהיה שם ברומי ושמע שמכריזין את ההכרזה הנ"ל בשפת רומי. אבל את הסיום אמרו בלשון הקודש, כדי שלא יבינו המון העם.
ומקשה הגמרא: ותנא דידן התנא של משנתנו, מאי טעמא לא קחשיב לה להאי, למה אינו מונה חגא זו, שהיא יום איד, במשנה.
ומתרצת הגמרא: חגאות דאיתא שחוגגים אותם בכל שתא ושתא שנה ושנה, קחשיב, מונה אותם התנא. אבל חגא זה, דליתא בכל שתא ושתא, שאינו נוהג בכל שנה ושנה, אלא רק אחת לשבעים שנה לא קחשיב, אינו מונה אותו.
ודנה הגמרא: הני, חגאות אלו שנשנו במשנתנו, הרי הם רק חגאות דרומאי, של הרומאים בזמן שנשנתה המשנה.
ודפרסאי - מאי? מה הם ימי איד של הגוים הפרסיים?
מוטרדי וטוריסקי, מוהרנקי ומוהרין. אלו הם השמות של ימי איד פרסיים, הקבועים מדי שנה ושנה.
וממשיכה הגמרא לדון: הני אלו הם חגאותיהם דפרסאי ודרומאי, של הפרסיים והרומאים, דבבלאי - מאי? מה הם ימי איד של הגוים הבבליים?
מוהרנקי ואקניתיה, בחנוני, ועשר ביום העשירי שבחדש אדר.
אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה, ויש מי שמסר שמועה זו כך, אמר רב חנן בר רבא אמר רב: חמשה בתי עבודת כוכבים קבועין הן בעולם, שבהם עובדים אלילים בכל ימות השנה, ומקריבים זבחים, ואסורים במשא ומתן לעולם.  17 

 17.  כן פירש רש"י. אבל הרשב"א והריטב"א סוברים, שגם עליהם אמר שמואל שאינם אסורים אלא ביום אידם בלבד, מאותו הטעם, שאין אפשרות להימנע מלהתפרנס מהם, וגם משום שאנו יראים מהם. וראייתם היא ממה שהסמיכה הגמרא מאמר שמואל אחרי בירור מאמר זה של רב "חמשה בתי אלילים קבועים", ואילו לדברי רש"י היה מתאים יותר להביא דברי שמואל לפני מאמר רב.
אלו הן חמשת בתי אלילים: בית בל בארץ בבל, בית נבו בכורסי, תרעתא שבמפג, צריפא שבאשקלון, נשרא שבערביא.
כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: הוסיפו חכמים עליהן עוד שנים. והם: יריד שב"עין בכי", נדבכה שב"עכ ו".
איכא דאמרי ויש אומרים: נתברא שב"עכ ו".
רב דימי מנהרדעא מתני איפכא, שנה אותם הפוך: יריד שב"עכו", נדבכה שב"עין בכי".
והגמרא מבארת מה פירוש "קבועין הן".
אמר ליה רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא: מאי פירוש "קבועין הן"?
אמר ליה רב חסדא לבנו רב חנן: הכי, כך אמר אבוה דאימך, אבי אמך: קבועין הן לעולם. נמצאים שם עובדי אלילים תמיד, תדירא כולא שתא, תמיד כל השנה פלחי ליה, עובדים לאליל זה.
אמר שמואל: בגולה, בגלותנו, שאנו בין הגוים, אינו אסור שלשה ימים לפניהם, אלא יום אידם בלבד, כי אין אנו יכולים להימנע מלישא וליתן עמהם, היות ואנו יושבין ביניהם ומתפרנסים מהן. וכן מפני שאנו מפחדים מהם.
ומקשה הגמרא: ויום אידם עצמו נמי, מי, וכי בגלותנו הוא אסור?!
והא והרי, רב יהודה שרא ליה התיר לו לרב ברונא לזבוני חמרא, למכור להם יין, וכן התיר לרב גידל לזבוני חיטין למכור להם חיטים בחגתא דטייעי, ביום איד של הסוחרים המתקבצין יום בשנה לאכול ולשתות ולחוג לשם עבודת אלילים.
הרי שבגלותנו מותר אפילו ביום האיד בעצמו?
ומתרצת הגמרא: לכן התיר אפילו ביום האיד, כי שאני חגתא דטייעי, שונה החג ההוא של הסוחרים, דלא קביעא שאינו חג קבוע, לפי שהם עצמם אינם מקפידים לעשותו בכל שנה.  18 

 18.  כן פירש רש"י. והמאירי מפרש: כיון שאינו יום איד כללי, אלא לבני אומנות אחת. (וצריך להוסיף גם לדעת רש"י וגם לדעת המאירי, שלכן אינם אדוקים בה כל כך, ולא שייך "אזיל ומודה", או "תקרובת עבודה זרה". והבן.)
מתניתין:
המשנה ממשיכה בדין האיסור לשאת ולתת בימי אידיהם.
עיר שיש בה לבני העיר עבודת כוכבים, ובני אותה העיר עושים בה יום איד, הרי רק עם בני העיר עצמה אסור לשאת ולתת עמהם, אל עם האנשים הגרים חוצה לה, מותר לשאת ולתת עמהם, כי הם אינם שייכים לעבודת האליל של בני העיר. שכך הוא מנהג הגוים, שכל אחד עובד את אלילו, זה עובד את שלו, וזה את שלו, וימי איד של אלו אינם ימי איד של אלו.  19 

 19.  המשנה מדברת באינה משועבדת להעיר. ואם משועבדת להעיר מסתפקת הגמרא לעיל (ח א). ועיין במאירי ובתוס' רי"ד ובתוס' חכמי אנגליה.
וכן אם היה לבני חוצה לה עבודת כוכבים, ובני חוץ לעיר עובדים אותה ביום אידם, הרי אנשי העיר שבתוכה, מותר לשאת ולתת עמהם.
ומבארת המשנה: מהו לילך לשם? האם מותר מעיר אחת לילך לעיר שיש בה היום יום איד, כאשר הליכתו אינה לצרכי משא ומתן עם בני העיר ההיא, אלא כדי לשוחח עם אחד מבני העיר.
בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, והיינו, שברור הדבר שההולך מעירו לעיר ההיא, מתכוון ללכת רק אליה, ולא לעיר אחרת, לפי שאין מהעיר ההיא דרך אחרת הממשיכה לעיר אחרת, אלא הדרך שבין שתי הערים היא מיוחדת כדרך בין שתי הערים בלבד - אסור לילך לשם, מפני החשד, שנראה כמי שהולך לעבוד שם אלילים ביום האיד המתקיים שם.  20 

 20.  ובגמרא יבואר דעת הראשונים במה ייחשד.
ואם היה יכול להלך בה, בדרך כבושה זו למקום אחר שאין בה יום איד, מותר. מפני שלא ייחשד שהולך לעבוד אלילים, אלא שהוא הולך לדרכו לעיר אחרת דרך עיר זו.
גמרא:
ודנה הגמרא: היכי דמי "חוצה לה"? מה המרחק של השוק שמחוץ לעיר להעיר, שיהא מותר לשאת ולתת שם עמהם?
אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי חנינא: כגון המרחק של עטלוזא איטליז (שוק של בהמות) של עזה, לעיר עזה.
מרחק זה היה ידוע בימי חכמי הגמרא, והיה קרוב מאוד, ובכל זאת נאמרה ההלכה שאינה שייכת לעיר, וכשהאיד בתוך העיר, היא אינה נאסרת עמה, וכן אם האיד הוא חוצה לה, אין נאסרת העיר.
איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר:
בעא מיניה, שאל רבי שמעון בן לקיש מרבי חנינא: עטלוזא של עזה הקרובה מאוד אל העיר עזה - מהו? האם התירה המשנה לשאת ולתת עמהם ביום איד שבתוך העיר, או לא?

דרשני המקוצר[עריכה]