פרשני:בבלי:עבודה זרה נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נא א

חברותא[עריכה]

בשלמא ניסך לפניה עביט של מימי רגלים, שפיר חייב, כי איכא יש כאן זריקה משתברת.
אלא, צואה - מאי זריקה משתברת איכא!? הרי היא אינה משתברת, ובמה היא שונה מזריקת מקל?
ומתרצת הגמרא: הברייתא האת מדברת בצואה לחה, המשתברת בזריקה.
ועתה דנה הגמרא לגבי הדין הראשון שחידש רב, שעל שבירת מקל חייב כעל זביחה, אף שאינה דומה לה אלא רק במקצת.
לימא, האם נאמר שחידושו של רב הוא כתנאי, תלוי הוא במחלוקת של תנאים, ואינו מוסכם על דעת כל התנאים?!
שנינו ברייתא: שחט לה חגב לכל עבודת כוכבים, בין שדרכה בשחיטה בין שאין דרכה בשחיטה - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים.
המקשן סובר שטעמם של החכמים הפוטרים הוא: משום שאין שחיטה נוהגת בחגב -
מאי לאו האם לא נבאר שבהא קמיפלגי שנחלקו בדין זה: דמר רבי יהודה סבר: אמרינן "כעין זביחה", אף שאינו דומה ממש לזביחת קרבנות, מכל מקום חייב, מפני שיש לו דמיון לזביחה בכך ששוברה -
כשם שאמר רב ששבירת מקל דומה לזביחה  18  (ונמצא שרב אמר דינו רק אליבא דרבי יהודה) -

 18.  וכתב רש"י: שחיטת חגב דומה לשבירת מקל, בכך שבשניהם לא שייך שחיטה אלא שבירה (לפי ההוה אמינא של הגמרא), ורצה המקשן להוכיח מכך שרבי יהודה מחייב בכל שבירה שהיא - שאם רצה רבי יהודה לחדש דין בשחיטה, ולומר שחייב עליה אף כשאינה דומה ממש ל"עבודת פנים" - לא היה צריך להרחיק ולחייב בשחיטת חגב, הרי גם שחיטת תרנגולין ואווזים אינם עבודות שבפנים, ולמה לא נקט דינו בתרנגולין ואווזין - משמע שרבי יהודה מחייב אפילו בדבר שדומה במקצת לזביחה.
ומר סבר וחכמים סוברים: לא אמרינן "כעין זביחה" ולא כל דבר הדומה במקצת לזביחה מחייבת מיתה - אלא אמרינן "כעין פנים"
זביחה ממש של חיה בהמה ועוף ששייך בהם שחיטה, אף שאינם ראויין לקרבן - היא המחייבת מיתה בכל האלילים, ולא חגב שאינו בר זביחה כלל.
ולדבריהם גם אם שבר מקל - פטור. האם אמר רב דינו כתנאי? ומסקינן: לא במחלוקת זו נחלקו רבי יהודה וחכמים, אלא -
דכולי עלמא כל התנאים של ברייתא זו  19  סוברים: לא אמרינן "כעין זביחה", ולדעתם השובר מקל בפניה - פטור -

 19.  מכל מקום אין מברייתא זו קושיא על רב, כי רב יכול להסתייע מהברייתא הקודמת "ספת לה צואה וכו"' - ששם מבואר שחייבים על זריקה אף שאינה כעין פנים. כן משמע מתוך דברי ה ראשונים.
אלא, כדי לחייב כעין פנים בעינן דבר הדומה לזביחה כגון: חיה ועוף, אף שאינן ראויים להקרבה ממש, מכל מקום הם ראויים לשחיטה, ודמיונם קרובה מאוד לעבודת פנים -
ובשאר כל השבירות פטורים, לפיכך פטרו חכמים בחגב -
והטעם שרבי יהודה מחייב הוא, משום דשאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה הוי שחיטתו כעין שחיטת פנים  20 .

 20.  ומכאן גם הוכיחו התוס' (עיין הערה ו) שמדובר באליל שעובדין אותו בחגב (ולא בשחיטת חגב) - דאי אין עובדים אותו בחגב כלל - מה בכך שצוארו דומה לשל בהמה, וכי בכך יתחייב? ולמה שונה מהדין המבואר לקמן שהשוחט בהמה (!) בעלת מום שהוא פטור? וכי יתכן שהשוחט חגב חייב יותר מהשוחט בהמה בעלת מום?! אבל, אם אליל זה יש לו שייכות עם חגב - מבואר היטיב: השוחט בעלת מום לאליל שאין דרכה בבהמה כלל, כגון פעור או מרקוליס, ואתה בא לחייבו אך ורק משום עבודת פנים - לכן צריך להיות שחיטה ראויה ממש כעבודת פנים - מה שאין כן, באליל שדרכו בחגב, סגי שיעשה בחגב מעשה "הדומה" לעבודת פנים. ועיין עוד בתוס'.
הגמרא מביאה מאמר דומה שאמר רב.
אבל - לדעת רש"י - שונה אליל זה בכך שעבודתה ב"זריקת" מקל, ולא בקשקוש גרידא.
ובמאמר זה מתייחס רב גם לדינו של המקל, האם נאסר בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל -
אם שבר מקל בפניה - חייב מיתה, וכמבואר לעיל דשבירה הוי כעין זביחה, הילכך חייב בין אם עבודתה בשבירה ובין אם אין עבודתה בשבירה, הואיל ועל כל פנים עבודתה במקל - ונאסרת המקל, מדין תקרובת עבודת כוכבים, מאותו הטעם ואותה הסיבה, מפני שעשה בה מעשה כעין זביחה.
אבל אם זרק מקל לפניה - חייב מיתה, הואיל ועבודתה בכך בזריקה -
והמקל אינה נאסרת מפני שאין תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה אלא אם הוי כעין פנים, וכמו שמבואר לעיל (נ א). ונלמד ממה שנאמר "זובח לאלהים (אלילים) יחרם בלתי לה' לבדו" ודרשינן: החרם יוחרם וייאסר בהנאה רק בעושה עבודה המיוחדת לעבודת האל יתברך, ואילו מקל זו - אין עבודתה עבודת פנים, וכמו שיבואר.
והחידוש  21  בדברי רב הוא: אותה עבודה, והיא: זריקת מקל, לגבי האיש העובד - הוי עבודה להתחייב עליה, ואילו החפץ הנעבד אינו נאסר מדין תקרובת עבודת כוכבים.

 21.  מבואר על פי דברי הריטב"א. ויש שם טעות סופר.
ומקשינן על דברי רב: אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא שבר מקל שהמקל אסורה בהנאה משום דהויא ליה שהשבירה היא כעין זביחה -
זרק נמי תיאסר המקל, הרי הויא ליה כעין זריקה?
כלומר: הרי אין חסרון בעצם המקל מפני שאינה נכנסת לעבודת פנים, והא ראיה, שהרי אם שבר בפניה נאסרת. וגם אין חסרון מצד העובד, שהרי הוא אכן חייב מיתה. ואם כן, איפא, למה אינה אסורה בהנאה?
ומתרצת הגמרא: אמר ליה רב נחמן לרבא: כדי לאוסרה בהנאה בעינן שתהיה זריקה משתברת כעין עבודת פנים - וליכא וזריקה זו אינה זריקה המשתברת.
כלומר: האדם העובד אכן חייב על הזריקה משום שעבודתה בכך, ולא משום מעשה עבודת פנים. ואילו המקל לא נאסרת משום עבודת פנים, מפני שאינו מעשה זריקה הדומה לזריקת פנים  22 .

 22.  מבואר לפי המהרש"א. וביתר ביאור: החסרון במקל זה אינו מעצם ה"חפצא" מצד היותה מקל, ואין מקריבים מקל בבית המקדש. אלא, מפני ש"איכות" העבודה איננה עבודת פנים, מצד שאינה זריקה המשתברת.
מה שאין כן כששבר מקל - מעשה השבירה הדומה לזביחת פנים הוא מעשה האוסר את המקל.
ומקשה רבא לרב נחמן: אלא לדבריך שהמקל לא נאסרת מפני שבעינן זריקה המשתברת, אף שעבודתה בזריקת מקל  23  -

 23.  עיין מהרש"א.
מעתה, קשה, אבני בית מרקוליס - במה יאסרו, הרי אבנים אלו לא נזרקו בזריקה המשתברת?
אמר ליה רב נחמן לרבא: אף לדידי קשיא לי גם אני התקשיתי בקושיא זו, ושאלתיה והקשיתי אותה לרבה בר אבוה, ורבה בר אבוה הקשה כן לחייא בר רב, וחייא בר רב הקשה לרב -
ואמר ליה רב לבנו חייא: האבן שניתוסף על המרקוליס - נעשה כמגדל עבודת כוכבים, דהיינו כמרקוליס גדול המצטרף מכל אבן ואבן, ואינם אסורים מטעם תקרובת -
אבל מקל לא נעשה חלק מהאלילים, היות ואינו, עשוי ממקלות מקלות.
ומקשה רבא לרב נחמן  24 : הניחא סברא זו אתי שפיר למאן דאמר: עבודת כוכבים אליל של עובד כוכבים גוי - אסורה מיד כשעושה בה מעשה לשם אלילים - לפיכך אבנים אלו אסורות שבכולן נעשה מעשה ההשלכה למקום המרקוליס לשם עבודת כוכבים -

 24.  מדברי הריטב"א משמע שהוא המשך הוויכוח בין רבא לרב נחמן, ולא בין רב לבנו חייא.
אלא, למאן דאמר הסובר שאינה נאסרת עד שתעבד, קשה: תשתרי תהיינה אבנים האלו מותרות, דהא לא פלחה, הרי לא עבדו להן, אלא כל אבן ואבן הושלכה למקום המרקוליס לשם ההגדלה וההוספה -
ולמה אסורות, הרי עדיין לא נעבדו?
אמר ליה רב נחמן לרבא: אכן, כל אחת ואחת נעשית עבודת כוכבים, וגם נעשית תקרובת לחברתה להאבנים שקדמו לה, וכל האבנים שקדמו לה נעבדו על ידי זריקת האבן שלאחריה.
והקשה לו רבא: אי הכי - בתרייתא האחרונה מיהא תשתרי תהיה מותרת, שהרי אותה לא עבדו?
אמר ליה רב נחמן לרבא: אכן אינה אסורה, אי ידעת ליה אם אתה מכירה - זיל שקלה קחנה! כלומר: כיון שאין מכירים אותה, לכן כולן אסורות.
סיכום: כשאנו דנים על "האבנים" איזה דין יש להן, אם כתקרובת אם כעבודת כוכבים עצמה -
ודאי שיש להם דין של עבודת כוכבים אחת גדולה.
הילכך, יש להם דין ביטול, כשם שיש ביטול לעבודת כוכבים. ולכן דרכו עליהן החכמים ובראשם רבי מנחם בן סימאי.
ואי אפשר לתת להם דין של תקרובת שאינה בטלה, מפני שאינה זריקה המשתברת.
אבל, כשאנו דנים על "מעשה הזריקה", הוי הזריקה מעשה של עבודה - שהרי דרכה בכך, והיא היא העבודה האוסרתה למאן דאמר "עד שתעבד".
רב אשי אמר: אף זו האחרונה נאסרת, מפני שכיון שאין למרקוליס עבודה אחרת, וזריקתה היא עבודתה, לכן כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמה והיא היא העבודה האוסרתה (אף למאן דאמר "עד שתעבד") ונעשית תקרובת לחברתה  25 .

 25.  הקשה הריטב"א: למה לו לרב אשי לומר שגם נעשה תקרובת לחברתה, הרי די בכך שכל אחת נעשית תקרובת לעצמה, ונאסרת מטעם עצמה? ועיין שם מה שתירץ.
הגמרא מביאה משנה, להקשות על מסקנת הגמרא שרק דבר שנזרק בזריקה המשתברת אסור בהנאה.
תנן שנינו במשנה הבאה: מצא בראשו של המרקוליס, כסות ומעות או כלים - הרי אלו מותרין בהנאה, והטעם יבואר שם.
ואם מצא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח - אסור בהנאה, משום תקרובת עבודת כוכבים.
וקשה, בשלמא יינות שמנים וסלתות - איכא כעין פנים  26  יש עבודה כזו בפנים ואיכא כעין זריקה משתברת שדברים אלו נזרקין טיפים טיפים -

 26.  הריטב"א (ועיין עוד בחידושי הר"ן) מבאר, דכוונת הגמרא היא, שכיון שנמצאו על המרקוליס, יש לחשוש ולתלות לחומרא, שמא מי שהביאם ניסך מקצתם או הקטיר מקצתם - מקצת היין והשמן - והשאיר השאר, שגם ב"פנים" - להבדיל - קורה כן לפעמים שמביא כמות גדולה ומקטיר או מנסך מקצתם ומשייר מקצתם. עוד כתב הריטב"א, מה שאמרה הגמרא "איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה המשתברת" הוא דבר אחד, דגם זריקה היא אחת מעבודות פנים. אי נמי, משום שרוצה לסיים הקושיא "אלא פרכילי ענבים:. לא פנים איכא ולא זריקה המשתברת איכא".
אלא, פרכילי ענבים ועטרות של שבלים למה נאסרים, הרי לא כעין פנים איכא כי אין דרכן להביאן בפנים, ולא כעין זריקה משתברת איכא כי אינם משתברין?
ומתרצת הגמרא: אמר רבא אמר עולא: כגון שבצרן מתחילה לכך  27  לצורך המרקוליס, והבצירה דומה לזביחה, כשם ששבירת מקל דומה לזביחה.

 27.  כלומר: כשאנו מוצאים אותן כן אנו "חוששין" שמא נבצרו מתחילה לכך. ריטב"א.
וכיון שבמעשה הבצירה עשה מעשה הדומה לזביחה - נאסרו בהנאה  28 .

 28.  כתבו הריטב"א והר"ן, שלדעת רש"י הסובר, ששבר מקל לפניה חייב ונאסר בהנאה רק אם עובדים אותה במקל, ואם לאו הוי כפוער עצמו למרקוליס, קשה - הרי מרקוליס אין דרכה כלל בהבאת ובבצירת פירות ושמנים וסלתות, ולמה נאסרו בהנאה? ומתרצים: שונה ענבים ממקל, כי ענבים, לכל הפחות, באים בפנים בהבאת ביכורים, לכן שייך לומר שבצירתן היא תולדה של זביחה - מה שאין כן מקל, שאין שום עבודה כזו בפנים ולא דוגמתה - אי אפשר לחייב ולאסור בהנאה אם אין עובדים לה בעבודה כל דהו של מקל בקשקוש וכדומה. והנה כל זה הוא לשיטת רש"י ותוס', והריטב"א מכריע דעתו כמותם.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מנין אנו למדים לדין זה: הזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שאין דרכה בשום עבודה בבהמות  29  - שהוא פטור?

 29.  כן מבאר הר"ן לדעת רש"י, וכן מבואר בתוס'. דאילו דרכה בשחיטת בהמות, או אפילו בשאר עבודות בבהמה, היה צריך להיות חייב, שאם אפילו שבר מקל לאליל שדרכו בקשקוש מקל - חייב, כל שכן בשחיטת בהמה ממש. ועיין ברמב"ן ור"ן שיטה אחרת בכל הסוגיא.
שנאמר (שמות כב) "זובח לאלהים (אלילים) יחרם בלתי לה' לבדו". ודרשינן: דבר הראוי לה' יתברך לבדו אסור לזבוח לאלילים, לפיכך לא אסרה תורה אלא כעין פנים דבר הראוי לפנים בית המקדש. והיות והיא בעלת מום - אינה ראויה לעבודת פנים.
ומקשה הגמרא: הוי התקשה בה רבא: במאי באיזה מום אמר רבי יוחנן שהוא פטור?
אילימא אם נאמר: בדוקין (כתם) שבעין הבהמה, וכן שאר מומין הפוסלין בהמות להביאן קרבן לה' -
קשה, איך יתכן לומר כן ! השתא אם אפילו לבני נח (גוים, ואף בני ישראל לפני מתן תורה) חזיא ראויה בהמה זו - לגבוה להקריבה קרבן לה' בבמה דידהו בבמות שהותרו להקריב עליהן קרבנות. וגוים המביאים קרבנות בבמות - מותר להם להביא בהמות בעלי מום -
אותה בהמה כאשר הביאה לעבודת כוכבים (גירסא אחרת: לארורה זו) - מיבעיא?! ודאי שחייב, שהרי בהמה זו ראויה להקריבה קרבן לה'?
ומסקינן: אלא, רבי יוחנן הפוטר - פטר במחוסר אבר שלם, שאינה ראויה לקרבן בבמה אף לבני נח.
וכדברי רבי אלעזר -
דאמר רבי אלעזר: מנין אנו למדים, למחוסר אבר דאסור לבני נח  30 ? שנאמר (בראשית ו): אמר הקב"ה לנח "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" -

 30.  סוגיא זו הובאה לעיל (ה ב ו א), ועיין שם בהערות.
ודרשינן "מכל החי", אמרה תורה "הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה", שהרי עתיד נח להקריב קרבנות מן הבהמות שהכניס לתיבה, כמו שנאמר (שם ח) אחרי יציאתו מן התיבה "ויקח מכל הבהמה הטהורה ... ויעל עולות במזבח".
ומקשה הגמרא: איך אפשר ללמוד ממקרא זה? הרי האי "ומכל החי" מיבעי ליה ללימוד אחר. והוא: למעוטי טריפה שציווה הקב"ה לנח לא להכניס לתיבה בהמות שנטרפו כגון: שניקב קרום של מח (ואינה בעלת מום בכך).
ומתרצת הגמרא: מה שהיה אסור לו להכניס בהמות טריפה נדרש מדרשה אחרת, והיא: מה שנאמר שם "לחיות זרע", נפקא נלמד, כלומר: הכנס בהמות שמהם יוולדו זרע, ואילו טריפה אינה יולדת.
ומקשה הגמרא: הניחא לימוד זה מתיישב, לדברי מאן דאמר: טריפה אינה יולדת, ואפשר למעטה מ"לחיות זרע" -
אלא לדברי מאן דאמר: טריפה יולדת - מאי איכא למימר? שלדעתו אי אפשר למעט טריפה מ"לחיות זרע" שהרי היא "מחיה זרע" ויולדת, אם כן טריפה ממועטת מהפסוק "ומכל החי" -
וחוזרת השאלה, מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח?
ומתרצת הגמרא: אמר קרא "להחיות אתך", ודרשינן "אתך" - בדומין לך, וכמו שנח לא היה טריפה (ויבואר בהמשך) כן לא יכניס בהמה טריפה -
ומכאן דרשינן טריפה, ו"מכל החי" נדרש למעוטי "מחוסר אבר".
ומקשה הגמרא: ודילמא הרי יתכן לומר שנח גופיה בעצמו טריפה הוה?
ומתרצת הגמרא "תמים" כתיב ביה, התורה העידה עליו שהיה "איש צדיק תמים", הרי שלא היה טריפה.
ומקשה הגמרא: למה נאמר ש"תמים" כוונתו תמים בגופו, דילמא הרי יתכן לומר "תמים" בדרכיו, עניו ושפל רוח?
ומתרצת הגמרא: גם "צדיק" כתיב ביה, וממנו נלמד שהיה צדיק בדרכיו, ומ"תמים" נלמד שהיה תמים בגופו - ולא טריפה.
ומקשה הגמרא: עדיין לא נלמד שהיה תמים בגופו, כי דלמא יתכן לומר "תמים" היינו בדרכיו, ו"צדיק" היינו במעשיו, ולא עשה מעשי חמס כאנשי דורו?
אלא, לא נלמד כן ממה שנאמר "תמים", ונלמד ממה שנאמר "אתך" -
ולא קשה "דילמא נח גופיה טריפה הוה", כי -
לא מצית אמרת, לא מסתבר דנח גופיה טריפה הוה. דאי סלקא דעתך נח טריפה הוה -
האם יתכן שאמר ליה רחמנא: כוותך בדומין לך "טריפה" - עייל הכנס לתיבה, שלמין לא תעייל אל תכניס?! ומכאן הראיה שלא הכניס טריפה לתיבה.
ודנה הגמרא: השתא אחרי שהסקנו, דנפקא שנדרש שלא הכניס טריפה ממה שנאמר "אתך" - קשה, "לחיות זרע" למה לי, למה אמר לו כן הקב"ה, הרי כבר התמעטה טריפה מ"אתך"?!
ומתרצת הגמרא: אף אם לא יכניס טריפות, עדיין יתכן שיכניס בהמות שאינן ראויות להוליד, והקב"ה הרי רצה שיהיה קיום לכל החי, לכן אמר לו "לחיות זרע", שיכניס בהמות הראויות להוליד.
אי מ"אתך", אם היה מצווהו רק "אתך", הוה אמינא היינו אומרים, שיכניס בהמות שלמות לצוותא בעלמא לעמוד אתו בתיבה שתים עשרה חדשים, ולכן לא יכניס אתו טריפות שאינן חיות שתים עשרה חדשים, ותבטל ה"צוותא" -
ואכן יכול להכניס אפילו זקן ואפילו סריס שאינן ראויות להוליד -
לכן קמשמע לן "לחיות זרע", ללמדו שלא יכניס אתו אלא בהמות הראויות להוליד.
הגמרא ממשיכה בדין מרקוליס.
אמר רבי אלעזר: מנין אנו למדים לדין זה: השוחט בהמה למרקוליס - שהוא חייב  31 , למרות שאין עבודתה בזביחת בהמות?

 31.  כתב המהר"ם (ומדייק כן מדברי רש"י בעמוד ב) דברי רבי אלעזר "שהוא חייב" אין הכוונה לחיוב עונש מיתה - שהרי כבר נלמד מהפסוק "זובח לאלהים יחרם" שעל כל עבודת פנים חייבין עליהם לכל האלילים אף שאינה כדרכה, ולמה לו לדרוש דרשה אחרת? אלא רבי אלעזר בא ללמוד מפסוק זה ל"אזהרה", לחייבו מלקות. ודבריו "לחייבו מלקות" מדויקים מאוד - כי האמת שהגמרא במסכת סנהדרין (סא א) הקשתה על רבי אלעזר למה לו ללמוד שהוא חייב ממקרא זה, הרי אפשר לחייבו מטעם עבודת פנים? (והיא קושית המהר"ם). ותירצה, שרבי אלעזר מדבר ב"זובח להכעיס", ופירש שם רש"י, שאינו מקבלו עליו לאלוה, ובא הכתוב להשמיענו שחייב מלקות. כלומר: מהפסוק "זובח לאלהים יחרם" למדים חיוב מיתה להעובד עבודת פנים דרך כבוד, ואילו כאן מדובר שזובח דרך בזיון, והעונש על עבודה זו הוא מלקות גרידא. וזו, כנראה, כוונת המהר"ם. וכן כתב בחידושי הריטב"א בשם הרשב"א. ועין שם עוד שיטת הרמ"ה.
שנאמר (ויקרא יז) בפרשת שחוטי חוץ "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". (שעירים הם שדים, והגוים זבחו להם, כמו לאלילים).
אם מקרא זה אינו ענין להעובד עבודת כוכבים כדרכה, דהיינו עבודת כוכבים שהגוים זובחים לה, ד"כדרכה" נלמד ממקרא אחר, דכתיב (דברים יב) "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם" - תנהו ענין לשלא כדרכה.
מדה היא בתורה: מקרא שאינו ענין לה, כלומר: דכבר נאמר במקום אחר, הריהו מיותר לדרשה אחרת הדומה לה.
ומקשה הגמרא: וכי הא מקרא זה להכי הוא דאתא האם הוא מיותר לדרשה זו?
האי מיבעי ליה הרי הוא נדרש לדרשה אחרת, כמו דתניא שנינו ברייתא בענין "שחוטי חוץ".

דרשני המקוצר[עריכה]