פרשני:בבלי:עבודה זרה עד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה עד ב

חברותא[עריכה]

מתניתין:
גת של אבן העשויה לדריכת ענבים ליין, שזפתה עובד כוכבים בזפת, כדי שתהיה הגת אטומה, ולא יבלע היין בסדקיה. והזפת, טעמה מר. ונוהגין לתת לתוך הזפת יין על מנת להפיג מרירותה.
ואם כן, יש חשש שמא נתן הגוי לתוכה יין וניסכו. ולכן, כדי להכשירה מיין הגוי. וההכשר - מנגבה במים ואפר  271  - והיא טהורה!  272 

 271.  בסיבת ניגוב זה, נחלקו הראשונים: דעת הרשב"א שניגוב זה הוא רחיצה של ממש. ומטרתו להוציא את היין שנבלע בזפת. או שנמצא עליה. ואילו הראב"ד סובר, שאין הניגוב בא להוציא את היין מהזפת, לפי שכיון שנבלע בתוכה, הריהו כמי שהלך לאיבוד. ועיקר סיבת הניגוב, היא לנקות את היין ממקומות שבכל אופן נצטבר על גבי הגת.   272.  יסוד החשש המצריך את הכשרת הגת, הוא שמא נתכוין הגוי כאשר נתן יין בזפת, לעשות זאת לשם ניסוך. וקשה, הלוא לעיל (לג א) מבואר בגמרא שיין ההולך לאיבוד, אין בו משום ניסוך. ואם כן, אף היין הניתן לתוך הזפת, אינו משתמר בה אלא נבלע בה ונאבד, ולכאורה מותר באופן זה ואינו נחשב כניסוך? והתירוץ: רק כאשר שופך הגוי את היין ומאבדו על מקום טיט וכיוצא בזה, אין לאוסרו. לפי שאין הדרך לנסך באופן זה, ומשום כל אין לחשוש ליין נסך. אך כאן, כאשר שופך את היין מכלי לכלי וכדרך המנסכים, יש לחוש ליין נסך ואסור. (ראב"ד)
וגת של עץ שדרך העץ לבלוע יין רב, ולכן אף מזפתים אותה בכמות זפת רבה יותר, ומשום כך אף נותנים בה יותר יין על מנת להעביר מרירותה,  273 

 273.  כך פירש רש"י. ובתוס' רי"ד פירש, שלפי שכלי העץ לחין יותר, גורמים הם שהזפת תבלע יותר מן היין. ולפיכך גם קשה יותר להפליט ממנה את היין, ולכן סבורים חכמים שאין לה תקנה אלא בקילוף.
- אף על פי כן רבי אומר ינגב ודין גת של עץ הינו כדין גת של אבן.
וחכמים חולקים ואומרים, אין תקנת הגת של עץ על ידי ניגוב בלבד, אלא יקלוף את הזפת!
וגת של חרס, אין לה תקנה כלל, כיון שהחרס עצמו בולע מן היין.  274  ולכן - לדברי הכל - אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה!

 274.  יתירה מכך, מבואר לעיל לד א, שהנבלע בחרס אינו יוצא מידי דופנו לעולם. ולכן אין לו תקנה כלל.
גמרא:
אמר רבא: אופן הכשר גת של אבן הנדרש במשנתינו, הינו דוקא אם זפתה הגוי, ויש לחשוש שמא הזפת בלעה מן היין הניתן בה על מנת להפיג מרירותה.
אבל, אם רק דרך בה הגוי יין בלא שזיפתה קודם לכן, לא צריך ניגוב, אלא די בהדחה בלבד. (להלן יתבאר מהו ניגוב ומהו הדחה.)
תמהה הגמרא: פשיטא! הלוא "זפתה" תנן שנינו במשנה. ומנין להעלות על הדעת שהמשנה מדברת אף בדריכת יין בלבד בלא זיפות?!
מבארת הגמרא: מהו דתימא, שהוא הדין אפילו אם דרך בה צריך יהיה ניגוב.
והאי דקתני, ומה ששנה במשנתנו "זפתה", ולא שנה "דרך בה", היינו משום שאורחא דמלתא דרך העולם שקודם שדורכים בגת, מזפתים אותה ונותנים בה יין להפיג מרירות הזפת. ולכן קתני "זיפתה", אך באמת אף אם דרך בלא זיפות, יהא הדין כך,
- קא משמע לן, שרק אם זיפתה צריך לנגבה. אם רק דרך בה הגוי ענבים, אין צורך בניגוב אלא רק בהדחה.
איכא דאמרי יש השונים את דבריו של רבא כך:  275 

 275.  כך היא הגירסא שלפנינו, וכן שיטת רש"י. אולם הרמב"ן לא גרס את ה"איכא דאמרי".
אמר רבא: דין המשנה שמועיל הניגוב, הינו דוקא אם רק זפתה הגוי. אבל אם דרך בה ענבים אחר שזיפתה, לא סגי לא מספיק להכשירה בניגוב, אלא צריך אף לקלף את הזפת. כיון שהיין הנדרך בה חודר לפנים.
תמהה הגמרא: פשיטא?!
הלוא רק "זפתה" תנן שנינו במשנה. ומנין לומר שאפילו אם דרך יין באותה גת מזופפת, יועיל הכשר זה?!
מבארת הגמרא: מהו דתימא שהוא הדין דיועיל הכשר בניגוב אפילו אם דרך בה, והאי דקתני ומה שכתב במשנתינו "זפתה" ולא "דרך בה", היינו משום שאורחא דמלתא קתני נקט כפי דרך העולם שהמזפת גת עושה זאת לשם דריכת יין בה. ולכן היה מקום ללמוד ממשנתינו שניגוב זה מועיל אף אם דרך בה
- קא משמע לן, שדוקא אם רק זפתה מועיל הכשר זה.
אבל, אם גם דרך בה - לא סגי (די) לה בניגוב, אלא יש לקלף את הזפת.
מביאה הגמרא ומוכיחה ממעשה שהיה בענין זה:
כי ההוא דאתא לקמיה כאותו אדם שבא לפני דרבי חייא, אמר ליה:
הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי שלח לי אדם שיכשיר לי את הגת (שכנראה קנה אותה מן הגוי  276 ).

 276.  כך פירש היעב"ץ. והוסיף, שאפשר שהיתה הגת גם טמאה. ורצה לעשות על גבה טהרות. לפי שהיו נוהגין בארץ ישראל לאכול חולין בטהרה בזמן רבי חייא. ולקמן בגמרא מבואר, שדין הכשר מיין נסך, ודין הכשר מטומאה לטהרה - שוין וצורת הכשרה אחת להם.
אמר ליה רבי חייא לרב: זיל בהדיה לך עמו להורות לו הכשר הגת, וחזי וראה לעשות זאת באופן נכון וכשר, דלא אגרום לו שיפסיד את יינו, ונמצא שמצוחת יצווח עלי בבי מדרשא על שהורינו לו דבר המביאו לידי הפסד.  277 

 277.  כך מבואר ברש"י. והרש"ש פירש, שאמר לו רבי חייא שיטהרנו כהלכה, על מנת שלא שלא יצווחו עליו חכמים בבית המדרש על ששלח אדם שאינו יודע להורות כנכון.
אזל, חזייה הלך רב וראה דהוה שיעא טפי שהיתה הגת המזופפת, חלקה מאוד.
אמר רב: הא כיון שחלקה היא ואין בליעתה מרובה, ודאי בניגוב סגי מספיק לה.  278 

 278.  הוכיח מכך התוס', שכלי שהיה בו נקב וסתמו בזפת, אין דינו ככלי מזופף. שבכלי מזופף החמירו מאוד לפי שמכניס בו יין לקיום זמן ממושך. אך אין סיבת איסורו משום בליעת היין שבזפת. שאם כן, היאך רצה רב להתיר גת זו, ולא חשש לבליעת היין שבזפת?! ולכן, כאשר ישנה רק סתימת זפת בכלי שאינו עשוי לקיום יין זמן ממושך, די בהדחה בלבד. ואין צורך לקלף הזפת. אולם כלים מזופפים שסתמם עומדים לקיום, יש להחמיר בהם.
בהדי דקא אזיל ואתי תוך כדי שהלך ובא, חזא פילא מתותיה ראה סדק תחת הזפת, וחזא דהוה מלא חמרא וראה שמלא היה ביין.
אמר: הא גת זו, לא סגי לא די לה בניגוב, אלא הכשרה הוא בקילוף!  279  והיינו זהו דאמר לי חביבי רבי חייא (שהיה דודו) חזי תראה לעשות את הכשר הגת, באופן נכון וכשר דלא מצוחת עלי שלא יצווח עלי בבי מדרשא!

 279.  לפי שהבין כי הגוי שממנו נלקחה גת זו, דרך בה יין. ולכן היה שם יין רב תחת הזפת.
תנו רבנן: הגת, והמחץ הוא הכלי שבו דולים את היין מן הבור (שבו מתאסף היין אחר דריכת הענבים), והמשפך (שהיו עשויין מחרס, ולא היו מזופפין) ושל עובדי כוכבים הם,
רבי מתיר להכשיר אותם בניגוב בלבד, וחכמים אוסרין.
ומודה רבי בקנקנים של חרס של עובדי כוכבים, שאף שאינם מזופפין, הן אסורין ולא מועיל להן הכשר זה. אלא כדי להכשירן צריך למלאות בהם שלשה ימים ולערות כל עשרים וארבע שעות. ורק לאחר שלשה ימים, הקנקנים כשרים.
ומבררת הגמרא: מה הפרש בין זה לזה, שלגת וכליה די בניגוב, ואילו קנקנים צריכים הכשר גדול של מילוי ועירוי?
החילוק הוא כך:
זה, קנקנים, מכניסו את היין לתוך הקנקנים בקיום בהם לזמן מרובה. ולכן במשך הזמן הקנקן בולע יותר ויותר יין. ומשום כך צריכים הכשר גדול.
וזה, כלי הגת, אין מכניסו את היין בקיום זמן רב, אלא לזמן קצר בשעת הדריכה. לפיכך אינם בולעים הרבה, ומספיק ניגוב על מנת להכשירם.
ואם היו הגת, המחץ והמשפך של עץ ושל אבן ולא היו מזופפין - ינגב וכשרים הם לדברי הכל.
ואם היו מזופפין - אסורין ואין להם תקנה אלא עד שיקלוף הזפת.
שואלת הגמרא: והתנן שנינו במשנתינו - גת של אבן שזפתה עובד כוכבים, מנגבה והיא טהורה. ואילו כאן מבואר שאם זפתה - אסורה? מיישבת הגמרא: מתניתין משנתינו מדברת בגת דלא דרך בה הגוי. ולכן די בניגוב.
ואילו הברייתא, מדברת בגת דדרך בה יין ובליעתה מרובה, ולכן אין לה תקנה אלא בקילוף הזפת.
אמר מר בברייתא לעיל: הגת, והמחץ, והמשפך של עובדי כוכבים, רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין.
מקשה הגמרא: והאנן תנן במשנתינו, כי גת של חרס, אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה?! ודין זה, לכאורה לדברי הכל הוא. ואילו בברייתא זו מתיר רבי את הגת בניגוב בלבד?  280  אמר רבא: הסיפא דמתניתין, שבה נאמר שאין תקנה לגת של חרס, אתאן נאמרה לדעת רבנן. אולם לדעת רבי, אכן יש להם תקנה על ידי קילוף.

 280.  יתירה מכך הוסיף רש"י בביאור קושית הגמרא, שהרי במשנתינו מדובר כאמור שאפילו לא דרך הגוי יין בגת. ובכל אופן אסור. ואילו בברייתא העמדנו שדרך בה הגוי יין. ועל אחת כמה וכמה שיש לאוסרה?!
וכך היא שיטת חכמים במשנתינו: גת של אבן שלא דרך בה יין - ינגב. של עץ - יקלוף. ואילו של חרס - אין לה תקנה.
ולדעת רבי, גת של אבן ושל עץ - יכשירם בניגוב. ושל חרס - יקלוף.
דרש רבא: נעוה ארתחו את הגתות שלקחו מן הגוים, הגעילו  281  ברותחין!  282 

 281.  הגעלה זו, אינה אלא עירוי מים. כיון שאי אפשר להכניס את הגת לתוך כלי גדול ולהגעילה. ולכן מערים עליה מים חמים. בתוס' הביא מחלוקת בגדרו של עירוי זה: לדעת ר"ת עירוי הוא ככלי ראשון. ממה שמשמע כאן שעל ידי העירוי מפליט את היין הבלוע בגת. ואם כן, מוכח שכלים שנאסרו על ידי כלי ראשון, אפשר גם להגעילן על ידי עירוי שהוא ככלי ראשון. רשב"ם חולק על ר"ת, וסובר שעירוי הוא ככלי שני. ומה שמועיל עירוי לגבי גת זו, הוא משום שאיסור יין נסך הבלוע בגת, נעשה בצונן. ולכן מועיל אפילו עירוי שדינו ככלי שני. וראה עוד בתוס' שהביא שעיקר מחלקתן היא במסכת שבת מב א. למסקנת התוס', מובא בשם רבינו ברוך, שעירוי אינו נידון לא ככלי ראשון ולא ככלי שני. אלא הוא מבשל ומבליע וכן מפליט, כדי קליפה ולא יותר. וכלים שהיו במגע עם איסור חם, שיש בו כדי להבליע לתוך עומק דופן הכלי, אין העירוי מועיל להם כלל. ואילו בגת זו (וכן הדין לשאר חביות יין של גוים) שלא נעשה בה בישול אלא רק היה בה יין, הרי שבעירוי המבשל כדי קליפה, מועיל. לפי שאין סבירות שהיין נבלע ביותר מכדי קליפה. ואם ניסר נגר את הקליפה העליונה של הגת או החבית - אף אין צורך בעירוי.   282.  מדובר בגוי שדרך יין בגת זו, ולכן צריך להכשירה מהיין שנדרך בה. ולדעת הראב"ד מבואר שצריך תחילה לקלוף את הזפת, ואחר כך להגעיל את הגת. אולם דעת הרשב"א, שכיון שמרתיחה ומגעילה, אין צורך שוב לקלוף את הזפת אלא די בהרתחה זו.
רבא, כי הוה משדר גולפי כאשר היה שולח כדים ריקים  283  על ידי שליח גוי למקום ששמו הרפניא, סחיף להו אפומייהו היה כופה ומניח אותם בתוך השק, כאשר פניהם למטה ותחתיתם למעלה,  284 

 283.  ועשויין הם מחרס (ראב"ד. ומשמע שבכלים אחרים אין להחמיר באופן זה)   284.  לכאורה משמע מכך, שישראל השולח חבית ביד גוי כדי לתקנה, (ואי אפשר לחתמה ולסוגרה כיון שהגוי פותח ומתעסק בה לצורך התיקון) צריך לסמן את תוך החבית בסיד או באבן רכה (גיר) כדי שיוכל לזהות אחר כך אם היה בתוכו יין, כך הוכיח התוס'. ודחה זאת התוס', שדין הגמרא כאן נאמר רק ביחס לכלים שלהם שהיו קטנים ונוחים לאכסן בהם יין אפילו לזמן מועט ולרוקנו. אולם חביות גדולות שלנו, שאינם נוחים לשימוש זמן מועט, אין לחשוש שמא יתן בתוכם יין, ואין צריך לחותמם. ומיהו, לכתחילה יש להחמיר.
וחתים להו אבירצייהו היה חותם את פי השק, על תחתיתם של הכלים, כאשר הם הפוכים. ודבר זה עשה משום "חותם בתוך חותם"  285 xxx

 285.  על מנת להבטיח שלא יפתח הגוי את השק ויעשה שימוש בכלים או בתוכנם, יש לעשות שני סימנים בסגירת הכלי, כדי שיקשה על הגוי לפתוח, ולארוז את הכלי על פי אותם הסימנים. ודבר זה, קרוי "חותם בתוך חותם". וכך מבואר בדברי רש"י, שאכן נהג זאת רבא מדין חותם בתוך חותם, והצריך שתי חותמות. וכן פירש הראב"ד. אולם לדעת שאר ראשונים (ראה רמב"ן ועוד), דכיון שלא היה יין בתוך הכדים, ואין חשש ניסוך, אין צורך בחותם בתוך חותם, אלא די בחותם וסימן אחד.
ומדוע עשה כן?
קסבר רבא, כי כל דבר אפילו כלי ריק שדרך בן אדם שמכניסו בתוכו יין לקיום זמן רב, הרי שאפילו אם הכלי נמצא ביד הגוי לפי שעה, ולכאורה אין לחשוש שמא יכניס בתוכו יין לאותו זמן מועט שנמצא הכלי ברשותו, בכל אופן גזרו ביה רבנן שאסור להשאיר כלי זה ביד גוי, כאילו היה זה יין ממש.
ולכן חתם רבא את הכלי, חותם בתוך חותם.
שנינו במשנתינו: גת של אבן שזפתה גוי - מנגבה.
מבררת הגמרא: במה מנגבן?
רב אמר: מנגבן במים.
רבה בר בר חנה אמר: מנגבן באפר. (להלן יתבאר היאך נעשה ניגוב זה.) ומקשה הגמרא: רב אמר מנגבן במים. וכי מנגבן במים בלבד ולא באפר, והיאך מועיל ניגוב כזה במים בלבד לנקות היין?
ועוד, רבה בר בר חנה אמר מנגבן באפר. וכי מנגבן באפר בלבד ולא במים, והיאך מועיל ניגוב זה?!

דרשני המקוצר[עריכה]