פרשני:בבלי:עבודה זרה לד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לד ב

חברותא[עריכה]

אמר רב חביבא: הני  אבטא דטייעי חמת (נוד) של ערבים העשוי מעור עבה, והיו הולכי דרכים נושאים אותו עמם כשהוא מלא יין, בדרכים ארוכות האורכות זמן רב,  434  נחשב כלי זה ככלי שמכניסין בתוכו יין לקיום זמן רב, ולכן רק בתר תריסר ירחי שתא, שרי. רק לאחר שנים עשר חודשי שנה מותרים. ולא קודם לכן.

 434.  כך פירש רש"י. וראה ברא"ה שביאר, כי אף שכלי זה קטן הוא ובפני עצמו אינו נחשב ככלי שמכניסין בו לקיום, מכל מקום כיון שנושאים אותו עימם וכל הזמן יש בו יין, דינו ככלי שמכניסין בו לקיום. הערוך גורס "אכטא דטייעי". והוא, מין מאכל העשוי תערובת קמח ועשבים השרויים בחלב, ומזלפין עליו יין. וכן הביא הריטב"א בשם הרי"ף. ואכן תמה על כך הריטב"א, הרי כאשר נתנו יין של גוים, נאסר ואין לו היתר לעולם? עוד הביא התוס' בשם הר"ח בפירוש דבר זה, ש'אבטא' הוא לשון אבטיח. שהיו לוקחים דלעת חלולה ומשימין בה יין. והתוס' דחה זאת, משום ש: א. אין כלי שאין לו היתר על ידי מילוי מים ועירוי (לבד מכלי העומד לקיום. ולא מסתבר שדלעת זו עומדת לקיום). ואם כן, אין צורך להמתין י"ב חודש. ב. אבטיח ודלעת, שני דברים שונים הם.
אמר רב אחא בריה בנו דרב איקא: הני פורצני פסולת הענבים דארמאי של גוים, בתר תריסר ירחי שתא שרי.  435 

 435.  (הפתחי תשובה יו"ד סימן קל"ה ס"ק ג' הביא מן הפוסקים שי"ב חודש האמורים כאן, הינם חודשי הלבנה. שיש בהם כ"ט יום לכל חודש).
אמר רב אחא בריה בנו דרבא: הני גולפי קנקנים אלו שחימי ואוכמי חומים ושחורים, בתריסר ירחי שתא שרי.  436 

 436.  בראב"ד ביאר שאוכמי ושחורי, הכונה היא לכלים שהשחירו מחמת שימוש רב. ואף לכלים אלו, יש תקנה לאחר שמניחין אותם י"ב חודש.
שנינו במשנתנו: והמורייס, שמן של דגים, אסורין ואיסורן איסור הנאה, שמא מערבין בו יין - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורם איסור הנאה.
תנו רבנן: מורייס שמן דגים  437  שעשאו אומן - מותר. משום שכל איסורו של המורייס, הוא שמא נתנו בו יין.  438  והאומן, אינו נותן יין במורייס.

 437.  כך פירש רש"י במשנתנו. והמאירי מפרש: מורייס הוא ציר של דגים. והוא, שהיו לוקחים דגים קטנים ושוחטין אותם בכלי, ואותה זיעה היוצאת מהם מערבין בה מים ומלח ושאר דברים ועושין ממנו כותח וקורין אותה 'מורייס'.   438.  ואין לחשוש שמא מדג טמא הוא, לפי שאין עושין מורייס מדגים טמאים - רש"י.
רבי יהודה בן גמליאל אומר, משום בשם רבי חנינא בן גמליאל: אף חילק של אומן, מותר!
חילק, הוא מין של דג קטן טהור, ולקמן לט א, מבואר כי חילק של גוים אסור. לפי שיש דגים טמאים קטנים הדומים לו, ועולים עמו באותו הדייג, ונמכרים יחד. ויש לחשוש שמא הדג הטמא מעורב בו, ומשום כך אסור.
והאומן הבקי בסוג הדגים, חושש לכך שהדג הטמא הדומה לחילק, מקלקל את טעמו על ידי עירובו עמו. ומשום כך מבדיל האומן ביניהם ומפרידם. ולכן חילק של אומן, מותר.  439 

 439.  כך פירש רש"י. ובמאירי משמע, שישנם ב' סיבות מדוע אין האומן מערב דג טמא עם החילק. א. מפני שמקלקלו וכרש"י, ב. לפי שבעצם עירוב דג טמא, מפחית הוא מערכו לפי שלא יקנו דבר אסור. ואינו רוצה להפסיד מקחו.
תני שנה אבימי בריה בנו דרבי אבהו: מורייס שמן דגים של אומן גוי מותר.
הוא תני לה, שנה דין זה, והוא אמר לה, מפרשו:
על מנת להפיק את שמנן של הדגים, נותנים עליהם מים ומלח, ובכך נמצץ שמנן. ולאחר הפקת השמן פעם אחת, היו שבים על פעולה זו בשנית, על מנת להפיק עוד, וכן בשלישית.
והדין, כך הוא: פעם ראשון שהיו מפיקים את השומן על ידי המים והמלח, וכן פעם שני - המורייס מותר.
אולם, המורייס המופק על ידי המחזור השלישי של הפעולה - אסור!
מאי טעמא אסור? - כי פעם ראשון ושני שהיו מוצצין את המורייס, דנפיש שומנייהו, שהשומן המצוי בדגים הוא מרובה, אזי לא צריך למירמי בהו חמרא, יין, על מנת להפיקו. אלא די במים ומלח.
אולם מכאן מפעם שלישית ואילך, רמו בהו חמרא, היו נותנים בהם יין, על מנת לסייע להפיק עוד מן המורייס.
ולכן, המורייס המופק בפעם הראשונה והשניה, מותר, כיון שאין בו כלום מלבד מים ומלח, ואילו המורייס המופק בפעם שלישית, אסור. כיון שנתערב בו יינם.
ההוא ארבא דמורייסא אותה אניה המובילה מורייס, דאתי לנמילא דעכו שהגיעה לנמל עכו, אותיב הושיב רבי אבא דמן מבני עכו, נטורי בהדה שומרים בספינה, שישמרו שלא יאסרו את המורייס ביין גוים.
אמר ליה רבא: עד האידנא מאן נטרה, עד שבאה האניה לכאן, מי שמר שלא יכניסו יין במורייס, ויתכן שבמקום ממנו היא באה, כבר עירבו בה יין?
אמר ליה רבי אבא דמן עכו: עד האידנא עד עתה, (למאן)  440  ניחוש לה למה יש לחשוש לה?

 440.  צריך לומר: למאי.
- אי משום דמערבי ביה חמרא, אם החשש הוא שמא מערבים במורייס יין, הרי שאין לחשוש לכך.
משום שבמקום ממנו הגיע המורייס, נמכר קיסתא (שם של מדת כמות מסוימת) ד (של) מורייס במחיר "לומא" (זוז).
ולעומת זאת, קיסתא אותה כמות דחמרא של יין, נמכרת בארבעה לומי זוזים! ואם כן, אין לחשוש שמא יתנו יין במורייס השוה רבע ממנו. משום שעל ידי כך, מפסידים את היין בשלושת רבעים מערכו.
אולם כאן, המורייס יקר והיין זול. ולכן יש לחשוש שמא יערבו יין במורייס על מנת להעשירו ולהגדיל את כמותו. ומשום כך, יש לשמור על ספינת המורייס שלא יערבו בו הגוים יין.  441 

 441.  וכך היא מסקנת הרמב"ם (מאכלות אסורות יז כו): המורייס, במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור. ואם היה היין יקר מן המורייס - מותר. וכן ההלכה בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגוים דבר אסור, שאין אדם מערב יקר בזול שהרי מפסיד. אבל מערב הזול ביקר כדי להריוח. וכן פסק השו"ע יו"ד קי"ד סעיף י"א (והוסיף הריטב"א, שמשום כך נהגו לאכלו במקצת מקומות, לפי שאין נוהגים לתת בו יין). החשק שלמה, תמה על דברי הרמב"ם והשו"ע, שלא הזכיר שאף שהמורייס אסור במקום שנותנים בו יין, מכל מקום מותר בהנאה, שהלכה כחכמים.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: דלמא איידי דצור אתו אולי ספינה זו עברה דרך צור הסמוכה לים, דשוי חמרא שאף שם היין זול מן המורייס, ואם כן יש לחשוש שבצור עירבו יין במורייס?
אמר ליה רבי זירא: התם, שם בדרך העוברת ליד צור - עיקולי ופשורי איכא. המים שם הולכים עקלתון, והשלגים מפשירין לשם. ומנהיגי הספינה אינם יכולים לעבור בדרך זו. ומשום כך, אין לחשוש שמא נתנו יין באותו מקום.
שנינו במשנתנו: וגבינות מקום הנקרא בית אונייקי, אסורות, ואיסורן איסור הנאה - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה.
אמר רבי שמעון בן לקיש: מפני מה אסרו את גבינת אונייקי?
מפני שרוב עגלים של אותה עיר, נשחטין לעבודת כוכבים! וכיון שגבינה זו נעשית על ידי העמדת החלב בקיבתן של העגלים הנשחטים לעבודה זרה, היא אסורה בהנאה.
שואלת הגמרא: מאי איריא, מדוע סיבת האיסור היא דוקא משום רוב עגלים שבאותו מקום נשחטים לעבודה זרה, והרי אפילו אם רק מיעוט העגלים בה נשחטים לעבודה זרה, נמי, גם כן לדעת רבי מאיר יש לאסור את הגבינה הנעשית בקיבתן.  442 

 442.  בשלב זה משמע שהגמרא מניחה שרוב העגלים הנשחטים לעבודה זרה, הוא רוב גמור. ולפיכך הקשו הרמב"ן והריטב"א, מדוע לא הקשתה הגמרא על דברי חכמים שלא אוסרים גבינות אלו בהנאה, שהרי רובם נעשו בקיבת עגלי עבודה זרה? ותירץ הריטב"א: אכן אף המקשה בגמרא יודע שרק מיעוטא דמיעוטא נשחטים לעבודה זרה (כפי שיובא בהמשך הגמרא). וההנחה כאן היתה, שרבי מאיר חושש אף למיעוטא דמיעוטא.
דהא, שהרי רבי מאיר חייש למיעוטא, חושש בכל מקום אף למיעוט,  443  ואם כן, גם אם היו אותם העגלים מיעוט, יש לו לאסור את הגבינה?

 443.  שיטת רבי מאיר נאמרה ביבמות קיט א: קטן וקטנה אינם חולצים ואינם מייבמין. קטן אינו חולץ ומייבם, שמא ימצא סריס לכשיגדל, ונמצא שאינו ראוי לייבום. קטנה אינה חולצת ומייבמת, שמא תימצא איילונית. ואף שסריס ואיילונית - מיעוט הם, בכל אופן חושש רבי מאיר למיעוט זה. ומשמע שחשש זה למיעוט, נאמר כלפי איסורים דאורייתא. וכמו איסור אשת אח, הקיים ביבם ויבמה קטנים. לפי זה, הקשה רעק"א על דברי התוס' בבבא קמא עב ב, שהעלה צד לומר שתקרובת עבודה זרה אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן. ואיסור התורה, הוא רק באכילה. ודבר זה שההנאה אסורה רק מדרבנן, הוא אף לדעת רבי מאיר. כמבואר שם בתוס'. והקשה על כך רעק"א, אם אכן איסור תקרובת עבודה זרה הוא רק דרבנן, אין לאסור גבינות אלו. שיתכן שלא חשש רבי מאיר למיעוט אלא רק באיסורין דאורייתא. ועיי"ש מה שהוסיף לדון בזה, ובהמשך דבריו כתב רעק"א, שלולא דברי רש"י שהמקור לקושיית הגמרא שרבי מאיר חושש למיעוט, הוא מדין קטן וקטנה, אפשר היה לומר כי בעצם כך שאוסר רבי מאיר את הגבינות אף שעגלים הנשחטים לעבודה זרה הם רק מיעוט ביחס לשאר בהמות, מוכח שרבי מאיר חושש למיעוט. ועל כך תירצה הגמרא, שאופן זה שרק מיעוט עגלים נשחטים לעבודה זרה, הוא רק מיעוט דמיעוט. ועל כרחך שרוב עגלים נשחטים לעבודה זרה ולפנינו רק מיעוט אחד ביחס לשאר בהמות. ולדעת רבי מאיר אסורות הגבינות משום שחושש הוא למיעוט. ואכן נשאר רעק"א בצע"ג מדוע לא פירש רש"י כך. (אולם לפי ביאור זה, ניתן אולי ליישב את קושיתו הראשונה של הרעק"א על דברי התוס' בבבא קמא. דלדעת תוס', אכן מכאן מוכח שרבי מאיר חושש למיעוט. כיון שתקרובת עבודה זרה אסורה מדרבנן לדעת תוס'. ועל כרחך שחשש למיעוט, נאמר אף על איסורי דרבנן. ולכן אמר רבי מאיר, שגבינות אלו אסורות בהנאה).
ומתרצת הגמרא: גם כאן אמר רבי מאיר שהגבינות אסורות מחמת שהוא חושש למיעוט, ומה שהוצרך לרוב עגלים הנשחטים לעבודה זרה, הוא כדי שיהוו רוב העגלים מיעוט מכלל כל הבהמות בעיר.
אי אמרת, רק אם תאמר כי יש בעיר רוב עגלים הנשחטים לעבודה זרה, יש סיבה לאסור את כל הגבינות בעיר, משום שרק אז איכא מיעוט, יש מיעוט חשוב מתוך כל הבהמות של העיר, ויש לחשוש שמא נעשו הגבינות בקיבת עגלי עבודה זרה, על אף שעגלים אלו הם מיעוט ביחס לכלל כל הבהמות. ומחמת מיעוט חשוב זה, אנו אוסרים את הגבינה.  444 

 444.  הקשו התוס': אף אם אכן ישנו מיעוט זה, עדיין אין לנו לאסור מחמתו את הגבינות שנעשו בקיבות. משום שמנגד, ישנה חזקת היתר לאותן קיבות העגלים, שהרי קודם שחיטה, אינם עומדות לעבודה זרה. והרי זה כ'מיעוט דמיעוט' ויש להתירן (וראה בתוס' שהביא להוכיח כן מסוגיא ביבמות) ? ותירץ: לאחר שחיטה, הורעה חזקה זו. כיון שעם השחיטה נכנסו הקיבות לספק שחיטה לשם עבודה זרה, וממילא אינם בחזקת היתר אלא בספק עבודה זרה. ולפנינו מיעוט קיבות שנשחטו לעבודה זרה, ומחמת ספק מיעוט זה, יש לאוסרן.
אלא אי אמרת, אך אם תאמר שיש בעיר מיעוט עגלים נשחטים לעבודה זרה, אין לאסור את הגבינה משום כך, כיון דאיכא שיש רוב עגלים דאין נשחטין לעבודת כוכבים, ואיכא נמי יש גם שאר בהמות, דאין נשחטין לעבודת כוכבים, שהרי אף בתוך קיבתם מעמידין את הגבינות הללו - הרי מיעוט העגלים שנשחטים לעבודה זרה, הוה ליה הוא מהווה מיעוטא דמיעוטא, מיעוט של מיעוט (מיעוט עגלים מתוך בהמות העיר, ומיעוט עגלים הנשחטים לעבודה זרה מתוך רוב העגלים שאינם נשחטים לעבודה זרה).
ומיעוטא דמיעוטא למיעוט של מיעוט לא חייש רבי מאיר. ולכן אין לחשוש שהגבינות הבאים משם נעשו בקיבתם של עגלי עבודת כוכבים.
ומשום כך, הסיבה לאיסור גבינות בית אונייקי, היא רק משום שרוב עגלים של אותה עיר, נשחטים לעבודה זרה.
אמר ליה רבי שמעון בר אליקים, לרבי שמעון בן לקיש: ואף כי נשחטין לעבודת כוכבים, מאי הוי מה בכך? והא את הוא דשרי, והרי אתה רבי שמעון בן לקיש עצמך, התרת? דאתמר: השוחט את הבהמה על מנת לזרוק את דמה לעבודת כוכבים, ולא כדי לעבוד עבודה זרה בעצם השחיטה, או ששוחט אותה כדי להקטיר את חלבה לעבודת כוכבים -
רבי יוחנן אמר: אסורה הבהמה אפילו אם לא זרק את דמה ולא הקטיר את חלבה לעבודה זרה.  445 

 445.  הפרי מגדים (במשבצות זהב יו"ד ד' וכן כתב מהר"י כ"ץ בביאורו, מגיד משנה להרמב"ם פרק ד' מהלכות שחיטה הלכה ט"ו), הביא מדברי הרשב"א והר"ן שאיסור הבהמה, הוא רק אם חישב לזרוק דמה לעבודה זרה. אבל אם בשעת השחיטה חישב להוליך את דמה או לקבלו, אין הבהמה נאסרת על ידי מחשבה זו. ואף שלענין קדשים פוסלת מחשבת קבלה והולכה, כאן אין המחשבה פוסלת. משום שהולכה וקבלה בקדשים, היא ממצות הזבח. אולם בעבודה זרה, אין לזה כל משמעות. וראה עוד בפמ"ג שם. אולם הרא"ה כתב, שאם שחט במחשבה לקבל או להוליך לשם עבודה זרה, נאסרת הבהמה רק באכילה. וכן כל שחיטות שישחוט מכאן והלאה אפילו שלא לשם עבודה זרה - אסורות. משום שדינו כדין מומר.
וטעמו הוא, קסבר רבי יוחנן, לגבי עבודת הקרבנות בבית המקדש, מחשבין מעבודה לעב ודה.
כלומר, אם בזמן עבודה אחת, כגון בזמן עבודת שחיטת הקרבן חישב מחשבת פיגול, לזרוק את דם הקרבן למחר, או להקטיר את חלב הקרבן למחר, מתפגל בכך הקרבן, אפילו אם יזרוק את הדם או יקטיר את החלב היום, כדין. כי המחשבה לעשות את עבודת הזריקה שלא כדין, גם אם מחשבה זו היא בשעת עבודת השחיטה - דינה כמחשבת פיגול, ומפגלת את הקרבן.  446 

 446.  על מנת לאסור את הבהמה, אין צורך בשחיטה גמורה. אלא כיון ששחט מעט לשם עבודה דרה - אסרה (ועיין תוס' בבא קמא עא ב) ונסתפק הגרי"ז (זבחים י א) האם כאן בשוחט על מנת לזרוק או להקטיר דמה לעכו"ם, צריך מעשה שחיטה גמור לשם כך, או די במעשה כל שהוא. ונקט הגרי"ז, שעל מנת שתחול המחשבה מעבודה לעבודה, צריך שיהא מעשה שחיטה גמור הנקרא 'עבודה'. ומעשה כל שהוא, שאינו נקרא עבודה, אין בו כדי שתועיל בו המחשבה לעבודה אחרת. משום שדבר זה נלמד ממחשבת פיגול בקדשים. וכמו שאין פיגול בקדשים אלא בעבודה גמורה, הוא הדין כאן.
וילפינן למדים עבודה הנעשית בחוץ, כלומר עבודה לעבודה זרה,  447  מעבודה הנעשית בפנים בית המקדש.

 447.  הרמב"ם הביא הלכה זו בהלכות שחיטה (ד טו). ודקדק על כך הגרי"ז (זבחים י א) מדוע לא הביא הרמב"ם הלכה זו, בהלכות עבודה זרה? ויישב, כיון שעל מנת שתחול המחשבה ותאסור את הבהמה, צריך שתיעשה המחשבה בשעת עבודה גמורה. ולא די בכך שעושה מעשה מועט של עבודה זרה (ראה הערה הקודמת). לכן נקט הלכה זו בהלכות שחיטה. ללמדנו, שמחשבה זו תלויה בשם "שחיטה" שבמעשה זה. שהיא עבודה גמורה. ולא כל פעולה מועטת שעושה בבהמה לשם עבודה זרה, מיפה את כח המחשבה לפסול.
וכיון שבבית המקדש מועילה המחשבה בעת עבודת השחיטה על עבודת הזריקה - כך בענין עבודה זרה, כאשר בשעת השחיטה חושב לזרוק את הדם לעבודה זרה, מועילה המחשבה כבר מעכשו, והבהמה אסורה.  448 

 448.  (עיין בפרי מגדים (משבצות זהב) יו"ד סימן ד' שדן: א, האם מחשבה על ההקטרה צריכה להיות על כזית וכמו בעבודת קדשים. ב, האם מחשבה זו צריכה להיות גם בדיבור או די במחשבה בלבד. ועי"ש שהרחיב עוד באופני העבודה בקרבנות עכו"ם).
ורבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת הבהמה. לפי שסבור כי דין זה שמחשבין מעבודה לעבודה, נאמר רק לגבי עבודת בית המקדש, ואין למידין ממנו לענין עבודה זרה.
ואם כן קשה, הרי שחיטת הבהמה לעבודה זרה האמורה כאן לגבי עגלים, אינה נעשית במחשבה שהשחיטה עצמה היא עבודה לעבודה זרה, אלא חושב בשעת שחיטה שיעבוד את העבודה זרה בזריקת דמה ובהקטר חלבה לעבודה זרה. ואם כן, לפי ריש לקיש, הסובר שאין מחשבים מעבודה לעבודה בעבודה זרה, מדוע נאסרת קיבת הבהמה?
אמר ליה ריש לקיש: תרמינך שעתך, ירום מזלך!  449  אך קושיא זו אינה קשה. כיון שמדובר באומר, בגמר  450  זביחה הוא עובדה, את העבודה זרה. והיינו שחושב לעובדה בשחיטה עצמה, ולכן נאסרת הבהמה כבר משעה זו.

 449.  כך פירש רש"י. והר"ח פירש 'תרמינך שעתך', היינו 'תישא אותך שעתך - ודום' (יתמזל לך מזלך, והימנע מלומר כדבר זה)! והראב"ד פירש - יתמזל לך מזלך בפעם אחרת, ותקשה קושיא טובה מזו.   450.  נקט דוקא בגמר זביחה, ולא באמצעה. משום שדעת ריש לקיש (בבא קמא עב א, וחולין כט ב) שאינה שחיטה אלא לבסוף (כלומר, חיובו או איסורו של דבר משום שחיטתו, אינם באים אלא אחר השחיטה). רש"י. וראה בתוס' בבא קמא עא ב, שנקט שאפילו לדעת הסובר אין שחיטה אלא לבסוף, איסור מחמת עבודה זרה חל בבהמה כבר עם תחילת מעשה השחיטה, לפי שאיסור זה אינו תלוי בחלות מעשה השחיטה, אלא בעצם כך שעשה בה מעשה לעבודה זרה. ולכן מיד עשיית המעשה, חל האיסור.
שנינו במשנתנו: אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע וכו' מפני מה אסרו גבינות גוים?
אמר לו מפני שמעמידין אותה (את החלב, על מנת לעשותו גבינה) בקיבה של נבלה. וכו'.
אמר רב אחדבוי,  451  אמר רב: המקדש אשה בפרש הקיבה של שור הנסקל - מקודשת.

 451.  שם חכם - רש"י.
אולם המקדש בפרש קיבתם של עגלי עבודת כוכבים - אינה מקודשת!
ומביאה הגמרא כמה אופנים לבאר דין וחילוק זה:
איבעית אימא, דין זה יסודו סברא.
ואי בעית אימא, דין זה מקורו קרא.
ומבארת הגמרא:
איבעית אימא סברא, שהמקדש אשה בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת, כי לגבי עגלי עבודת כוכבים, ניחא ליה, רוצה העובד אותה בנפחיה, בנפיחות ושומן הבהמה, על ידי שפרש זה נמצא בקרבה, כדי שיראה קרבנו משובח.  452 

 452.  הוסיף הריטב"א, שדעתו להתפיס האיסור (של עבודה זרה) ולעשות תקרובת אף מפרשה.
וכיון שכך, חל שם עבודה זרה על פרש זה, ואסור. והמקדש בו - אינה מקודשת.
אבל גבי פרש הנמצא בקרבו של שור הנסקל, לא ניחא ליה בנפחיה. אין לבעל השור ענין ורצון בקיומו של פרש זה הגורם לנפיחותו ושומנו של השור. ולכן אין הפרש נחשב כחלק משור הנסקל, ואינו נאסר בהנאה, ולכן המקדש בו מקודשת.
איבעית אימא מקור דין זה הוא קרא.
כתיב הכא (דברים יג יח) לגבי עבודה זרה, "לא ידבק בידך מאומה מן החרם". ולמידים אנו, שכל דבר השייך לעבודה זרה, אסור לחלוטין. ואף הפרש בכלל זה.
וכתיב התם (שמות כא כח) לגבי שור הנסקל, "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" ולמידים אנו - בשרו אסור, הא אבל פרשו, מותרת! לפי שאינה בכלל בשרו.  453  אמר רבא: תרוייהו תננהי. שתי הלכות אלו, כבר נשנו במשנתנו.

 453.  נפקא מינה בין שני ה"אי בעית אימא", ציין הפורת יוסף, שלפי ה'אי בעית אימא סברא', אם יאמר בעל הבהמה מפורשות ש"לא ניחא לי הנפחא", יהיה הפרש מותר. אולם לפי ה'אי בעית אימא קרא', אין הדבר תלוי כלל ברצונו. אלא כל הבא מבהמה זו - אסור.
א. היתר הנאה בפרשו של שור הנסקל, נלמד מדקאמר ליה, מכך שאמר לו רבי יהושע כי הסיבה שהגבינה אסורה בהנאה היא מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה, וקא מהדר ליה, והשיב לו רבי ישמעאל: והלא קיבת עולה, חמורה מקיבת נבילה. ובכל אופן אינה אסורה בהנאה כעולה עצמה.

דרשני המקוצר[עריכה]