פרשני:בבלי:עבודה זרה מ א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מ א

חברותא[עריכה]

ואחת או שתי כילביות  שוטטות בו, זהו ציר שיש בו כילבית.
ומקשה הגמרא: השתא אחר שהשמיענו התנא שעל ידי כילבית אחת, אמרת שרי מותר הציר, אם יש בו שתי כילביות, מבעיא, וכי צריך התנא לומר זאת!?
ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן, שתי כלביות, מדובר בחביות ציר פתוחות. ולפי שיש לחשוש שמא דג זה נפל לתוכן מבחוץ, ובאמת ציר זה טמא, צריך שיהיה בו לפחות שתי כלביות.
ואילו כאן, כאשר די בכלבית אחת, מדובר בחביות סתומות. שבהם אין חשש שמא נפל הדג מבחוץ.  651 

 651.  כך פירש רש"י. והקשו התוס': להלן מבואר בגמרא שאם מביא גוי ספינה מלאה חביות ונמצאת כלבית באחת מהן - כולן מותרות. ותולין שהכלביות שהיו בהם הלכו משם. ומשמע שדי בכלבית אחת? ועוד, אם חוששין שהכלבית נפלה מבחוץ, נחשוש כן אף בשניים? לכן פירש רבינו אפרים, להיפך. בחביות פתוחות די בכלבית אחת. לפי שיש לתלות שהשאר הלכו משם. אולם בסתומות, צריך שניים, שהרי אין לתלות בהם שהלכו. ואת פירוש רש"י יישבו התוס', שלהלן בעכו"ם, מדובר שנמצאו בחבית ב' כלביות שהן הכשר גמור. ולכן יש לדמות שאר החביות לחבית זו, ולתלות שכולן כשרות. אולם בפתוחות, אם נמצאה רק אחת, אין זה הכשר גמור. ואי אפשר להכשיר החביות הפתוחות.
כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת, התירה התורה את אכילתו. שנאמר (ויקרא יא ט - יב): "את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ובנחלים, אותם תאכלו".
ופירשו חכמים: סנפיר - ששט בו, קשקשת - קליפות הקבועות בגופו, ומתקפלות בקלות מבלי להשאיר תחתיהם סימן בעור.
ועוד, כל שיש לו אפילו קשקשת אחת במים, בידוע שיש לו סנפיר.
ואפילו אם כאשר מעלין אותו מן המים נושרת קשקשתו, מכל מקום טהור הוא.
והוסיפו חכמים והורו סימני כשרות נוספים הקיימים רק בדגים טהורים. והם:
א. ראש רחב ועגול. ב. הבדל בין הראש לזנב. ג. חוט שידרה. ד. יש לו קרביים. ה. בתוכו שלפוחית אויר (על פי רש"י להלן בסוגיא).
איתמר: רב הונא אמר אין הטרית כשרה, אלא עד שתהא ראש ושדרה - שניהם - ניכר בדג.  652 

 652.  בדעת רב הונא ביאר הרמב"ן שישנם דגים טמאים שאף להם יש שדרה. ומשום כך לא די באחד מן הסימנים, אלא צריך גם ראש וגם שדרה.
רב נחמן אמר: אין צריך ששניהם יהיו ניכרים, אלא או הראש או השדרה של הדג הכשר ניכרים, די בכך.  653 

 653.  שניהם, גם רב נחמן וגם רב הונא סבורים שדג טהור ניכר בראש וגם בשדרה. ונחלקו היכן שיש רק חצי מן הדג, האם ניתן על פי אחד מן הסימנים הנמצאים בחצי מן הדג לסמוך שיש בו כל סימני טהרה, או שצריך שיהיו שני הסימנים בבירור (עפ"י הרמב"ן) לדעת הראב"ד (הובא לעיל וכן ביאר הרא"ה בדרך זו), סימנים אלו אינם סימני טהרה אלא היכר על מין הדג טהור על פי סימני סנפיר וקשקשת. והמחלוקת היא האם על פי אחד מן הסימנים, אפשר לסמוך שאכן הדג הוא מהמין הטהור.
מתיב הקשה רב עוקבא בר חמא ממה ששנינו במשנה (חולין נט א): ובדגים, סימן טהרתן הוא כל שיש לו סנפיר וקשקשת.  654  ואילו סימנים אלו של ראש ושדרה, אינם בכלל סימני טהרה!  655 

 654.  אף שיכול היה להקשות מן הפסוק עצמו, מכל מקום, אפשר שבפסוק נכתבו רק חלק מסימני הטהרה, וחלקם שייר. וכמו ששייר סימני בהמה וחיה (רמב"ן)   655.  כך פירש רש"י. ומשמע, שהקושיא היא הן על רב נחמן והן על רב הונא. וראה בתוס' שפירשו, שמשדרה לבד, לא הקשו על רב נחמן. אף שאין לדג טמא שדרה כלל. משום שאפשר לומר שלא מנה התנא שם, אלא סימנים הנמצאים מחוץ לגופו של הדג כגון סנפיר וקשקשת. אף סימנים שבתוך גופו כגון אלו, לא נמנו שם.
אמר אביי: כי תניא, המשנה ההיא מדברת, בדגים הנקראים "בארא"', ו"פלמודא", דדמו רישייהו, שראשיהם דומים לראשים של דגים טמאים בכך שמחודדים הם. ולכן נאמר שם שיש לסמוך על סנפיר וקשקשת ולא על צורת הראש והשדרה. אולם בשאר דגים, אף הראש והשדרה מהוים סימני טהרה.
אמר רב יהודה משמיה בשם דעולא: המחלוקת בין רב הונא לרב נחמן, היא רק בשאלה האם מותר לטבל בצירן של דגים אלו. אבל לאכול בגופן עצמן - דברי הכל אסור,  656  עד שיהא גם ראש וגם שדרה ניכ ר.

 656.  הקשו התוס': הרי אף צירן אסור מדאורייתא כמבואר בחולין קיב ב. ואם כן מה החילוק בין צירן לגופן? ותירץ: אכן איסור צירן הוא דאורייתא. אך כמו כן, בטל הוא ברוב. ואילו גופן, אינו בטל ברוב, שהרי "בריה" הוא, שאפילו באלף אינה בטלה. אך הרא"ש כאן יישב, שאכן ציר דגים טמאים איסורו הוא רק מדרבנן. וחלוק ציר דגים מציר שרצים. והדרשא שממנה למידים איסור ציר, נאמרה בציר של שרצים בלבד ולא בציר של דגים.
אמר רבי זירא: מריש הוה מטבילנא בתחילה הייתי מטבל בצירן אפילו על ידי סימן אחד, או ראש או שדרה. כיון שסבור הייתי שהמחלוקת היא בגופן. אבל בצירן, אף רב הונא מודה מותר.
כיון דשמענא ששמעתי להא דאמר רב יהודה משמיה בשם דעולא, שהמחלוקת היא בשאלה אם מותר לטבל בצירן, אבל לאכול בגופן עצמן, דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר - מאז, בצירן נמי לא מטבילנא. גם כן איני מטבל. לפי שסבור אני כרב הונא.
אמר רב פפא: הלכתא, הלכה היא, שאין להתיר טרית טרופה של גוים, אלא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת מן הדגים.
מיתיבי ממה ששנינו בתוספתא:  657  חתיכות דגים של גוים שיש בהן סימן, בין אם הסימן בכולן ובין במקצתן, ואפילו באחד ממאה שבהן - כולן מותרות!

 657.  עבודה זרה ד' י"א.
וכן היה מעשה בעובד כוכבים אחד שהביא גרב כלי גדול של חתיכות, ונמצא סימן באחת מהן, והתיר רבן שמעון בן גמליאל את הגרב כולו, על פי אותה חתיכה!
ואם כן, מוכח דלא כהלכתא, אלא די אפילו בסימן בדג אחד, על מנת להתיר את כולן!?
ומתרצת הגמרא: תרגמה, העמיד רב פפא, שכאן מדובר במקרה כשחתיכות שוות. כלומר, כאשר מחברין אותם יחד, ניכר שמדג אחד נחתכו כולן.
אך מקשה הגמרא: אי הכי, אם אכן מדובר שכל חתיכות הדג שוות ודג אחד הן, מאי למימרא, מה חידוש יש בכך? והרי ודאי שבאופן זה כשר? ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, שמא היית אומר, ניחוש דלמא אתרמי, נחשוש שמא נזדמן כך במקרה שנצטרפו כל החתיכות לצורת דג אחד, אך באמת מדגים אחרים הם,
קא משמע לן שאין חוששין לכך, אלא תולין שכל החתיכות, דג אחד הם.
ההוא ארבא דצחנתא, ספינה של דגים קצוצים, דאתי שבאה למקום הנקרא סיכרא. נפק יצא רב הונא בר חיננא, וחזא וראה ביה קלפי קשקשים, ושרייה והתירה.
אמר ליה רבא לרב הונא בר חיננא: ומי איכא דשרי כהאי גונא באתרא דשכיחי קלפי? האם יש מי שמתיר באופן זה שמצויים שם הרבה קשקשים? והרי יתכן שנשארו הקשקשים מדגים טהורים שהיו בספינה זו, ואילו דגים אלו - טמאים הם!?
נפק שיפורי דרבא, ואסיר! יצאו הכרוזים, תוקעי השופרות, מטעם רבא, להודיע שרבא אסר.
ומאידך, יצאו שיפורי, הכרוזים תוקעי השופרות דרב הונא בר חיננא, ושרי, והתירו בשמו.  658 

 658.  סדר הדברים בהכרח היה הפוך. שקודם התיר רב הונא בר חיננא, ולאחריו אסר רבא, שהרי דבר שאסר חכם, אין חברו רשאי להתיר (רמב"ן)
אמר רבי ירמיה מדפתי: לדידי, לי עצמי אמר לי רב פפי, כי שרא, כאשר התיר רב הונא בר חיננא את הדגים הללו על פי הקשקשים שנמצאו בהם, התיר רק בצירן. אבל בגופן לא התיר.
אמר רב אשי לדידי אמר לי רב פפא, כי שרא כאשר התיר רב הונא בר חיננא את הדגים הללו על פי הקשקשים, אפילו בגופן התיר.
ואנא, לא מיסר אסרינא, ואני איני יכול לאוסרם משום דקאמר לי רב פפא, שהתיר רב הונא אפילו את אכילת גופם.
ומאידך, ולא מישרא שרינא. אין אני מתיר, דהא, שהרי אמר (לי)  659  רב יהודה משמיה דעולא, כאשר אין הסימנים ברורים ומוחלטין בכל אחד ואחד מן הדגים, יש מחלוקת בשאלה האם מותר לטבל בצירן. אבל לאכול בגופן - דברי הכל אסור, אלא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד מן הדגים.

 659.  יש שלא גרסו תיבת "לי", שהרי רב אשי נולד, ביום שמת בו רב יהודה.
יתיב ישב רב חיננא בר אידי קמיה לפני דרב אדא בר אהבה, ויתיב וישב וקאמר:
עובד כוכבים שהביא עריבה  660  ספינה קטנה מלאה חביות של ציר דגים,  661  ונמצאת כילבית (דג קטן טמא, הגדל בציר דגים טהורים) באחת מהן -

 660.  צריך לגרוס "אריבא" שהיא ספינה (מהר"ג לפישיץ)   661.  יש להעמיד שמדובר בחביות ציר ולא בחביות דגים. משום שלדעת רש"י כלבית זהו דג המתפתח מעצמו בציר של דגים. ועוד מוכח כן בתוס' לעיל ד"ה כאן בפתוחות, שהקשה מכאן על דברי רש"י שבחביות פתוחות צריך שיהיו לכל הפחות ב' כילביות.
אם היו כל החביות פתוחות - כולן מותרות. כי תולין שבכולן היו כילביות כמו בזו, אלא כיון שהחבית היתה פתוחה, הלכו הכלביות משם.
אבל, אם היו השאר סתומות - היא, הפתוחה, מותרת, וכולן כל השאר - אסורות. כיון שלא נמצאה בהם הכלבית, ומוכח שמעולם לא היתה בהם.
אמר ליה רב אדא בר אהבה: מנא לך הא, מנין לך דין זה?
השיב לו: מתלתא קראי, משלשה חכמים גדולים שמיע לי, שמעתי דבר זה, וראוי לסמוך עליהם כאילו נכתב הדבר בתורה!
מרב, ושמואל, ורבי יוחנן.
אמר רב ברונא אמר רב: קירבי (מעיים של) דגים, ועוברן, ביציהם, אין נקחין אלא מן המומחה, שיודע להבחין בין מיני הדגים.  662 

 662.  כך למד הרמב"ן מדברי רש"י לקמן מ ב ד"ה אין. והרמב"ן עצמו וכן שאר ראשונים פירשו, שהמומחה היינו כדלעיל לט ב שמוחזק למכור רק דברים כשרים, ואינו קונה אותם מן הגוי.
רמי הקשה ליה עולא לרבי דוסתאי דמן ממקום הנקרא 'בירי':
מדקאמר, ממה שאמר רב, קירבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה, מכלל זה אתה למד, דדג טמא אית ליה יש לו עובר (ביצים). ולשם כך צריך המומחה להבחין בין ביצי דג טמא לטהור.
ורמינהי, וקשה סתירה לכך, שהרי שנינו  663  - דג טמא משריץ את הדג עצמו ממעי אמו, ואינו נבקע מביצה. ואילו דג טהור, מטיל ביצים.

 663.  בכורות ז ב.
ומוכח שלדג טמא אין ביצים!?
השיב לו: סמי מחוק מכאן "עוברן", ושנה כך: קרבי דגים אינם ניקחים מן הגוים.
אמר ליה רבי זירא: לא תיסמי, אין צורך למחוק ביצים. אלא אכן תרוייהו, שניהם, גם דגים טמאים, בכלל מטילי ביצים נינהו.
אלא זה, דג טהור, משריץ מבחוץ, לאחר שיצאה הביצה ממעי האם בוקע הדג מעצמו, ואילו זה, דג טמא, משריץ בוקע מן הביצה בעודו מבפנים במעי אמו. ולכן צריך את המומחה להבחין בין ביצת דג טמא לטהור.
שואלת הגמרא: למה לי מומחה, על מנת לבדוק אם הביצים מדג טמא או טהור, לבדוק בסימנין של הביצה?  664 

 664.  לענין ביצי עוף, לא סומכים על הסימנים. כמבואר בחולין ג ב, עד שיאמר הגוי שביצים אלו, של עוף פלוני טהור הם. כיון שיש מיני ביצים טהורים הדומים מאוד לטמאים. ולכן אין לסמוך על הסימנים. אך לענין ביצי דגים - סימן מובהק הוא (תוס' רי"ד)
שהרי כך שנינו בברייתא, דתניא - כסימני ביצים של עוף טהור, כך סימני דגים.
וכי סימני ביצים הם כסימני דגים, סלקא דעתך, עולה על דעתך לומר!? והרי סימני דגים, סנפיר וקשקשת כתיב בהו. ומה השייכות בין סימני ביצים לסימני דגים? אלא, כסימני ביצים, כך הם סימני עוברי ביצי דגים.
ואלו הן סימני ביצים:
א. כל שכודרת  665  - נמשכת. כלומר, צידה האחד רחב, והולך ונהיה צר עד הקצה השני.

 665.  התוס' בחולין סד א הביאו שגירסת רש"י כאן "כודדת". והיינו, עגול כעין כד.
ועגולגלת אינה שטוחה מצידיה, אלא מעוגלת.
וראשה אחד כד רחב, כתחתית הכד שהיא רחבה, ואילו בגובה נעשה הכד צר, וראשה אחד חד -
זהו סימן ביצה טהורה.
ואם שני ראשיה חדין, ו (או) שני ראשיה כדין רחבים - טמאה.
ב. אם החלמון (הצהוב) מבחוץ, והחלבון (הלבן) מבפנים, בתוך החלמון - טמאה. אך אם החלבון מבחוץ, וחלמון מבפנים - טהור.
ג. אם החלבון והחלמון מעורבין זה בזה, זו היא ביצת השרץ, כגון צב ולטאה, שמטילי ביצים הם.  666  וכיון שסימנים אלו כל כך ברורים, מדוע צריך מומחה על מנת שיבחין בין ביצי דג טמא לטהור?

 666.  מעבר לכך שאסורה הביצה באכילה, נפקא מינה להיכן שהחלה להירקם וניקבה. אזי מטמאה היא במגע טומאת שרץ! (רש"י).
אמר רבא: כשנימוחו הביצים במעי אמן,  667  ושוב אין סימניהם ניכרים. אז צריך הבחנת מומחה.

 667.  מתירוצו של רבא, הוכיח ר"ת שסימני ביצי דגים דאורייתא. ומשמע כן לפי שלא תירץ דסימני דגים דרבנן (ולפי זה יש להתיר מיני דגים שאין להם קשקשת, ואין ידוע אם מעולם לא היה להם, או שנשרו כבר). ודחו זאת התוס', דיתכן שאכן סימנים לאו דאורייתא. והטעם שלא תירצו כן בגמרא, הוא משום שאם כן יקשה על דברי הגמרא להלן שאין ניקחין אלא מן המומחה. שמשמע מכך שאין היתר לקנות שלא מן המומחה. והרי אין זה נכון, שהרי אילו לא נימוח הדג לגמרי, וניכר בו הסימן, ומעיד על כך המוכר שבאו קרביים אלו מדג פלוני שטהור הוא, אפשר לקנות אף שלא מן המומחה. וראה בתוס' שכך היא המסקנא שסימנים לאו דאורייתא.
ודנה הגמרא: ולדברי רבי דוסתאי דמן בירי, דאמר סמי מחוק מכאן עוברן, ואפשר לקחת ביצי דג מן הגוי, כיון שדג טמא משריץ ואין לו ביצים, תיקשי,

דרשני המקוצר[עריכה]