פרשני:בבלי:עבודה זרה סד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סד א

חברותא[עריכה]

שהרי שנינו: "אין עודרין (חופרים) עם העובד כוכבים בכלאים,  54   אבל עוקרין עמו זרעי כלאים, כדי להשליכם לאיבוד, כדי למעוטי את התיפלה".

 54.  התוספות כתבו, שהברייתא עוסקת בכלאי זרעים, הנוהגים רק בארץ ישראל, וכמאן דאמר "אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל". ולכן, ישנו איסור כלאים אף בשדה גוי. אך אין להעמיד בכלאי הכרם, האסורים בהנאה, שאם כן, מדוע לרבנן מותר לקיימם בשכר, הרי משתכר באיסורי הנאה?. עד כאן דברי התוספות. אמנם, עיין חזון איש (יו"ד קפ' סק"א), דלמסקנת הגמרא, ד"למעוטי תיפלה שרי", אם כן אף בכלאי הכרם לא חשיב כמשתכר באיסורי הנאה במקרה שבא למעט את התיפלה. (עיין שם שישב לפי זה את דברי הרמב"ם).
ואף על פי שהפועל רוצה בקיום הכלאים, שלא יעקרו מאליהם, אלא יעקרם הוא, כדי שיטול עליהם שכר, בכל זאת מותר, כדי למעט את התיפלה.
סברוה, סברו בני הישיבה לומר, הא דאמרינן "אבל עוקרין עמו", מני, רבי עקיבא היא.
כלומר, אפילו לדעת רבי עקיבא, דאמר, "המקיים בכלאים לוקה", כדלהלן, בכל זאת מותר לקיים על מנת לעקור ולמעט את התיפלה.
והיכן נשנו דברי רבי עקיבא:
דתניא בברייתא: "המנכש, והמחפה (אחר הזריעה, חופה עליהם עפר) , בכלאים, אף על פי שלא זרעם, כיון שרוצה בפעולה זו להצמיח פירות כלאים, לוקה.
רבי עקיבא אומר, אף המקיים פירות כלאים,  55  לוקה.

 55.  כגון אם עשה להם גדר כדי לקיימם. רש"י. ומבארים התוספות, שאם לא עשה גדר, אלא הניחם לגדול בלא מעשה, אינו לוקה. כיון שלדעת רבי עקיבא, לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. (כמבואר במכות ד' ב'). אמנם, לדעת הערוך, אף אם לא עשה מעשה, אלא הניחם לגדול, לוקה עליהם. ואכן, יעויין בתוספות (בבא קמא פא' א', ד"ה אין מחייבין), שהעמידו את דברי רבי עקיבא, כשלא עשה מעשה, והא דאמר "המקיים בכלאים לוקה", אין הכונה למלקות ממש, אלא לומר שיש בו איסור. ובאופן אחר, אפשר לומר על פי המבואר בתוספות (שבועות ד' א' ד"ה ר"ע), שדחו את ראית התוספות בסוגיין מהגמרא במכות (ד' ב'), וכתבו, שאפשר לומר אף בדעת רבי עקיבא, "לאו שאין בו מעשה לוקין עליו". ואם כן, אף אם יקיים כלאיים בלא מעשה, ילקה. (ועיין מצפה איתן). והנה, התוספות בסוגיין הקשו על פירוש רש"י, דאם נאמר ש"המקיים בכלאים", מדובר כשעשה מעשה, אם כן, אין להוכיח מכאן למקיים ביין נסך, שלא עשה מעשה? ותרצו, כיון שבסופו של דבר הוא עושה מעשה ביין נסך, (היינו, כאשר שוברו לבסוף), ומעשה זה מגלה על מחשבתו, שחשב לקיימו עד שישבור, חשיב כ"לאו שיש בו מעשה". הגאון רבי עקיבא איגר (בגחיון הש"ס), הקשה על קושית התוספות, מדוע נדחקו לומר, שגם ביין נסך איכא מעשה, הלא אפילו אם אין מעשה, מכל מקום יש איסור, ואם כן שפיר אפשר להוכיח מהמקיים בכלאים, שגם במקום שיש איסור לקיים, מכל מקום אם בא למעט את התיפלה מותר? והניח קושיא זו בצריך עיון. השער המלך (הלכות כלאים), מבאר, שקושיית התוספות היתה, אם נאמר שרבי עקיבא עוסק רק באופן שיש מעשה, אם כן, מנלן שבמקום שאין מעשה יש איסור, שמא אין כלל איסור בקיום בלא מעשה? ועיין עוד בחתם סופר.
מבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי עקיבא שאסר אף קיום כלאים בלא זריעה?
אמר קרא (ויקרא יט' יט') "שדך לא תזרע כ לאים".
אין לי איסור אלא על ה"זורע", איסור על ה"מקיים" מנין?
תלמוד לומר: "לא כלאים".
כלומר, נאמר בפרשת כלאים "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", ודרשינן את המילה "שדך" גם לפניה וגם לאחריה, כאילו נכתב "כלאים שדך לא",  56  ומשמעו, שבא הכתוב להזהיר שלא ימצאו כלאים בשדה.  57 

 56.  דרשה כעין זו מצינו לעיל (כ' א'): "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי", ודרשינן "תתננה" ו"מכור" למעלה ולמטה. וכן במסכת בבא מציעא (סא' א'): "את כספך לא תתן בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך", ודרשינן למעלה ולמטה, "את כספך לא תתן בנשך", "בנשך ובמרבית לא תתן אכלך".   57.  רש"י (מכות כא' ב') מבאר, דהוי מצי למכתב "בהמתך כלאים לא תרביע", כמו שכתוב בהמשך "בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך", ומדלא כתב כך, אלא הסמיך את המילה "כלאים", ל"שדך", דרשינן "כלאים שדך לא". אמנם בסוגייתנו, כתב רש"י, דהוי מצי למכתב "לא תזרע שדך כלאים", ומדכתיב "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", והסמיך "שדך לכלאים", דרשינן "כלאים שדך לא". וצריך באור, מהיכי תיתי לומר שעדיף לכתוב "לא תזרע שדך כלאים", יותר מאשר "שדך לא תזרע כלאים"? ועיין חתם סופר.
מכל מקום משמע, גם לדעת רבי עקיבא שאסור לקיים כלאים, היינו דוקא כשרוצה בקיומם ממש, ואילו בא למעוטי תיפלה, שרי.
דוחה הגמרא: לא.
הא דאמרינן "אין עודרין עם העכו"ם בכלאים, אבל עוקרין עמו", מני? רבנן היא. הסוברים שאין איסור קיום בכלאים. ולכן מותר לעקור עם הגוי כלאים. וממילא אין להוכיח מכאן שמותר לשבור עם הגוי יין נסך.
מקשה הגמרא: אי כדעת רבנן, מאי איריא "עוקרין", אפילו קיומי נמי שפיר דמי?
כלומר, מדוע הברייתא חידשה לנו רק שמותר לעקור כלאים, הרי לשיטת רבנן מותר אף לקיימם?
מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כגון דקא עביד בחנם (שעקר את הכלאים בחנם) .
ור' יהודה היא, דאמר "ליתן להם מתנת חנם אסור". והתחדש בברייתא, דמכל מקום למעט את התיפלה מותר אף בחנם.  58 

 58.  הגאון רבי עקיבא איגר (שו"ת, קמא, קצד' ד"ה ובדברי הר"ן), הקשה, הרי לדעת רבנן אין כל איסור בקיום כלאים, ואם כן, מדוע נתיר לעבוד עם העכו"ם בחנם כדי למעט את התיפלה, והלא לדעת רבנן אין בכך שום ענין? והניח בצריך עיון. החתם סופר מתרץ על קושייתו: צריך לומר, שלמסקנא, גם לדעת רבנן יש איסור לקיים כלאים מדרבנן. והתירו לעבור על "לא תחנם" כדי למעט תיפלה דרבנן. רבי אליעזר משה הורביץ (אב"ד בפינסק, לפני כמאה ועשרים שנה), הציע באור מחודש בדברי הגמרא: ולדבריו, אפשר לומר שכאשר הגמרא תרצה "הכא במאי עסקינן כגון דקא עביד בחנם", כונתה לומר, שאפשר להעמיד אף כדעת רבי עקיבא, וכיון שעושה בחנם, אם כן אינו רוצה בקיומו, ואין כאן איסור קיום תיפלה, אלא רק משום מתנת חינם, כרבי יהודה. אמנם דעת רש"י והתוספות אינה כדבריו. יתרה מזאת, דעת הרמב"ן, (עיין ר"ן דף לא' א' בדפי הרי"ף), שגם במקום שעובד עמו בחינם, אסור. משום שרוצה בקיומו.
מסיקה הגמרא: מכל מקום מדברי רבי יהודה, נשמע לרבי עקיבא. ונוכיח, שגם במקום שיש איסור לקיים, אם מקיים על מנת לעקור ולמעט את התיפלה, מותר.
וכך ההוכחה: לאו (האם לא) אמר ר' יהודה "אסור ליתן להם מתנת חנם", אבל בכל זאת, אם עובדו כדי למעוטי תיפלה, שפיר דמי?!
אם כן, לדעת רבי עקיבא נמי, אף על גב דאמר רבי עקיבא "המקיים בכלאים לוקה", אם מקיים על מנת למעוטי תיפלה, שפיר דמי.  59 

 59.  הר"ן בפרק השולח (גיטין, כ' ב' בדפי הרי"ף, ד"ה כל המשחרר), כתב, שהאיסור לשחרר עבד לחירות, שייך רק אם משחררו בחנם, אך אם האדון מקיים בשחרורו מצוה, אין זה חינם, אלא הרי הוא כנוטל דמיו, ומותר. ולפי זה, הקשה הגאון רבי עקיבא איגר (שם), היאך הוכיחה הגמרא מדברי רבי יהודה, לדברי רבי עקיבא, והרי כאן שמקיים מצוה בעקירת התיפלה, לדעת רבי יהודה אינו עובר כלל ב"לא תחנם", כיון שבמקום שמקיים מצוה אין זו מתנת חינם, אלא הרי הוא כנוטל דמיו, כמו שכתב הר"ן, ולכן מותר. אך לדעת רבי עקיבא, שיש איסור לקיים כלאיים, מנלן להתיר לעבור על איסור זה כדי למעט את התיפלה? ומתרץ החתם סופר, יש לחלק בין האיסור לשחרר עבד בחנם, לאיסור "לא תחנם". האיסור לשחרר עבד בחנם, מ"לעולם בהם תעבודו", ענינו, שאסור לאדון לשחרר את העבד באופן שהפסיד את כל דמיו. ולכן אם יש לאדון ריוח בשחרור העבד, כגון שמקיים מצוה בשחרורו, מותר לשחררו. אך איסור "לא תחנם", האמור בנתינת מתנת חינם לגוי, ענינו, שלא יתן לגוי להרויח בלא השקעה, ולכן אף על פי שהיהודי מקיים מצוה, מכל מקום הרי גם הגוי הרויח כאן מתנת חינם, ואסור. ולכן, שפיר הוכיחה הגמרא מדברי רבי יהודה לדברי רבי עקיבא, שכשם שמותר לעבור על "לא תחנם" כדי למעט את התיפלה, כמו כן מותר לקיים כלאיים כדי למעט את התיפלה.
והוא הדין ליין נסך, מותר לעבוד עם הגוי לשבור כדי יין נסך, ושכר הפעולה מותר בהנאה.
ומסקינן: תו לא מידי. אין להסתפק יותר בדין זה.
הדור יתבי וקמבעיא להו (עוד ישבו והסתפקו): דמי עבודת כוכבים, הנמצאים ביד עובד כוכבים, כגון שמכר עבודת כוכבים שלו, מהו? האם מותר ליהנות מהם?
וצדדי הספק: מי (האם) עבודת כוכבים תופסת דמיה ביד עובד כוכבים, או לא?
אמר להו רב נחמן: מסתברא, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים, מותרין.  60  וראיה לדבר: מדהנהו דאתו לקמיה דרבה בר אבוה, (עובדי כוכבים שבאו להתגייר לפני רבה בר אבוה), אמר להו: זילו זבינו כל מה דאית לכו, ותו איתגיירו (לכו, תמכרו את כל האלילים שברשותכם, ואזי תבואו להתגייר) .

 60.  וטעם הדבר, מבארים התוספות: כי מה שעבודת כוכבים תופסת דמיה, משום דכתיב "והיית חרם כמוהו", ודרשינן: "כל שאתה מהיה ממנו כמוהו". ודין זה, בישראל דוקא נאמר, ולא לבני נח. התוספות הקשו, מהסוגיא לעיל (יב' א'), שאסרה דמי עבודת כוכבים, ומדוע כאן התירו? מכח קושיא זו, התבארו בראשונים שלש שיטות: א. שיטת התוספות: איסור דמי עבודת כוכבים, אינו אלא כשדעתו של הגוי לקנות בדמים עבודת כוכבים. ואזי, אפילו אם לבסוף לא קנה בדמים עבודת כוכבים, אמרינן, ודאי מתחילה היתה דעתו לקנות, ולבסוף חזר בו. ב. שיטת בעל המאור (עיין לעיל בר"ן דף ג' א' בדפי הרי"ף): לכתחילה אסור לשאת ולתת עם הגויים בעד דמי עבודה זרה, אך בדיעבד, אם נושה בו חוב, והדרך היחידה להפרע ממנו היא על ידי דמי עבודת כוכבים, מותר. ג. שיטת הרי"ף: הדבר תלוי במחלוקת הסוגיות, ודעת אביי לעיל, שדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורים. ובשיטת הרי"ף צריך באור: לדעת אביי, מנין למדנו איסור בדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים, הרי הפסוק ד"והית חרם כמוהו" נאמר רק בישראל? מבאר החתם סופר: בירושלמי מבואר, שהטעם שכל איסורי הנאה, מלבד עבודה זרה, אינם תופסים את דמיהם, הוא משום שאיסור הנאה אין לו דמים. סבר אביי, שבפסוק "והיית חרם כמוהו", התחדש שלעבודה זרה יש דמים, וממילא, תופסת את דמיה. ולפי זה, אין זה דין דוקא ביהודי, אלא דין כללי בעבודה זרה, שיש לה דמים, ולכן, דמיה אסורים בכל מקרה, אפילו ביד גוי. ברם, דעת התוספות, וכל הפוסקים, דלא כדברי הירושלמי, וסברו, שלכל איסורי הנאה יש דמים, ובכל זאת אינם תופסים את דמיהם מגזירת הכתוב. ורק בדמי עבודה זרה ביד ישראל, התחדש איסור על הדמים. ולכן, סברו, שדמי עבודה זרה ביד גוי מותרים.
מאי טעמא?
ודאי משום דקסבר, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין.  61  ולכן, אם ימכרו את אליליהם קודם שיתגיירו, יוכלו להנות מדמיהם אחר הגירות.  62 

 61.  הגאון רבי מנחם זמבא (חידושי הגרמ"ז סי' לב'), הוכיח מכאן, שלגוי אין איסור הנאה מעבודה זרה, שאם לא כן, כיצד התיר להם למכור את העבודה זרה על מנת ליהנות מדמיה, הרי זה בכלל נהנה מעבודה זרה (ואפילו אם אינה תופסת דמיה, ולאחרים מותר להנות מהדמים, מכל מקום למוכר עצמו אסור להנות ממנה) ?!. אלא ודאי, שלגוי אין איסור הנאה מעבודה זרה.   62.  אכן, אם היו שוברים את העבודה זרה, ומבטלים אותה, היו יכולים למכור את שבריה אף לאחר שיתגיירו, אך היה בדעתם למוכרה בשלימות לעובדיה, כדי לקבל בעבורה מחיר גבוה. תוספות.
מקשה הגמרא: ודלמא, שאני התם דכיון דדעתיה לאיגיורי, ודאי בטלה, וכיון שגוי יכול לבטל עבודת כוכבים,  63  דמיה מותרים, ואין להוכיח מכאן שדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרים בהנאה?  64  אלא ראייתו מהכא: שנינו בברייתא, "ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, ומכר הגוי עבודת כוכבים שלו, והביא לו את דמיה, או מכר יין נסך שלו, והביא לו את דמיו בחובו, מותר לישראל להנות מהם.

 63.  בגמרא לקמן (סד' ב') מבואר, שגוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון גר תושב, אינו יכול לבטל עבודה זרה. וברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יא') משמע, אפילו אם לא קיבל עליו בפני שלשה, אינו יכול לבטלה, כגון, הישמעלים, כיון שאינם עובדי עבודה זרה, אינם יכולים לבטלה. ואם כן קשה, הרי אותם שבאו להתגייר, ודאי כבר לא עבדו עבודה זרה, ואם כן, כיצד יכלו לבטלה? תרצו האחרונים (עיין אמרי צבי, וחתם סופר): רק אומה שמעולם לא עבדה עבודה זרה, כמו הישמעלים, ואינם בקיאים בטיב עבודה זרה כלל, הם אינם יכולים לבטלה. אך מי שעבד עבודה זרה, אף על פי שכעת אינו עובדה, אם לא קיבל על עצמו בפני שלשה חברים שלא יעבוד יותר עבודה זרה, יכול לבטלה.   64.  התוספות הקשו, מהגמרא לעיל (נג' א'), שמבואר, שאם מכר עבודה זרה לעובדיה, ודאי לא ביטלה, ואם כן, כאן שמכרו את האלילים לעובדיהם, ודאי לא ביטלום? ותרצו, כיון שדעתם להתגייר, ודאי אינם חוששים לה, ובטלוה. משמע מדבריו, שלא מדובר כשביטלוה בפירוש, אלא, עצם העובדה שמכרו את העבודה זרה, מוכיחה שביטלוה. אמנם, מלשון רש"י משמע, שודאי ביטלוה ממש קודם שמכרוה. ולפי זה לא קשיא כלל קושית התוספות. ברם לשיטתו קשה, אם מדובר כשביטלוה בפירוש, מדוע היה עליהם למוכרה קודם שיתגיירו, הלא אף אחר הגירות יכלו למוכרה, שהרי כבר בטל ממנה שם עבודה זרה? מבאר החתם סופר: אם לא היו מוכרים את העבודה זרה מיד, היה מקום לחשוש שמא ימלכו על ביטולה מאוחר יותר. ולכן מכרו מיד, קודם הגירות. ועיין עוד חזון איש (יו"ד סא' ס"ק ה -ז).
אבל אם אמר לו, "המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך, או עד שאמכור יין נסך ואביא לך, אסור". ( 65 )

 65.  כתבו התוספות: רק אם לא היה המלוה יכול להפרע ממקום אחר, אזי אסור משום שרוצה בקיומה. אבל אם יכול להפרע ממקום אחר, או שיש לו ערב, אין אמירת העכו"ם מועילה כלום. (אמנם, עיין ר"ן (לא' א' בדפי הרי"ף), שהביא שיטות האוסרות בכל מקרה).
ומוכח, שמותר להנות מדמי עבודת כוכבים שנמצאו ביד עובד כוכבים.
והנה, אמנם פשטנו את הספק מדברי הברייתא, אך עדיין צריך לבאר את דברי הברייתא: מאי שנא רישא, דשרי להנות מדמי עבודת כוכבים, ומאי שנא סיפא דאסור?
אמר רב ששת, בסיפא, אסור להנות, משום דהוה ליה כי רוצה בקיומו. שהרי היהודי רוצה בקיום העבודה זרה עד שימכרנה הגוי. אך ברישא, שקדם הגוי ומכר בלי ידיעת היהודי, מותר להנות מדמיה. כדלעיל.
מקשה הגמרא: וכי אם רוצה בקיומו כהאי גוונא, מי (האם) אסיר?!
והתנן בקידושין (יז' ב'): "גר ועובד כוכבים שירשו את אביהן עובד כוכבים, והיו בנכסיו מעות, ופסילי עבודת כוכבים.
גר יכול לומר לו לאחיו הגוי, טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, או טול אתה יין נסך, ואני פירות.
ואף על פי שהגר רוצה בקיום האלילים, כדי שיוכל ליטול כנגדם את חלקו.
אך, אם משבאו לרשות הגר, אסורים בהנאה, ואסור לגר להחזירם לאחיו הגוי, על מנת ליטול כנגדן מעות או פירות".  66 

 66.  הרא"ש (לקמן עא' א') כתב, שאם העבודה זרה נכנסה לרשותו על כרחו, לא נאסרה. מפני שאין חצירו של אדם קונה לו על כרחו. ומדובר, כשהסכים שתכנס לרשותו, ואז נאסרה. אמנם עיין רש"ש שם, שכתב דיש לאסור אף אם נכנסה על כרחו, משום דדמי לדמי עבודת כוכבים ביד ישראל.
על כל פנים מוכח, שמותר ליהודי ליטול מעות כנגד עבודת כוכבים שביד הגוי, אף על פי שהוא רוצה בקיומה.
מתרצת הגמרא: אמר רבא בר עולא, מתניתין, בעבודת כוכבים המתחלקת לפי שבריה.
כלומר, המשנה שהתירה לגר ליטול כנגד עבודת כוכבים של אחיו, עוסקת בעבודת כוכבים העשויה זהב או כסף, ויש לה שוי אף אם תישבר. ולכן, כיון שלא אכפת לגר אם תישבר, ואינו רוצה בקיומה, מותר לו ליטול כנגדה מעות.
ואכתי קשיא: תינח (תרצת את קושייתנו) מעבודת כוכבים, אך יין נסך מאי איכא למימר? הלא ודאי שרוצה בקיומו שלא ישפך, ובכל זאת מותר לו ליטול כנגדו פירות?
מתרצת הגמרא: המשנה עוסקת בחרס הדרייני. כלומר, חרס שבלוע בו יין נסך, וכאשר משרים אותו במים חוזר ופולט את היין הבלוע בו.
ובכהאי גוונא, אין הגר רוצה בקיומו. שהרי אף אם ישבר אפשר לחזור ולהוציא ממנו את היין.
ואכתי קשיא לן: והלא גם אם נאמר כדבריך, שמדובר בעבודה זרה המתחלקת לפי שבריה, ובחרס הדרייני, עדיין הגר רוצה בקיומו, שלא יגנובו ושלא יאבדו, ומדוע מותר לו ליטול פירות או מעות כנגדם?
אלא אמר רב פפא: ירושת הגר קאמרת?! כלומר, אין להקשות מירושת הגר,
דשאני ירושת הגר, דאקילו בה רבנן, והתירו אף אם רוצה בקיומו. גזירה שמא יחזור לקלקולו.
אך בעלמא, אם רוצה בקיומו, אסור.

דרשני המקוצר[עריכה]