פרשני:בבלי:עבודה זרה סב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סב ב

חברותא[עריכה]

כדתנן, כעין מה ששנינו במסכת מעשר שני (פרק ג' משנה א'): "לא יאמר אדם לחבירו  העלה לי פירות הללו, של מעשר שני, לירושלים, לחלק. כלומר, על מנת ליטול מהם חלק בשכרך. שהרי אסור לפרוע חובו בפירות מעשר שני.  20 

 20.  רש"י מפרש, שגם אם השליח יאכל את הפירות בירושלים, כדין פירות מעשר שני, אסור לשלם לו בפירות מעשר שני. כיון שאסור לפרוע חובו בפירות מעשר שני. ברם, התוספות הסיקו, שאם השליח יאכל את הפירות בקדושה בירושלים כדין מעשר שני, מותר לפורעו בפירות. ולא אסרו אלא דרך חילול, שיהיו חולין אצל השליח. הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש, שאסור לומר לו העלה את הפירות לירושלים על מנת שתיטול מהן חלק, כיון שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם, וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם.
אבל אומר לו, כלומר, מותר לומר לו, העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים. שהרי הוא כמזמינו לאכול עמו ביחד, ובאופן זה, שנותנין זה לזה מתנה של חנם, אין איסור".
ואף כאן, השמיענו התנא שיכול לתת לפועלים מפירות שביעית כמתנת חינם.  21  ורבא אמר: לעולם הברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכת איסור בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו דשכרם קדוש בקדושת שביעית.

 21.  לכאורה קשה, אם כן מדוע התנא מדבר דוקא בפועלים שעשו מלאכה בפירות שביעית, הלא אפילו אם יעשו מלאכה אחרת מותר לתת להם מתנת חינם? ותרצו התוספות (ד"ה דיהיב), דוקא כשעושים מלאכה בפירות שביעית, אזי אם יתן להם פירות במתנה אינו נראה כנותן שכר, כיון שהדרך לתת מעט פירות בחנם לפועל המתעסק בהם. אך אם עוסקים במלאכה אחרת יכול להיות שאסור לתת להם פירות שביעית אפילו בחנם, כיון שנראה כנותן להם שכר. (באמרי צבי הוכיח שרק אם עוסקים במלאכת הובלת פירות שביעית, מותר לתת להם בחנם, אך אם עושים מלאכה אחרת, אפילו שאותה מלאכה נעשית בפירות עצמם, אסור לתת להם שכר מפירות שביעית, אפילו בחנם).
ודקא קשיא לך, אם כן מדוע שכר פועל שעשה מלאכה בפירות שביעית לא נאסר?
יש לחלק: פועל דלא נפיש אגריה (שכרו מועט) , לא קנסוהו רבנן.  22  אך חמרין דנפיש אגרייהו (שכרן מרובה) , קנסו רבנן בהו.  23  וזהו הקנס שקנסו חכמים בחמרין.  24 

 22.  התוספות (ד"ה חמרין) מפרשים, שקנסו את החמרים ששכרן מרובה, ודמי יותר לסחורה בפירות שביעית. אך פועל ששכרו מועט, לא דמי לסחורה, ואין סיבה לקונסו. אך לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ו' הל' יג', ועיין שם במהר"י קורקוס), היה מקום לקנוס גם שכר פועל. אך למעשה קנסו רק את החמרין מחמת ששכרם מרובה, ואין בקנס זה כדי חייהם. משא"כ בפועל ששכרו מועט, ומתפרנס בצמצום, לא קנסוהו.   23.  לדעת הירושלמי, (הביאו הרמב"ן), וכן דעת הרמב"ם (שמיטה ויובל, פרק ו' הל' יג'), לא קנסו את החמרין אלא אם עשו מלאכה אסורה בפירות שביעית. אך אם הובילו פירות שביעת באופן המותר לא קנסום. אך לדעת הרמב"ן, אף אם לא עשו שום איסור, תקנו להם שינהגו קדושת שביעית בשכרם, שמא יפרע להם שכר מפירות שביעית.   24.  גם אביי מודה לרבא שקנסו חכמים את החמרין. ולא נחלקו אלא בבאור הברייתא. אך לדינא כולי עלמא מודו שקנסו. ריטב"א.
ומתניתין, כלומר, מדוע ביין נסך קנסו גם פועל שאין שכרו מרובה?
אלא, משום חומרא דיין נסך, שאני. וקנסו אף פועל.:
במשנה מבואר, ששכר עבודה ביין נסך אסור בהנאה.
מסתפקת הגמרא: איבעיא להו, שכרו ל"סתם יינן"  25  מהו? האם שכרו מותר בהנאה, או לא?  26 

 25.  בגמרא לעיל (ל' ב - לא' א') נתבארו שלש דרגות באיסור יין נסך: א. יין נסך ממש, שהתנסך לעבודה זרה, שהוא אסור בהנאה, ומטמא טומאת משא ואהל כמת, (והטעם: כיון שהוקשה תקרובת עבודת כוכבים לטומאת מת, שנאמר (תהלים קו' כח') "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", דרשו חכמים (לעיל לב' ב') "מה מת מטמא באהל, אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל"). ומטמא בשיעור כזית, כמת. ב. "סתם יינן", שאסור משום גזירת יין נסך. ומטמא טומאת אוכלין ומשקין, כתורת משקין, טומאת שרץ, שאינו מטמא אדם וכלים, אלא אוכלים ומשקים. ושיעורן לקבל טומאה ברביעית הלוג ככל טומאת משקין. ג. המפקיד יינו אצל עובד כוכבים, ויחד לו קרן זוית והמפתח והחותם ביד ישראל, לדעת רבי אליעזר, מותר לגמרי. ולרבנן, אסור בשתיה ומותר בהנאה.   26.  אמנם, לכתחילה ודאי אסור להשתכר מ"סתם יינן". כמו שנתבאר לעיל (נו' ב'), שאסור לדרוך עם הגוי בגת, אלא באופן שידיו קשורות. וכאן הספק בדיעבד, האם שכרו מותר. תוספות.
וצדדי הספק: מי אמרינן כיון דאיסורא ד"סתם יינן" חמור כדיין נסך, ובשניהם אסור בהנאה, שכרו נמי אסור.
או דלמא, הואיל וטומאתו קיל, שאינו מטמא כמת, אלא טומאת משקין בלבד, אף שכרו נמי קיל.
פושטת הגמרא: תא שמע, (בא ושמע מה ששנינו בבריתא בענין זה): דההוא גברא דאגר ארביה (השכיר ספינתו) לעבודה בסתם יינן, ויהבו ליה חיטי באגרא (נתנו לו חיטים בשכרו) , אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: זיל קלינהו וקברינהו (לך, תשרפם, ותקברם) .
ומוכח, שאף שכר עבודה ב"סתם יינן", אסור בהנאה כיין נסך.  27   28 

 27.  לענין דין "סתם יינן" בזמן הזה, עיין לעיל, הע' 3.   28.  הקשו התוספות: שמא יש לחלק בין פועל ששכרו מועט, למשכיר ארבא ששכרו מרובה, ודמי לחמרין, ולעולם אימא לך שפועל שעשה מלאכה ב"סתם יינן" לא גזרו בו? ותרצו: כאן מדובר שלא השכיר להם בשכר מרובה, אלא בשכר מועט כגון לעבור נהר קטן בלבד.
מקשה הגמרא: מדוע חייבו רב חיסדא לשרוף את החיטים, ולימא ליה בדרינהו (יאמר לו לפזרם כמות שהם)?
מתרצת הגמרא: רב חיסדא חשש דילמא אתו בהו לידי תקלה. שמא אחר שיפזרם ילקטום אנשים אחרים ויהנו מהם.
ועדיין קשה, מדוע חייבו גם לקוברם, ליקלינהו וליבדרינהו (ישרפם, ויפזר את אפרם)?
מתרצת הגמרא: רב חיסדא חשש דלמא מזבלי בהו. שמא ישתמשו באפר כדי לזבל, ונמצא שנהנו מאותם חיטים.  29  ועדיין קשה, מדוע חייבו גם לשורפם, לקברינהו בעינייהו (יקברם כמות שהם)?

 29.  התוספות הקשו, הרי קיימא לן כדעת רבי יוסי, (לעיל מט' א') שאמר "זה וזה גורם מותר". וסבר שמותר לזבל באפר עבודה זרה. ואם כן מדוע כאן חששו לזבל? ותרצו: לכתחילה יש לחוש לדעת רבנן החולקים עליו וסוברים שאסור לזבל באפר עבודה זרה. והנה, הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק ח' הל' ז') פסק כדעת רבי יוסי אף לכתחילה. ומאידך, בהלכות מאכלות אסורות (פרק יג' הל' טז') פסק כדברי רב חיסדא, שלא סגי בשריפה, אלא צריך גם לקבור את האפר. וכבר תמה עליו הלחם משנה (שם), דאם סבר כדעת ר' יוסי ש"זה וזה גורם מותר", ומותר לזבל באפר עבודה זרה, אם כן מדוע בחיטים שקיבל בשכרו צריך גם לקוברם? ותרץ, אף לדעת רבי יוסי, אם ודאי יזבלו בה, אסור לכתחילה. ובסוגיין, כיון שודאי יזבלו בה אנשים, אסור לכתחילה אף לדעת רבי יוסי. (עיין חתם סופר, שבפועל, כיון שחס על שכרו, ודאי יטרח ללקוט את האפר כדי לזבל בו). משא"כ באפר עבודה זרה, אין ודאות שישתמשו בו לזבל, ולכן מותר לכתחילה לזרותו לרוח.
ואם תאמר, אכתי יש לחוש שמא יוציאום מהאדמה וישתמשו בהם, מי לא תנן (וכי לא שנינו (סנהדרין מה' ב')) גבי היוצא להיהרג: "אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו, כולם אסורים בהנאה,  30  ונקברים עמו", ואין חוששים שמא יוציאום וישתמשו בהם, ומדוע כאן לא סגי בקבורה?  31 

 30.  שנאמר (דברים כא' כג') "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו". משמע, שגם העץ אסור בהנאה וטעון קבורה כמו המת עצמו.   31.  ואין לתרץ, משום חומרא דעבודה זרה חששו יותר מאשר באביזרי המת, כיון שאיסור הנאה בעבודה זרה נלמד מ"זבחי מתים", ואם במת לא חששו אין סברא לחשוש יותר בעבודה זרה. חתם סופר.
מתרצת הגמרא: התם, ביוצא להיהרג, דקא קברי אותו ואת החפצים ששמשו להריגתו בבי דינא, מוכחא מילתא דהרוגי בית דין נינהו, ולכן לא חוששים שמא יוציאום וישתמשו בהם.
אך הכא, לא מוכחא מילתא, ויש לחוש שמא ימצאום אנשים אחרים, ואימר (ויאמרו), אינש גנב, ואייתי קברא הכא.  32 

 32.  התוספות הקשו, מדוע שור הנסקל, ועגלה ערופה ושער נזיר קוברים בעין, ולא צריך לשורפם קודם לכן, והרי כיון שאין נקברים בבית הדין, יש לחוש שמא ימצאום אנשים אחרים, כדהכא? ותרצו, כיון שאין הדרך לקבור בשר ושער, מוכחא מילתא שאיסורי הנאה הם. אבל חיטים, דרך העולם לקוברם.
דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים, בני משפחתו של רבי ינאי לוו פירות שביעית מהעניים קודם זמן הבעור, ופרעו להו כסף בשמינית. נמצא, שהיו העניים אוכלים בשמינית, אחר זמן הביעור חליפי פירות שביעית.  33 

 33.  צריך לפרש, שהאיסור היה מה שהיו אוכלים אותם בחזקת שלהם. אך אילו אכלו אותם בתורת שביעית, אפילו אם אכלו את הפירות עצמן אחר הביעור, מותר. כמבואר במסכת שביעית (פרק ט' משנה ח') "הגיע שעת הביעור, עניים אוכלים אחר הביעור, ולא עשירים. דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר, אחד עניים אחד עשירים אוכלים אחר הביעור". או, שהעניים היו עושים מהם סחורה ולפיכך הקפידו עליהם אותם שבאו ואמרו לרבי יוחנן. תוספות.
אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, ושאלוהו אם מותר לעשות כן.
אמר להו, יאות הן עבדין (עשו כראוי). כיון שבאותה שעה ששילמו להם על פירות השביעית, כבר לא היו הפירות בעין,  34  אין התשלום נחשב כחליפי פירות שביעית, ולא חלה עליו קדושת שביעית.  35   36 

 34.  ולפי זה, אף בשביעית עצמה היו יכולים לפרוע, אם אין הפירות בעין. תוספות.   35.  לדעת רש"י, דוקא משום שפרעו אחר שכבר נאכלו פירות השביעית, לכן לא נתפס על התשלומים תורת חליפי שביעית. ומשמע, שאם לא נאכלו הפירות, היה נתפס על התשלום תורת חליפי שביעית. וכן דעת הרמב"ן. וצריך באור, מדוע נעשו הדמים חליפי שביעית, והרי הפירות כבר קנויים ללוקח, והדמים אינם אלא פרעון חוב הבא מחמת פירות שביעית, אבל לא דמיהם, ומאי שנא ממקום שכבר נאכלו הפירות, שאז הפירות לא נתפסים בקדושת שביעית? ואכן, לדעת התוספות (בשם רבינו יצחק), אפילו אם לא נאכלו, ולא מכרן הלוקח לאחר, מכל מקום, בכל מקרה שקנאם הקונה במשיכה קודם נתינת הדמים, שוב לא נתפס על הדמים תורת שביעית. (אמנם, בתוספות מדובר בדמי עבודה זרה, אך הוא הדין והוא הטעם בדמי שביעית). אך לשיטת רש"י והרמב"ן קשה? החזון איש (סימן י' סוף ס"ק יג') מבאר, לדעת הרמב"ן, אם הפירות בעולם, אף על פי שחל המקח, מכל מקום כיון שפרעון המעות הוא תנאי במכירה, ואם לא יפרע את המעות, עליו להחזיר את הפירות, ויתבטל המקח למפרע, לכן חשיבי המעות כחליפי הפירות. אך לאחר שנאכלו הפירות, ואין כאן אלא חוב בעלמא, שוב אין המעות נחשבות כחליפי הפירות. (ועיין עוד לישב את דברי הרמב"ן בדרך אחרת בקהילות יעקב (סי' כג')).   36.  בגמרא מבואר, שמותר ללות פירות בשביעית, ולשלם תמורתם בשמינית. הקשו התוספות, מדוע אין בזה איסור ריבית, הרי אסור ללות סאה בסאה, כמבואר במסכת בבא מציעא (עה' א'), "לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן:. שמא יוקרו חיטין ונמצאו באות לידי ריבית"? ותרצו: אותם בני רב ינאי היתה להם תבואה בביתם, ובכהאי גונא מותר, דהוי כאילו אמר לו "הלויני עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח". (עיין בבא מציעא מד' ב'). בשו"ת שואל ומשיב (תנינא, חלק ד' סי' צה') הקשה על דברי התוספות, שהרי הסיבה שאם יש לו בביתו מותר ללות סאה בסאה, משום שהרי הוא כאילו הקנה לו כבר בשעת ההלואה את הפרעון. ואם כן, אם לבני רב ינאי היו חיטים בביתם, ולוו פירות שביעית מהעניים, הוי כחליפי שביעית, כיון שהעניים זכו בהם מיד בשעת ההלואה ? הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון מברזאן (מהרש"ם מברזאן), תרץ על פי המבואר לקמן (סג' א', ובתוספות ד"ה כגון בסופו), גבי אתנן זונה, שאם אמר "התבעלי לי בטלה" סתם, ולא יחד לה טלה, אף על פי שאחר כך יתברר למפרע שהטלה היה קנוי לה בשעת ביאה, מכל מקום כיון שלא היה מבורר לה בשעת ביאה לא חל עליו שם אתנן. ולפי זה, אפשר לומר כאן, שהיה לבני רב ינאי בביתם תבואה יותר מהשיעור שלוו מהעניים, והוי כמו "טלה סתם". וכיון שלא מבורר איזו תבואה נכנסת תחת פירות השביעית, לא חשיב כחליפי פירות שביעית. (ועיין עוד באמרי צבי בדרך זו).
וכנגדן באתנן מותר. כלומר, אף ב"אתנן זונה", שנאסר להקרבה למזבח, שנאמר (דברים כג' יט') "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך", אם בא על הזונה ואחר כך נתן לה את האתנן, מותר. כיון שלא נתנו לה בשעת ביאה הרי הוא כמתנה בעלמא, ולא חל עליו איסור "אתנן".
ומנין למדנו דין זה? דתניא בברייתא: "נתן לה את האתנן ולא בא עליה, או בא עליה ולא נתן לה, אתננה מות ר".
מקשה הגמרא: אם "נתן לה ולא בא עליה", פשיטא שהאתנן מותר, כיון דלבסוף לא בא עליה, מתנה בעלמא הוא דיהיב לה? ומה התחדש בברייתא?
ותו, אם "בא עליה ולא נתן לה", הא לא יהיב לה ולא מידי? וכיון דלא נתן לה כלום, מאי "אתננה מותר"?
אלא ודאי, הכי קאמר (כך כונת הברייתא לומר): נתן לה ואחר כך בא עליה,  37  או בא עליה ואחר כך נתן לה, אתננה מותר. ומכאן המקור לדינו של רב יוחנן, שאם נתן לה את האתנן לאחר שבא עליה, אתננה מותר.

 37.  כגון שאמר לה "הילך טלה זה מעכשיו, ובשעת גמר ביאה תיגמר המתנה", ולכן הקשתה הגמרא שבשעת הביאה יחול על האתנן איסור למפרע תוספות. ועיין במה שנעיר בתרוץ הגמרא.
מקשה הגמרא: אם נתן לה את האתנן, ואחר כך בא עליה, מדוע אתננה מותר,

דרשני המקוצר[עריכה]