פרשני:בבלי:עבודה זרה כו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה כו ב

חברותא

אבל המינין (כמרים של עבודה זרה  170  בין אם הם יהודים, ובין אם הם גוים). והמסורות (מלשינים על חבריהם אצל הגוים) והמומרים  171  (העוברים עברות מסוימות בדרך קבע) - היו  172  מורידין אותם לבור על מנת שימותו,  173  ולא מעלין אותם להצילן אם נפלו לשם!  174 

 170.  כך פירש רש"י. אולם הרמב"ם בפרק ד' מהלכות רוצח הלכה י' כתב שהמינים - הם עובדי עבודה זרה מישראל. ויש לעיין מדוע נקט רש"י דוקא כומרין.   171.  הראשונים גרסו את הנוסח הקדום, והוא: "משומדים" וכן בכל הסוגיא.   172.  יש הרבה שלא גרסו כאן תיבת "היו".   173.  נחלקו הראשונים בדין מיתתן של אלו: דעת הרמב"ם בפרק ד' מהלכות רוצח הלכה י', שמצוה להורגם. ואם יש בידו כח להרגם בסייף בפרהסיה - הורג. ודעת הרא"ש בשו"ת כלל ל"ב סימן ד' שאין הורגים אותם אלא רק מורידין אותם לבור. ומתוך כך לא יוכלו לעלות וימותו. אך אין הורגים אותם בידים.   174.  החזון אי"ש יו"ד סימן ב' ס"ק ט"ז כתב: נראה שענין זה שמורידין ולא מעלין, הוא רק בזמן שהשגחתו גלויה. כמו בזמן שהיו ניסים מצויין ומשתמשים בבת קול. דבזמן זה ביעור הרשעים הוא תיקון העולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אם כן מעשה כזו הוא הוספת פירצה, שיהיה בעינהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. אל כן עלינו להחזירם בעבותות אהבה (עי"ש).
אמר ליה רבי יוחנן: איך אתה אומר כי מורידין את המומר לבור ואין מעלין אותו משם, והרי אני שונה במה שכתוב בתורה (דברים כב ג) "לכל אבידת אחיך" - לרבות את המומר שאף הוא בכלל אחיך,  175  ומצווין אפילו על אבדתו. ואת אמרת היו מורידין את המומר שימות?

 175.  הקשה התוספות: אף שצריך להשיב לו אבדתו, מכל מקום אין מעלין אותו מן הבור. וכמו שמצינו לגבי מוסר לאנסים (בבא קמא קיט א) כי אף שאסור לאבד את ממונו, אפילו כך מורידין אותו ואין מעלין. ואם כן, רואים אנו שאין כל הכרח לתלות את הדברים זה בזה? ותירץ: מן הפסוק "לכל אבדת אחיך", אנו למידים שיש להשיב ולהציל את גופו של כל אדם מישראל, כשם שיש מצוה להשיב את ממונו. ולענין ריבוי זה - אין חילוק בין מומר לכל איש מישראל. ואם כן, מדין "השבה" יש להעלותו. וראה עוד בריטב"א בענין זה.
אלא על כרחך: סמי יש למחוק מכאן מומר  176  ולהוציאו מדין זה. וודאי אין מורידין אותו למיתה.

 176.  כתבו התוס', שדוקא לענין הורדה לבור, מוציאין את המומר מכלל אלו. אבל לענינים אחרים, שונים את המומר באותו דין יחד עם המין. וכמבואר במסכת ראש השנה יז א "המינים והמומרין והמסורות - יורדים לגיהנם". וכן בגיטין מה ב "ספר תורה שכתבו מין ומומר - ישרף".
שואלת הגמרא: ולישני ליה יתרץ לו, ויחלק כי כאן כאשר מצווים על אבידתו, מדובר במומר האוכל נבילות לתיאבון (דהיינו כאשר מתאוה לבשר ואין לפניו אלא בשר נבילה ואוכל - הרי זה מומר לתיאבון, שהרי מחמת תאבונו אוכל).
ואילו כאן בדברי רבי אבהו שהמומר מורידין אותו ולא מעלין, מדובר במומר אוכל נבילות להכעיס. ואף כאשר יש לפניו בשר כשר בוחר דוקא בנבילה, ואינו בכלל "אחיך". ואם כן קשה, מדוע לא תירץ לו כך?
ומתרצת הגמרא: קסבר - אוכל נבילות להכעיס אינו מומר אלא מין הוא. כיון שאוכל בשר זה כדי למרוד ולהכעיס!
איתמר, מומר האוכל נבלות להכעיס פליגי נחלקו בדינו רב אחא ורבינא.
חד אחד מהם אמר: האוכל נבילות לתיאבון - מומר הוא. ואילו האוכל להכעיס - מין הוי.  177  וחד אחד מהם אמר: אפילו האוכל נבלות להכעיס, נמי גם מומר הוא ולא מין.  178 

 177.  וכך פסק הרמב"ם פרק ד' מהלכות רוצח הלכה י': העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבליה אחת ולבש שעטנז - הרי זה מין.   178.  בתר"י הקשו, הרי למעשה אין נפקא מינה בין מין למומר להכעיס. הן לענין השבת אבדה, והן לענין שמורידין ולא מעלין. ואם כן, במה נחלקו? ותירצו בשם הר"י, שאכן מחלוקת זו, אינה ענין לסוגיא כאן. אלא הובאה המחלוקת בהוריות יא א והנפקא מינה שם היא לענין שאין מקבלים קרבן מן המין, אך מקבלים קרבן מן המומר. וכן לענין שחיטה. שאם שחט מומר ואחרים עומדים על גבו, שחיטתו כשרה. אך אם שחט מין - לא.
ואם כן, יש לשאול: אלא איזהו מין?
- זה  179  העובד אלילי כוכבים!  180 

 179.  ראה בחזון איש יו"ד סימן ב' ס"ק ג' שנקט שהעובד כוכבים לתיאבון - אף אותו מורידין.   180.  למד מכך הריטב"א, שמשומד לעבודה זרה - מותר להורגו בידים. וכל שכן שמותר לאבד ממונו. עוד יש ללמוד מכך, שמותר להלוות לו בריבית - כדי למוטטו! שהרי אינו בכלל "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה לו) אבל אסור ללוות ממנו בריבית, שאף על פי שחטא - ישראל הוא. וחייב במצוות. וכל היכא שהמלווה מוזהר, הלווה גם מוזהר על כך. וכן יש לאסור זאת משום "לפני עיור לא תתן מכשול" (ויקרא יט יד).
קשה: מיתיבי, אכל פרעוש אחד או יתוש אחד שאין אדם אוכלם לתיאבון כיון שמאוסים הם - הרי זה מומר.
והא, והרי הכא האוכל פרעוש או יתוש, דעושה זאת להכעיס הוא. ואם כן מין הוא לדעת אחד מהם, וקתני מומר?
מתרצת הגמרא: התם, האוכל פרעוש או יתוש, אין הוא מומר להכעיס. אלא בעי רוצה למיטעם טעמא דאיסורא לטעום דבר אסור, מתוך סקרנותו לטעום דבר שישראל לא טועמו לעולם. ומומר לתיאבון הוא.
הובא בברייתא לעיל: אמר מר - המינים והמסורות והמומרים, היו מורידין אבל לא מעלין.
ומקשה הגמרא: השתא הרי כעת אמרנו כי אחותי מחתינן מורידים אותו לבור להמיתו. אסוקי מיבעי? וכי צריך להשמיענו שלא מעילן אותו להצילו?
ומתרצת הגמרא: אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת - דברי הברייתא "אין מעלין אותו" לא נצרכא אין צורך להשמיעם, אלא לענין שאם היתה מעלה מדרגה בקרקע הבור - מגררה גוררה ומוציאה אל מחוץ לבור.
וזהו שאמרה הברייתא, אין מעלין. כלומר, אף מונעים ממנו את האפשרות לעלות מן הבור.
ולא יוציא הישראל את המעלה סתם כך, אלא - דנקיט ליה עילא. ימצא עילה ותירוץ לכך שמוציא את המעלה משם.
ואמר יאמר הישראל לאותו שבבור. "לא תיחות חיותא עלויה" - מוציא אני את המדרגה הזו, כדי שלא ירדו אליך חיות ויהרגוך. ואחר שנותן לו עילה למעשהו - יוציא את המעלה משם.  181 

 181.  הקשו הראשונים: הרי מורידים אותו לבור אף בלא עילה. ואם כן, כאשר רק מונעים ממנו לצאת מהבור צריך עילה? ותירצו: הדין שמורידין אותו לבור, נאמר רק כאשר ידינו תקיפה עליהם. ואף כאשר אין ידינו תקיפה, עושין ומסבבין הכל כדי לגרום את מותם. ודין זה שמוצא הוא עילה כגון זו וכן כגון שאר העילות המובאות כאן, לא נאמרו אלא לזמן שאין ידינו תקיפה. וצריך לגרום את מותם בעקיפין על ידי עילות אלו.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אמרו שניהם: דברי הברייתא "אין מעלין" לא נצרכא אינם נצרכים אלא לענין שאם היתה אבן על פי הבאר שנפל לתוכה, מכסה בה את הבור כדי שלא יוכל לצאת, ואמר, אומר לו: לעבורי חיותא עילויה מכסה אני את הבור כדי שיוכלו בהמותי לעבור מעל הבור מבלי שיפלו לתוכו!
רבינא אמר: דברי הברייתא ש"אין מעלין" אינם נצרכים אלא לענין כזה: שאם היה סולם בתוך הבור - מסלקו משם כדי שלא יוכל לעלות בו. ומהו התירוץ שיאמר לו?
אמר: בעינא רוצה אני לאחותי להוריד את ברי בני מאיגרא מראש הגג. ומשום כך צריך אני את הסולם.
תנו רבנן: ישראל מל את העובד כוכבים לשום לשם גר.
והיתר זה למולו לשם גירות, בא לאפוקי למעט מילה לשום מורנא, לצורך הוצאת תולעת שיש לו בערלתו ורוצה הוא ליפטר ממנה - דלא!  182  דבר זה אסור הוא,  183  כיון ששנינו: לא מעלין ולא מורידין. שאסור לעשות דבר שהוא להצלת הגוי ולרפואתו.

 182.  פירש רש"י שאיסור זה למולו משום 'מורנא', הוא כאשר מל אותו בחינם. והבין מכך התוספות, שבשכר מותר.   183.  כתב השו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ט': עכו"ם שבא לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד לו בה, אסור לישראל לחתכה מפני שלא נתכוין למצוה. לפיכך אם נתכוין העכו"ם למילה, מצוה לישראל למול אותו. ומבואר, שאף אם דעת העכו"ם למצוה בעלמא, אף לא לשם גירות - מלין אותו.
ועובד כוכבים לא ימול ישראל,  184  מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר.

 184.  הבית יוסף סימן רס"ד הוכיח שלפי הבנת הטור שם בדעת הרמב"ם, הרי שאם בדיעבד מל הגוי, אין צורך בהטפת דם ברית אחר מילה זו. והבין מכך המנחת חינוך במצוה ב', שדין הגמרא שמילת גוי פסולה, אינו אלא לכתחילה. אולם אם מל, נחשבת מילה זו למילה. וכתב הש"ך בחו"מ סימן שפ"ב ס"ק ד', שאסור לאב לכבד אדם אחר במצות מילה, כאשר הוא יכול למול בעצמו, כיון שבכך הוא מבטל מצות עשה למול בעצמו את בנו. אולם הכרתי ופלתי סימן כ"ח כתב, שעל ידי שליח - מותר, כיון ששלוחו של אדם כמותו. והקשה המנחת חינוך שם, אם כן, מדוע צריך לימוד מיוחד לפסול גוי למילה. והרי אין שליחות לגוי, ומשום כך הוא פסול למול?
וחכמים אומרים: עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו.  185  אבל בינו לבינו - לא!

 185.  הקשה התוס' רי"ד, במה שונה מילה משחיטה, ששחיטת גוי נבלה! ? ותירץ, שבשחיטה יש דינים מיוחדים, כגון שלא תיחתך הבהמה על ידי דריסה וכדומה. ואם נעשה כן, אסורה. וכיון שהגוי אינו שייך ואינו מצווה על קיום דינים אלו, הרי שקיומם נחשב כחלק ממעשה השחיטה, ואם לא נתקיימו, השחיטה פסולה. אולם מילה, אינה תלויה דוקא בקיום הדינים המיוחדים למילה, אלא בכל אופן שנחתכה המילה ואיננה, היא כשרה. ומשום כך, מילת גוי כשרה.
ורבי מאיר אומר: אפילו אחרים עומדים על גבו, נמי לא הותר למול אצל הגוי, היות דזימנין פעמים דמצלי ליה סכינא, מטה הוא את הסכין תוך כדי מעשה המליה, ומשוי ליה, עושה את הרך הנימול ל"כרות שפכה". שכורת לו חלק מן הגיד (מן העטרה ולמעלה, לצד הגוף), ועל ידי כך אינו יכול להוליד.
ותמהה הגמרא: וכי סבר רבי מאיר, עובד כוכבים לא מל את ישראל?
ורמינהו, וקשה על כך סתירה ממה ששנינו בברייתא:  186  עיר שאין בה רופא ישראל, ויש בה רופא כותי, ויש בה גם רופא עובד כוכבים - ימול את הישראל רופא עובד כוכבים, ואל ימול אותו רופא כותי,  187  דברי רבי מאיר.

 186.  מנחות מב א.   187.  משום שאין דרך עובדי כוכבים למול, ומשום כך אין חשש שעושה זאת לשם עבודה זרה. ואילו הכותים, מלים את בניהם לשם עבודה זרה שאותה הם עובדים, שהיא דמות יונה שמצאו בראש הר גריזים, כמבואר בחולין ו א, ולשם עבודה זרה של יונה זו הם היו מלים את בניהם. רש"י
רבי יהודה אומר: ימול כותי, ואל ימול עובד כוכבים, משום שעבד כוכבים חשוד על שפיכות דמים!
ואם כן, רואים אנו שרבי מאיר אינו חושש לשפיכות דמים, וקשה מדבריו לעיל?!
ומיישבת הגמרא: איפוך! נהפוך את השיטות, וכך הם:
רבי מאיר אומר: ימול כותי,  188  ולא עובד כוכבים, משום חשש שפיכות דמים.

 188.  במסכת חולין ו א מובא המעשה בו גילו שהכותים היושבים בהר גריזים עובדים עבודה זרה לדמות היונה שמצאו שם. ואף שרוב הכותים לא ישבו שם בהר גריזים ולא עבדו - גזר רבי מאיר על כל הכותים. כיון שרבי מאיר חושש למיעוט, ואינו הולך אחר הרוב. ואם כן קשה, היאך ניתן להפוך השיטות, ולומר שרבי מאיר מתיר לכותי למול ואינו חושש, והרי רבי מאיר חייש למיעוט? ויישב החסדי דוד (תוספתא סוף פרק ג') שדעת רבי מאיר היא, שאף אם מל הכותי לשם עבודה זרה, אין בכך כך חסרון. כיון שאין דין "לשמה" במילה. וכדברי רבי יוסי לקמן כז א.
רבי יהודה אומר: ימול אותו עובד כוכבים, ולא כותי.  189 

 189.  הקשה החסדי דוד (תוספתא סוף פרק ג'): היאך ניתן לומר שרבי יהודה חושש שמא ימול הכותי לשם עבודה זרה, והרי מבואר בחולין (ו א) שרק רבי מאיר חושש למיעוט הכותים העובדים לשם היונה, אולם לכולי עלמא (חוץ מרבי מאיר) אין לחשוש? ותירץ: אמנם רוב הכותים אינם עובדים ואינם מלים לשם יונה זו, אך חשודים הם שמא כאשר מלים אחרים, ימולו לשם עבודה זרה. וכמבואר בחולין ג ב, שנחשדו הכותים על "לפני עיור לא תתן מכשול". ולכן, כאשר מלים הם את ישראל - מלין לשם עבודה זרה!
אך שואלת הגמרא: וכי סבר רבי יהודה, עובד כוכבים שפיר דמי, יכול הוא למול?
והתניא, רבי יהודה אומר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה - שנאמר (בראשית טז ט) "ואתה את בריתי תשמור",  190  ולמידים מכך, שרק מי שהוא עצמו בן ברית, מצווה על מצוה זו של מילה, אך מי שאינו בן ברית, אינו מל?!

 190.  נחלקו הראשונים האם כאשר עבר הגוי ומל, צריך לחזור ולהטיף דם ברית. דעת הרמב"ם בפרק ב מהלכות מילה הלכה א שאם מל, אינו צריך לחזור ולמול. ודעת הסמ"ג היא, שאחר שמל הנכרי צריך לחזור ולהטיף דם ברית. והובאה המחלוקת בשו"ע וברמ"א יו"ד סימן רס"ד סעיף א'. ויש להבין בדעת הרמב"ם, הרי כיון שמילת נכרי פסולה, כמבואר בסוגיה כאן, אם כן הרי הוא כמי שנולד מהול, וצריך להטיף ממנו דם ברית? (עיין בחידושי הגר"ח סימן שט"ז). ובכסף משנה פרק ב' מהלכות מילה הלכה א' ביאר בדעת הרמב"ם, שספק היה לו - הלכה כמי. האם הלכה שמילה בעכו"ם כשרה או פסולה. ולכן פסק שהפסול במילת עכו"ם הוא רק לכתחילה. אולם אם מל בדיעבד, מילתו מילה ואינו צריך לחזור בה. והשאגת אריה סימן נ"ד הקשה על דברי הכסף משנה, שאם ספק הוא לרמב"ם, היה לו לפסוק שהמילה פסולה אף בדיעבד, שהרי ספק דאורייתא לחומרא? וביאר השאגת אריה, שטעמו של הרמב"ם הוא, שהיכן שנימול שלא כדין, הרי זה מעוות שאינו יכול לתקון על ידי הטפה זו, ולכן אינו צריך להטיף דם ברית (וראה שם עוד בענין זה).
ולכן חוזרת בה הגמרא מהתירוץ, ואומרת: אלא, לעולם לא תיפוך, אכן לא הופכים את השיטות, ורבי מאיר הוא זה שסובר עובד כוכבים כשר למול, ואילו רבי יהודה סובר שפסול.
ומה שהקשינו סתירה, שכאן בברייתא דעת רבי מאיר היא שעובד כוכבים אינו מל מחמת הסכנה, ומאידך סובר רבי מאיר בברייתא, שכשר הוא למול?! מיישבת הגמרא: והכא, בברייתא האומרת שרבי מאיר אוסר למול אצל רופא עובד כוכבים, במאי עסקינן, במה מדובר?

דרשני המקוצר