פרשני:בבלי:עבודה זרה סו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סו ב

חברותא

וסבר אביי, ריחיה חלא וטעמא חמרא, חלא. (יין, שריחו כחומץ, אף על פי שטעמו כיין, נידון כחומץ). וממילא, הוה ליה כתערובת "מין במינו", וכל "מין במינו" אוסר במשהו.  120 

 120.  הגאון רבי עקיבא איגר (בגליון הש"ס) הקשה: הרי לדעת אביי "אזלינן בתר טעמא", ולכן ב"חלא דחמרא" ו"חלא דשיכרא", אף על פי ששניהם נקראים "חלא", מכל מקום כיון ש"האי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד", אינם נחשבים כתערובת מין במינו. ואם כן, מדוע יין שנפל לתוך חומץ, שטעמו כיין, ורק ריחו כחומץ, נידון כחומץ? הרי אף אם שמו "חלא", מכל מקום טעמו כיין, ו"אזלינן בתר טעמא"? והניח קושיא זו בצריך עיון. אמנם, התוספות רי"ד כבר חש בקושיא זו, ותרץ: בנדון דידן, אף על פי שטעמו כיין, מכל מקום כיון שרוב האנשים קוראים לו חומץ, מחמת ריחו, אף אביי מודה שנדון כחומץ. מה שאין כן ב"חלא דחמרא" ו"חלא דשיכרא", שטעמם וריחם שונים זה מזה, אזלינן בתר טעמא. (ועיין עוד בריטב"א).
ורבא שאמר בנותן טעם, סבר, ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא (יין שריחו כחומץ, כיון שטעמו כיין, נידון כיין) ,  121  וממילא הוה ליה כתערובת "מין בשאינו מינו", וכל "מין בשאינו מינו" אינו אוסר אלא בנותן טעם.  122 

 121.  וכיון שקיימא לן דהלכה כרבא כלפי אביי, אם כן מותר לקדש בערב שבת על יין שריחו כחומץ וטעמו כיין. תוספות.   122.  הקשה הגאון רבי עקיבא איגר: לעיל (עיין הע' 115) הובאו דברי הרמב"ן גבי שאור שהתערב בעיסה, שאף על פי ששמו שונה, מכל מקום כיון שבסופו של דבר העיסה תהפוך לשאור מאליה, אף רבא מודה שהכל נחשב כ"שם אחד". ואם כן, אף בנידון דידן, כיון שהיין יהפוך מאליו לחומץ, אף על פי שכעת הוא יין, יש לנו לדונו כחומץ? והניח קושיא זו ב"צריך עיון".
עוד נחלקו אביי ורבא:
האי בת תיהא, (נקב שעושים במגופת החבית, ומניחים בתוכו קנה דק, ומריחים דרכו את היין, לבודקו אם יכול להתקיים), עובד כוכבים בדישראל שפיר דמי. כלומר, לגוי ודאי מותר להריח את יינו של היהודי, ואין היין נאסר משום הרחת הגוי.  123 

 123.  וקא משמע לן, שגם לדעת אביי האוסר לישראל להריח את יינו של הגוי, לא גזרו משום כך לאסור לגוי להריח את יינו של הישראל. תוספות.
אך ישראל המריח ביינו דעובד כוכבים, אביי אמר: אסור. רבא אמר: מותר.
ושורש מחלוקתם: אביי שאמר אסור, סבר, ריחא מילתא היא. כלומר, יש ממשות בריח. וממילא אסור להריח יין נסך.
אך רבא שאמר מותר, סבר, ריחא לאו מילתא היא. ולכן אין איסור להריח יין נסך.
אמר רבא, מנא אמינא לה (מהו המקור לדברי) דריחא ולא כלום הוא:
דתנן (תרומות פרק י' משנה ד'): "תנור שהסיקו בכמון (מין צמח, שזרעיו משמשים כתבלין לפת) של תרומה, ואפה בו את הפת, הפת מותרת באכילה לזרים.
לפי שאין טעם כמון בפת, אלא ריחא כמון".  124 

 124.  אמנם, אם ה"כמון" היה אסור בהנאה, הפת היתה אסורה, כיון שנאפתה על ידי איסור הנאה. (כמו פת שנאפתה בעצי עבודה זרה, שאסורה בהנאה, כמבואר לעיל (מט' ב')) אך, כמון של תרומה, אינו אסור בהנאה, אלא באכילה בלבד, ולכן, אין לאסור אלא מחמת הריח. וכיון ש"ריחא לאו מילתא היא", שרי. רש "י.
ומוכח, ש"ריחא" לאו מילתא היא. ואין לאסור להנות מריח של איסור.
ואביי יתרץ את המשנה כשיטתו, ויאמר: שאני התם, דמיקלא איסוריה. כלומר, כיון שה"כמון" נשרף, ואינו בעין, אין לאסור את הפת מחמת ריחו.
אמר רב מרי, לכאורה מחלוקת אביי ורבא, הרי היא כמחלוקת תנאים: שהרי שנינו (תרומות שם משנה ג'): "הרודה (המוציא מן התנור) פת חמה של חולין, ונתנה על פי חבית של יין של תרומה, ונמצאת הפת קולטת הריח היין,
רבי מאיר אוסר את הפת לזרים, לפי ששאבה את ריח היין.
ורבי יהודה, מתיר.
רבי יוסי מתיר בפת של חיטין, ואוסר בפת של שעורים. מפני שהשעורים שואבות לתוכן את ריח היין".
דייק רב מרי: מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר (היינו רבי מאיר) סבר, ריחא מילתא היא, ולכן הפת אסורה לזרים.
ומר (היינו רבי יהודה) סבר, ריחא ולא כלום הוא, ולכן הפת מותרת.
אומרת הגמרא: אכן לדעת רבא, ודאי צריך לומר שהנדון אם ריחא מילתא או לא, תנאי היא (תלוי במחלוקת תנאים), והוא סבר כדעת רבי יהודה, ש"ריחא לאו מילתא היא".
אך לאביי, מי לימא תנאי היא?! האם יש הכרח לומר שהנדון תלוי במחלוקת תנאים?
והרי אמר לך אביי (הרי אביי יכול לטעון): לאו מי איתמר עלה, האם לא נאמר על משנה זו, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: לכולי עלמא, ריחא מילתא היא. ולכן,

דרשני המקוצר