פרשני:בבלי:עבודה זרה סז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סז ב

חברותא

אך דבר היתר שמעורב בו רק טעמו של דבר איסור, ולא ממשו, אמנם אסור, אך כיון שאינו אוכל כזית מהאיסור בכדי אכילת פרס, אין כאן אכילה חשובה, ואין לוקין עליו.  135 

 135.  קיימא לן (עיין פסחים מד' ב') בכל איסורי תורה, "טעם כעיקר". כלומר, טעם האיסור אסור כעיקרו וממשו של האיסור. הראשונים נחלקו, האם איסור "טעם" הוא מדאורייתא או שמא אסור רק מדרבנן. דעת רש"י בחולין (צח' ב'): ש"טעם כעיקר" בכל איסורי תורה, אינו אסור מדאורייתא. ורק בקדשים, אסור מדאורייתא. וראייתו מסוגייתנו, שאין לוקין על דבר היתר שיש בו רק טעם איסור. ולשיטתו, בכל מקום בש"ס שדרשינן מפסוקים לאסור טעם כעיקר, אין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא. אך שיטת רבינו תם, ש"טעם כעיקר" בכל איסורי תורה אסור מדאורייתא. ולכאורה קשה לשיטתו מסוגיין, דאמרינן "טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו"? התוספות מבארים את סוגייתנו כדי שלא תקשה לשיטת רבינו תם, בכמה אופנים: א. שיטת רבינו תם: בסוגייתנו מדובר כשהתערב מין במינו, ובמין במינו מדאורייתא בטל ברוב, ורק מדרבנן בעינן שישים כנגדו. ולכן, אין לוקים עליו. (ולפי פירוש זה, הא דאמרינן "כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו", הכונה במקום שהאיסור ניכר ואינו בטל). ב. שיטת רבינו אליהו: אפילו אם נפרש את הסוגייא בתערובת מין בשאינו מינו, אפשר לומר, שאין לוקים עליו כיון שאין כאן כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס מן ההיתר. אך אם יהיה כזית מהטעם האסור בכדי אכילת פרס, אכן ילקה עליו. (ולפי פירוש זה, הא דאמרינן "כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו", הכונה, במקרה שהיה כזית בכדי אכילת פרס). " ג. שיטת הר"י מאורלינש: אף על פי ש"טעם כעיקר" מדאורייתא, מכל מקום אין לוקים עליו. כיון שהמקור לאיסור "טעם", הוא מ"גיעולי עובדי כוכבים", (דהיינו, מכך שהתורה ציותה להגעיל את כלי מדין, מחמת האיסור הבלוע בהם, כמבואר להלן בגמרא), וחיוב הגעלת כלים אינו איסור לאו, אלא מצות עשה, ולכן אין לוקים עליו. (עיין עוד בגדר "טעם כעיקר", בחידושי ר' חיים הלוי (מעשה הקרבנות פרק י' היב' ד"ה והנה ביסוד. ואין כאן המקום להאריך).
ואם האיסור לא השביח את טעמו של דבר ההיתר שהיה מעורב בו, אלא ריבה בו טעם לפגם, מותר.
מדייקת הגמרא: מדוע אמר רב יוחנן "אם ריבה בו טעם לפגם מותר", ולימא (יאמר) , אם "נתן" טעם לפגם מותר? אלא ודאי, הא קמשמע לן, דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה (שיש דבר אחר הפוגם עמו) , בכל זאת, כיון שגם האיסור ריבה טעם לפגם, מותר.
ומכאן למדנו, דהלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש, שאין תולים את הפגם בדבר אחר, אלא בכל מקרה שהאיסור פגם, מותר.  136  אמר רב כהנא: מדברי כולם, היינו מכל מימרות האמוראים שהוזכרו לעיל, רב יהודה, רבה בר בר חנה, רב דימי, ריש לקיש, ורבי אבהו, נלמד, שדבר איסור הנותן טעם לפגם בדבר היתר, מותר.

 136.  הרא"ש (פרק קמא סי' ג' בסופו), הביא את שיטת הרי"צ גיאות, שבכל מקום שיש "איכא דאמרי", ההלכה כדעת האיכא דאמרי. (עיין שם שיש בזה כמה שיטות בראשונים). והקשה הפורת יוסף, אם כן, מדוע הגמרא הוצרכה לפסוק כאן כדעת ה"לישנא בתרא דריש לקיש", הלא ממילא קיימא לן כדעת ה"איכא דאמרי" האחרון?.
אמר ליה אביי: בשלמא מכולהו, לחיי. אכן יש ללמוד מדבריהם כך.
אלא מדברי ריש לקיש, שאמר "נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסרה מלח", וכו', אין לדייק שסבר "נותן טעם לפגם מותר, שהרי "אמרו" קאמר, משמע, כונתו לומר, אמנם יש כאלו הסוברים כך, והוא עצמו, ליה לא סבירא ליה.  137 

 137.  התוספות הקשו: מדוע אביי לא הקשה גם מדברי רב דימי, שאמר "לא שנו: ", ומשמע, שכונתו לפרש את דברי המשנה, אך הוא עצמו לא סבר כך? ותרצו: כיון שגם רבי יוחנן השתמש בלשון "לא שנו", והוא סבר להדיא ש"נותן טעם לפגם מותר", הכא נמי רב דימי שאמר "לא שנו" סבר "נותן טעם לפגם מותר".
שואלת הגמרא: משמע מכלל דברי אביי, דאיכא למאן דאמר "נותן טעם לפגם" אסור. והרי במשניות לא הוזכר שום מאן דאמר האוסר?  138 

 138.  בגמרא נראה, שלא מצאנו תנא האוסר בפירוש "נותן טעם לפגם". הקשו התוספות: הרי לעיל בפרק אין מעמידין (לה' ב') שנינו: "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורים:. והפת והשמן שלהן". ובגמרא שם מפרש שמואל, שהתנא שאסר, סבר "זליפתן של כלים אוסרתן", כלומר, הטעם היוצא מכלי הגויים, אוסר את השמן. והרי קיימא לן "סתם כלים אינם בני יומם", ואם כן, הטעם היוצא מהם הוא טעם פגום, ובכל זאת אסרו. נמצא, שאותו תנא סבר "נותן טעם לפגם אסור"? ועוד הקשה: הגמרא לקמן (עה' ב') הביאה ברייתא הסוברת "נותן טעם לפגם אסור", ולכן צריך להגעיל את כלי הגויים שהשתמשו בהם ברותח, אף על פי ש"סתם כלים אינם בני יומם", ואם כן מצאנו תנא נוסף הסובר "נותן טעם לפגם אסור"? ותרצו: הגמרא מחפשת תנא שאמר כך בפירוש, ולא רק מדיוק בדבריו. ועוד תרצו את קושייתם הראשונה: יש לחלק בין הטעם הפגום שהכלי נתן בשמן, לבין שאר המקרים של "נותן טעם לפגם": כשהכלי נותן טעם בשמן, אף על פי שכעת הטעם פגום, כיון שהכלי אינו בן יומו, מכל מקום אם היה האיסור בעין, היה משביח את השמן, ורק משום שהאיסור אינו בעין אלא בלוע בדופני הכלי, פוגם. ובכהאי גונא, אפשר לומר "נותן טעם לפגם אסור". אבל בשאר המקרים, כגון בדבש שקיבל טעם מהכלי, כיון שגם אם האיסור היה בעין היה פוגם בדבש, אזי מודה התנא ש"נותן טעם לפגם מותר". ולכן התיר דבש של העכו"ם, ולא חשש מבליעת הכלי. (ועיין עוד בגליון הש"ס).
ומתרצת: אין! אכן מצאנו מי שאוסר אף ב"נותן טעם לפגם".
והתניא, בניחותא, כלומר, כך שנינו בברייתא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח  139  אסור. דברי רבי מאיר.

 139.  המקור לברייתא זו, הוא בתוספתא, (תרומות פ"ז). אמנם שם נאמר "אחד נותן טעם לשבח, ואחד נותן טעם לפגם אסור". וכדרך התנא בכל מקום לכתוב את הדין הפשוט תחילה, ואחר כך לכתוב את הדין המחודש. ועיין תוספות (סוכה כ' א', ד"ה אחת קטנה). אמנם, המצפה איתן, מישב את הגירסא שלפנינו, ומחדש, שלדעת רבי מאיר ורבי שמעון, אם נהנה מהאיסור שלא כדרך הנאתו, אסור מהתורה. ודבר זה חמור אף מנותן טעם לפגם. ולכן, כשנאמר בברייתא "אחד נותן טעם לשבח:. אסור", הכונה לנותן טעם לשבח שלא כדרך הנאתו, והתחדש דאסור אף בכהאי גונא. ולכן שנינו בתחילה דין נותן טעם לפגם, ואחר כך נותן טעם לשבח שלא כדרך הנאתו, שזהו חידוש גדול יותר.
רבי שמעון אומר: דבר איסור הנותן טעם לשבח, אסור. ואם נתן טעם לפגם, מותר.
מבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי מאיר שאסר "נותן טעם לפגם"?
גמר (למד), מגיעולי עובדי כוכבים. נאמר בפרשת מלחמת מדין (במדבר לא כב -
כג) "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", משמע, כיון שהגוי השתמש בכלי בחמין, צריך להגעילו וללבנו כדי שיפלוט מה שבלע.
דרש רבי מאיר: גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא?! שהרי כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו, וסתם כלים אינם בני יומם, ובכל זאת אסר רחמנא להשתמש בכלים אלו בלא הגעלה.  140 

 140.  הרשב"א (בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן, סי' קנא' ד"ה ומאי דכתב), הקשה: מה הראיה מכלי מדין, הרי קיימא לן, שאם מבשלים בכלי אפילו שאינו בן יומו, דבר חריף, אסור. כיון שהדבר החריף משביח את הטעם הפגום הבלוע בכלי. ואם כן, אפשר לומר שהגעילו את כלי מדין כדי שיוכלו לבשל בהם דברים חריפים? החתם סופר (יורה דעה, סי' קי'), מתרץ, על פי דברי הר"ן (דף לט' ב' בדפי הרי"ף, ד"ה ת"ר) שהקפידה תורה שבתחילה "תעבירו באש", ורק אחר כך "במי נדה יתחטא", אבל אם עשה להיפך, והטביל בתחילה, ואחר כך הגעיל, הוה ליה כטובל ושרץ בידו. ואם כן, אם נאמר, כקושית הרשב"א, שמדובר בטעם פגום, אלא שיש לחשוש שמא יבשל בו דברים חריפים, אם כן כיון שעל כל פנים הבלוע כמות שהוא עתה, מותר באכילה לדברים שאינם חריפים, אין כאן טובל ושרץ בידו, ומדוע הקפידה התורה שיגעיל ואחר כך יטביל? אלא על כרחך "נותן טעם לפגם אסור", ולכן הבלוע אסור כשרץ, ואם יטביל ואחר כך יגעיל, הוי כטובל ושרץ בידו.
הכא נמי בשאר איסורים, לא שנא, ואסור אף כשנותן טעם לפגם.
ואידך? ומה סבר רבי שמעון?
הוא סבר כדברי רב הונא בריה דרב חייא.
דאמר רב הונא בריה דרב חייא, לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, (שבישל בה עובד כוכבים היום) דלא לפגם הוא. אך אם אינה בת יומה, מותרת, כיון שנותנת טעם לפגם.
ואידך? ומה סבר רבי מאיר?
לדעת רבי מאיר, אף קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא, ובכל זאת לא הותרה אלא על ידי הגעלה. שמע מינה, נותן טעם לפגם אף הוא אסור.  141  ורבי שמעון מאי טעמא? מנין לו שיש לחלק בין נותן טעם לשבח, לנותן טעם לפגם?

 141.  התוספות מבארים, שגם רבי שמעון מודה שקדירה בת יומה פוגמת מעט בתבשיל, אלא שלדעתו, אין ללמוד פגם מרובה מפגם מועט, ורק בפגם מועט אסר הכתוב, אך בפגם מרובה מותר. אך לדעת רבי מאיר, אין לחלק בין פגם מועט לפגם מרובה, ואם אסר הכתוב פגם מועט, הוא הדין פגם מרובה אסור.
דתניא, נאמר בתורה (דברים יד' כא'): "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה",

דרשני המקוצר