פרשני:בבלי:עבודה זרה ל ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה ל ב

חברותא[עריכה]

מכאן מיום השלישי ואילך, אין בו משום גילוי, ואין בו משום יין נסך, כיון שמקולקל הוא לגמרי.
ונהרדעי, חכמי נהרדעא אמרי אומרים: אפילו לבתר תלתא יומי לאחר שלשה ימים, חיישינן יש לחשוש בו משום גילוי. מאי טעמא? - זימנין מיקרי שתי, פעמים שבכל זאת, הנחש שותה ממנו.
תנו רבנן: יין תוסס יין חדש ביותר שנדרך עכשיו מן הענבים, ועדיין לא הגיע לכלל יין, נקרא הוא 'יין תוסס'. ואין בו משום איסור גילוי.
וכמה זמן אורכת תסיסתו, עד שנהיה ליין? - שלשה ימים!
וכן השחלים (מין צמח שחוק וטחון, ומערבין אותו במים או יין), אין בהם משום איסור גילוי. ואמנם, בני גולה  324  - נהגו בהן איסור.

 324.  'בני גולה' כינוי הוא לרבי חייא ובניו, שעלו מבבל לארץ ישראל.
ולא אמרן, לא אמרו דבר זה שנהגו בהם איסור, אלא דלית בהו חלא, כאשר בשחליים אלו, אין חומץ אלא מים או יין.
אבל, אם אית בהו חלא, יש בהם חומץ, מיגרי בהו. החומץ 'מתגרה' ומרתיע את חיכם של הנחשים, ומרחיקם מן המשקה.
ומשום כך, אין בו איסור גילוי.  325 

 325.  כך פירש רש"י. אולם מדברי התוספות בשבת קי א, סוף ד"ה וליתי, משמע להיפך, שהחומץ מגרה את הנחשים ומושכם לשתות מן המשקה. ולפי זה, יש לפרש את דברי הגמרא "ולא אמרן", על שיטת הגמרא שהשחליים, אין בהם משום גילוי. אך כאשר נתונים הם בחומץ, יש בהם משום גילוי.
וכן כותח הבבלי מאכל חריף כחומץ, אין בו משום איסור גילוי. ובני גולה - נהגו בו איסור.
אמר רב מנשי: אי אית ביה נקורי, אם יש בו בכותח הבבלי נקירות בצורת נשיכת נחש, חיישינן. יש לחשוש שאכל ממנו הנחש.  326 

 326.  הפרי חדש סימן קט"ז הביא מכאן ראיה, שבכל המשקים אפילו אלו שאין לחשוש בהם משום גילוי, אם בכל אופן רואים ששתה מהם נחש - חוששין.
אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל: מי טיף טיף, טיפות שטפטפו אל תוך כלי שתחת החבית  327  - אין בו משום איסור גילוי (והטעם מתפרש להלן).

 327.  לשון רש"י: טיף טיף - כלי שתחת חבית שמקבל יין הנוטף. ומשמע, שכך הוא שם הכלי, הנקרא כך משום הטפטוף הבא אליו.
אמר רב אשי: והוא ההיתר לשתות מטפטוף זה, הוא כאשר דעביד טיף להדי טיף טיף הטיפות מטפטפות בתדירות, והנחש שומע את הטפטוף הרצוף - ובורח!  328 

 328.  כך פירש רש"י. וברמב"ם פרק י"א מהלכות רוצח הלכה ח', פירש שהטעם הוא מפני שזוחלי עפר מתיראין מבעבוע המשקה. ומשמע שאף קול הבעבוע הנוצר על ידי כך, מונעם מלשתות. וכן הוסיף שם הרמב"ם "שמתיראין מן ההבל". והיינו כדברי הירושלמי תרומות פ"ח ה"ה, שאף משקה חם המעלה הבל - מותר. לפי שהנחש בורח ממנו.
אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: פי תאנה כאשר תולשין את התאנה מן העץ, נעשה לה מעין פה קטן במקום העוקץ,  329  אין בו משום איסור גילוי. ואין חוששין שמא ניקר בו נחש.  330 

 329.  כך פירש רש"י. וראשונים אחרים פירשו (עיין ריא"ז) שאין זה דוקא מן העוקץ. אלא כאשר מבשילה התאנה, נפתח בה פתח שממנו זבה הלחלוחית. ודבר זה, הוא אף בהיות התאנה עדיין על העץ.   330.  כך פירש רש"י. ובחולין ט א מבואר, שאם ראה צפור מנקר בתאנה, חוששין שמא במקום הנקב, ניקר הנחש - ותאנה זו אסורה. וכתבו התוס', שהטעם שאוסרים שם, הוא משום כיון שישנה 'ריעותא' של ניקור, יש לחשוש לכל ניקורים, וניקור נחש בכללן.
כמאן, כדעת מי נאמר היתר זה? כי האי תנא, כתנא זה המובא בברייתא: דתניא, רבי אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש אולי יש בהם ניקור של נחש ואינו מבחין בכך בחשיכה.
והטעם הוא משום שנאמר (תהלים קטז ו) "שומר פתאים ה"'!  331 

 331.  הקובץ שיעורים (כתובות אות קל"ו) העיר, מדוע לא נאמר כן בכל ספק סכנה, ולא ידחה פיקוח נפש את השבת, משום שנאמר "שומר פתאים ה"'? וביאר, דאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ. וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו. ואז, נשמר הוא מן השמים. אבל כאשר בידו להזהר, אינו בכלל פתאים. ואם לא ישמור את עצמו, הוא מתחייב בנפשו, ולא יהא משומר מן השמים.
אמר רב ספרא משום רבי יהושע דרומא מן הדרום: שלשה מיני ארס מצויים הן בנחשים:
א. של בחור נחש צעיר, הארס שלו הוא חזק וכבד, ושוקע בתוך המשקה אל קרקעית הכלי.
ב. של נחש בינוני שאינו צעיר ואינו זקן, וארס זה מפעפע אינו שוקע ואינו צף, אלא נתון באמצע הכלי.
ג. ושל נחש זקן, שהארס שלו צף למעלה.
שואלת הגמרא: למימרא, כי כל דכמה דקשיש הנחש - כחוש חיליה, כוחו כחוש וחלש, וקשה -
והתניא, שלשה, שכל זמן שמזקינין - גבורה מתוספת בהן.
ואלו הן: דג, נחש, וחזיר. ואם כן רואים אנו כי כוחו מתגבר?!
מתרצת הגמרא: כח אוסופי הוא דקא מוסיף, אכן כאשר מזקין מוסיף הוא כח. אולם זיהריה, הארס שלו - קליש. נעשה קלוש ודליל. ומחמת כן, צף למעלה.
שנינו בברייתא לעיל: ארס של בחור נחש צעיר, שוקע.
ודנה הגמרא: למאי הלכתא, לצורך איזו הלכה, נאמר דבר זה?
דתניא: חבית שנתגלה פיתחה, אף על פי ששתו ממנה תשעה אנשים ולא מתו, לא ישתה ממנה עשירי. משום שהארס שוקע למטה. ואם ישתה העשירי מן המים שבהם הארס, ימות!
ולענין הלכה זו נאמר שארס של נחש בחור, שוקע. ללמדנו, שאסור לשתות מתחתיתה של חבית שנתגלתה.
ואכן, מעשה היה ששתו ממנו מן החבית, תשעה אנשים ולא מתו, ושתה עשירי - ומת!
ועל מעשה זה אמר רבי ירמיה: הדבר שגרם את מיתתו, זהו ארס השוקע לתחתית החבית. ולכן האחרון ששתה את תחתית החבית מת.
וכן הדין באבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה תשעה בני אדם ולא מתו, לא יאכל ממנה עשירי. משום שכאשר פותחים אבטיח, כל אותו מקום שפתחו, נשאר מגולה. וכיון שתוכו רך, שוקע הארס בתוכו.  332 

 332.  הוסיף המאירי, שכן הוא הדין בכל פירות לחין.
וכן מעשה היה בדבר זה, ואכלו ממנה תשעה, ולא מתו. ואכל עשירי - ומת!
אמר רבי: הדבר שגרם את מיתתו, זהו הארס השוקע לתוך בשר הפרי.
תנו רבנן: מים שנתגלו, הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים. לפי שיש לחשוש שמא יעבור שם אדם יחף, ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו, ואם יכנס מעט מן הארס וינקוב בבשרו, אין לכך רפואה! ולא ירביץ בהן את הבית. לא ישפכם על רצפת הבית, כדי להשכיב את העפר והאבק על הריצפה על מנת שלא יעלה באויר, לפי שיש לחשוש שמא יהלך אחד מבני הבית על העפר שנרבץ במים, ויכנס בו הארס!
ולא יגבל בהן את הטיט, שהרי פעולת גיבול הטיט, נעשית בידיו. ועלול הארס להיכנס בהם.
ולא ישקה מהן, לא את בהמתו שעלול הוא להרגה על ידי הארס שיתכן ונמצא במים, ולא את בהמת חבירו. שאם יהרגנה, נמצא מפסיד את חבירו.  333 

 333.  ביאר החשק שלמה, שהטעם הוא משום שעובר על בל תשחית לפי שיכולה הבהמה למות על ידי כך. ובפרט בבהמת חברו, מזיקו על ידי כך. ולכאורה יש להקשות, שהרי לקמן (עמוד ב') שואלת הגמרא מן הברייתא שנאמר בה 'אבל משקהו לבהמת עצמו'. והיינו משום שיש בזה בל תשחית. ולכאורה אפשר להעמיד שמדובר בבהמה העומדת לשחיטה, ובאופן זה אין בל תשחית, שהרי מותרת לאכילה. וכמו ששנינו בחולין נח א שבהמה ששתתה ממים מגולין, מותרת?! ויישב החשק שלמה, שמכל מקום יש לחשוש שמא הארס חזק וישפיע עליה מיד עד כדי שלא תוכל לעמוד ולילך. ובכך תיאסר לשחיטה. ולכן אסרו לעשות לכתחילה כל דבר שיכול לסכנה על ידי שתית מים אלו. (ובענין זה, ראה עוד בב"ח יו"ד סימן קט"ז שדן לאסור דבר זה אף משום צער בעלי חיים).
ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו, שמא יחדור בהם הארס.
אחרים אומרים: אם רוחץ הוא מקום בגופו שיש בו סירטא, סדק בבשרו, אסור לרחוץ במים אלו. כיון שנכנס הארס וחודר דרך הסדק, אל תוך הבשר.
אך אם אין סירטא באותו מקום שרוחץ בו, מותר. כיון שמסתמא הארס יפול, ולא יחדור לבשר.
שואלת הגמרא: הרי שיטת אחרים - היינו, היא כדברי תנא קמא, שהרי תנא קמא אסר לרחוץ בהם פניו, ידיו, ורגליו.
והרי פניו ידיו ורגליו, מקומות שיש בהם סדקים הם (כמו הסדקים שבכף היד, וכן האזנים והשפתיים מקומות פתוחים הם), ומשמע לכאורה בדברי תנא קמא, כי שאר מקומות שבגוף, מותר לרוחצם במים אלו. ואם כן, מה ההבדל בין דברי תנא קמא לדברי אחרים?
מתרצת הגמרא: איכא בינייהו ההבדל ביניהם, הוא בדינם של גב היד, וגב הרגל, ורומני דאפי (הלחיים).
שבכל מקומות אלו, אין סדקים. ולדעת תנא קמא, אף הם אסורים ברחיצת מים אלו, כיון שסוף סוף הם בכלל ידים, רגלים, ופנים, ולדעת אחרים מותר, כיון שאין בהם סדקים.
אמר מר (לעיל): לא ישקה מהן ממים אלו שנתגלו, לא את בהמתו, ולא את בהמת חבירו.
שואלת הגמרא: והתניא, אבל משקהו במים אלו, לבהמת עצמו?!
מתרצת הגמרא: כי תניא הברייתא ההיא, מתייחסת לשונרא לחתול. והחתול אינו ניזוק משתיית ארס הנחש.  334  ומשום כך משקה את החתול של עצמו במים אלו.  335 

 334.  וכן מבואר בפסחים קיב ב, שהחתול אוכל את הנחש!   335.  כך פירש רש"י. אולם הר"ן ביאר, שהחשש הוא שמא יאכל חבירו את הבהמה. ואילו בחתול, חשש זה אינו קיים. וכן הוא הדין בכל בהמה טמאה.
שואלת הגמרא: אי הכי, אם כך, דחבריה נמי, ישקה גם חתול של חבירו במים אלו. ומדוע נאמר כי משקה רק לבהמת עצמו?
ומתרצת הגמרא: אסור להשקות לחתול דחבריה, משום שכחיש. שתיית הארס מכחישה את בשרו.
וקשה: אם כך, דידיה נמי כחיש. החתול שלו גם מוכחש על ידי שתית הארס?
ומתרצת הגמרא: אחר ששותה את הארס ומכחיש, הדר בריא, חוזר הוא ומבריא. ואם כן, אין לאסור השקאת חתול במים שנתגלו.
אולם אם כן, דחבריה נמי, ישקה אף את החתול של חברו, כיון שאף הוא הדר בריא, חוזר ומבריא?
ומיישבת הגמרא: זימנין דבעי לזבונא, פעמים שירצה חברו למכור את חתולו, והחתול עדיין לא הבריא, ומפסיד ליה מיניה. צריך הוא למוכרו במחיר זול יותר מחמת כחישותו.
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן משום בשם רבי יהודה בן בתירא: שלשה מיני יינות אסורים הן:
א. יין נסך שניסכוהו ממש לעבודת כוכבים, אסור בהנאה, ומטמא היין הזה טומאה חמורה, באהל ובמשא כמת, וטומאה זו היא בשיעור של כזית.  336 

 336.  ודין זה נלמד מהיקש עבודה זרה למת - רש"י.

דרשני המקוצר[עריכה]