פרשני:בבלי:נדרים ט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים ט ב

חברותא[עריכה]

כי קאמר רבי מאיר שטוב מזה ומזה, מי שאינו נודר כלל - בנדר. אבל בנדבה - לא קאמר.
ופרכינן: והא קתני: "כנדבותם של כשרים"
- נדר בנזיר ובקרבן!
קתני "נדר", ואילו לרבי מאיר אין הכשרים נודרים כלל!?
ומשנינן: תני: נדב בנזיר ובקרבן. והוינן בה: מאי שנא נודר, דלא? - דלמא אתי בה לידי תקלה שלא יקיים נדרו.
אם כן, נדבה נמי לא - דלמא אתי בה לידי תקלה, שלא יביא נדבתו תוך שלשה רגלים!?
ומשנינן: יש אפשרות שלא יבואו לידי תקלה, כשיעשה כשם שנהג הלל הזקן.
דתניא: אמרו על הילל הזקן, שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו, לפי שהיה מביאה כשהיא חולין לעזרה, ומקדישה שם, וסומך עליה ומיד שוחטה.
ופרכינן: הניחא נדבה דקרבנות שמביאה מיד כשנדב.
נדבה דנזירות, שמקבל עליו את הנזירות, ומביא את הקרבנות רק לאחר שלשים ימי הנזירות - מאי איכא למימר? והרי יש לחוש שמא לא יקיים התחייבותו, שהיא שלשים יום לאחר שמקבל עליו?
ומשנינן: סבר לה כשמעון הצדיק, שמדובר בנזיר כזה שאין לחוש בו -
דתניא, אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אשם אחד בלבד.
פעם אחת, בא אדם אחד נזיר מן הדרום. וראיתיו שהוא יפה עינים, וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה בתגלחת הנזיר? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי שהשתקפה במים. ופחז עלי יצרי, לפי שנוכחתי אז כמה אני נאה, ובקש לטורדני מן העולם.
אמרתי לו ליצרי הרע: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, כיצד אתה מתגאה, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה בקבר? העבודה (לשון שבועה, שנשבע בעבודת המקדש), שאגלחך לשמים!
ומוסיף שמעון הצדיק: מיד, עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר (במדבר ו) "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה"'.
מתקיף לה רבי מני: מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל, היות דאתי שבא האשם הזה על חטא.
ואם כן, כל אשמות (או חטאות) נמי לא ליכול, היות דעל חטא אתו, הן באות.
אמר ליה רבי יונה: היינו טעמא, שלא אכל את קרבנות הנזיר, לפי כשהן תוהין, הם נוזרין. וכשהן מטמאין (בשוגג) ומתוך כך רבין עליהן ימי נזירות, הם מתחרטין בהן. ונמצאו (דהיינו, קרוב הדבר לידי כך, שהן) מביאין חולין לעזרה.
ופרכינן: אי הכי, שיש לחוש שמא התחרט בו הנזיר, אפילו קרבנות נזיר טהור נמי לא יאכל מחמת החשש הזה!? ומשנין: נזיר טהור לא חשוד על כך, היות דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור.
ואיבעית אימא, יש אפשרות לתרץ את משנתנו גם כרבי יהודה:

דרשני המקוצר[עריכה]