פרשני:בבלי:נדרים כז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים כז ב

חברותא[עריכה]

דילמא שאני התם  דאי הוה ידע דמית, מן לאלתר הוה גמר ויהיב גיטא (לו היה יודע שימות, כלל לא היה עושה תנאי אלא נותן גט מיידי),  1  כלומר: הרי כל מה שנתן לה גט, לא היה אלא מפני שלא היה רוצה שתזדקק ליבם,  2  ואם כן ודאי שעל אונס כזה אינו רוצה לבטל את הגט.

 1.  לשון הגמרא בכתובות ב ב, הוא: לא ניחא ליה דתפול קמי יבם.   2.  נתבאר על פי הר"ן; וכן כתב רש"י בכתובות ב ב ד"ה דלמא "דכל עצמו שכתב לה גט, מחמת כן כתב לה, שאם ימות יהיה גט למפרע, שלא תיזקק ליבם". ודבריהם מחודשים, שהרי בפשיטות הנותן גט "מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש" אינו בהכרח משום יבום, אלא כדי שלא להשאירה עגונה, והוא תלוי בנסיבות, שאם הבעל חושש ממיתה אז דעתו על יבום, ואם חושש מסיבה אחרת שתעכבהו או שירצה לנוטשה, אז כוונתו להצילה מכבלי העיגון, (וראה מה שתמה רבינו עקיבא איגר בדרוש וחדוש לכתובות ב ב (הובא כאן בליקוטים הנדמ"ח) על דברי רש"י שם) ; ובפירוש הרא"ש כתב: "דעיקר נתינת הגט הוא להצילה מעיגון, או שלא תיזקק ליבם".
תו מקשינן לרבה:
מאי שנא מההוא דנתן גט לאשתו, ואמר להו: "אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא" ("אם לא אבוא עד שלשים יום יהיה זה גט") -
ואכן היה הוא בדרך לחזור, אלא שבסוף דרכו היה צריך לחצות נהר, ופסקיה מעברא (המעבורת היתה מצדו השני של הנהר ולא היה יכול לעבור).
אמר להו מעברו השני של הנהר: "חזו דאתאי, חזו דאתאי" (ראו שבאתי, ראו שבאתי) - ואמר שמואל: אף שנאנס מלבוא לא שמיה מתיא (אין זה חשוב כאילו בא), והרי הגט - גט.
ולרבה תיקשי: אמאי!? והא מינס אניס!?
ומשנינן: ודילמא אונסא דמיגלייא (אונס גלוי וצפוי) שאני, כי אונס כזה היה צריך להתנות עליו מראש, ומעברא הרי מיגלי אונסיה, דבר שכיח הוא שיהיה מנוע לעבור בשל המעבורת.  3 

 3.  לשון הגמרא בכתובות ב ב: "ודילמא אונסא דשכיח שאני, דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה".
כאן שבה הגמרא לעיקר דינו של רב הונא שביטל את זכויותיו של המתפיס מאחר שאמר המתפיס "אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי" ולא בא -
ומקשה הגמרא לרב הונא: מכדי אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא,  4  כלומר: הרי אדם זה לא התפיס זכויותיו אלא משום שהיה סמוך בדעתו שיבוא בתוך הזמן, וכל כי האי גוונא אף אם לא נאנס אינו קונה!?  5 

 4.  ראה בר"ן שביאר, מנין פשיטא לגמרא ש"אסמכתא לא קניא".   5.  נתבאר על פי לשון הר"ן; והרא"ש ביאר: "מכדי אסמכתא היא, דאמר מילתא יתירה, ולא אמר כן אלא להסמיכו (לזה שכנגדו) על דבריו, ובטוח היה שיוכל לקיים דבריו ולבוא, ולכך התנה, אבל לא כיון להקנות מעולם".
ומשנינן: שאני הכא דמיתפסן זכותן, כיון שיצאו מרשותו הזכויות והתפיסן ביד בית דין ליכא אסמכתא.  6 

 6.  נתבאר על פי הר"ן שסתם ולא ביאר את הטעם בדבר; והתוספות כתבו: "וכיון דהתפיסן כבר גמר וביטל, ולא להסמיכו (לזה שכנגדו) בדבר שאינו - מכוין".
מתמהת הגמרא: וכי אטו היכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא!?
והתנן:
מי שפרע מקצת חובו והיה דואג הלווה שלא יחזור המלוה ויתבענו את כל חובו הכתוב בשטר,  7  והשליש את שטרו ביד אדם שלישי, והוסיף הלוה ואמר לשליש:

 7.  רש"י בבא מציעא קיז ב.
אם אין אני נותן לו את פרעון יתרת חובי מכאן עד שלשים יום, הרי המעות שנתתי הן בתורת מתנה ולא בתורת פרעון, ותן לו למלוה את שטרו שיגבה בו את כל החוב, שהרי לא נפרע כלום.  8 

 8.  נתבאר על פי הר"ן סוף ד"ה שאני.
אם הגיע הזמן שקבע הלוה, ולא נתן הלוה למלוה את פרעון יתרת חובו:
רבי יוסי אומר: יתן השליש למלוה את השטר, ויגבה בו את כל חובו, שהרי כך הסכים הלוה, ואף ש"אסמכתא" היא, שהרי היה הלוה בטוח שיפרענו תוך שלשים יום.
ורבי יהודה אומר: לא יתן השליש, כיון ש"אסמכתא" היא, ואסמכתא לא קניא.
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי, דאמר: אסמכתא קניא.
הרי למדנו מדברי רב נחמן שאסמכתא אינה קונה, אף שהתפיס את שטר החוב ביד השליש!?
ומשנינן:  9  שאני הכא, דאמר המתפיס: לבטלן זכותיה (ייבטלו זכויותי)!

 9.  בפשוטו משמע שהוא תירוץ חדש ואפילו לא התפיס זכיותיו ביד בית דין, אלא שלפי זה היה לגמרא לומר "אלא".
כלומר: כיון שהודאה היא שראיותיו הם שקר, אין לדון בזה משום אסמכתא לא קניא, שזה הוא דוקא בהקנאה חדשה או התחייבות או מחילה.
א. אף דקיימא לן "אסמכתא לא קניא", מכל מקום אם מקנה הוא לו מיד את הדבר שהבטיחו, הרי הוא קונה, ואף שאסמכתא היא; ואף אם אינו מקנה לו מיד אלא שאומר לו "מעכשיו אם לא באתי עד שלשים יום" וכיוצא בזה, הרי הוא קונה ואף שהיא אסמכתא.
ב. קנין סודר לאחר זמן אינו מועיל, כיון שכבר "כלתה קנינו" בשעת חלות הקנין, ומכל מקום אם הוסיף בלשונו ואמר: "מעכשיו" אז אין בזה חסרון של "כלתה קנינו".  10 

 10.  ואף שחלות הקנין אינו אלא לאחר זמן, כיון שהוסיף ואמר "מעכשיו" אין בזה חסרון של כלתה קנינו, אחרונים.
ג. כאן באה הגמרא לפסוק את פסק ההלכה בענין זה של ביטול הזכויות, ביחס לשני הנידונים שדנה בהם הגמרא, דהיינו, אם קיום התנאי באונס מבטל את זכויותיו שנחלקו בו רב הונא ורבה, ואם יש בזה משום אסמכתא; ומוסיפה הגמרא עוד פרטים בענין זה של ביטול הזכויות, וכן בדיני אסמכתא בכל מקום, ושייך גם לעניננו.
והלכתא בדין זה של המתפיס זכיותיו:
אסמכתא קניא, כלומר: אף על גב שאסמכתא היא ובעלמא "אסמכתא לא קניא", כאן נתבטלו זכויותיו, ואם לא בא עד הזמן שקבע - נתבטלו זכויותיו.
והגמרא מסייגת שני סייגים:
האחד, באופן קיום התנאי: שלא יתבטלו זכויותיו אם לא יבוא אלא "והוא דלא אניס", אבל אם נאנס אפילו אונס קל, כגון שחלה בנו ומשום כך לא הגיע, לא נתבטלו זכויותיו, וכדעת רבה.
השני בעיקר חלות דבריו: והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב (כגון בית דינו של רבי אמי ורב אסי).
ונכלל בזה שלשה חלקים:
א. הודאתו שראיותיו שקר הן, אינה תופסת בלי קנין כשאר הודאות בעל דין, אלא צריכה היא "קנין סודר", היות ולא הודה באופן מוחלט, אלא תלה את הודאתו בתנאי.
ב. היות והודאה זו אינה כשאר הודאות אלא על תנאי היא וצריכה קנין, חזר הדין שיהיה זה כשאר אסמכתאות שאינן קונות.
אלא שכבר נפתרה בעיית האסמכתא מאליה, היות וקנין סודר בהכרח שייעשה באופן שיאמר: "מעכשיו אם לא באתי", שאם לא כן הרי "כלתה קנינו", וכיון שאמר "מעכשיו", שוב אין בזה חסרון משום אסמכתא.
ג. מחדשת הגמרא כלל בדיני אסמכתא: אף אסמכתא גמורה, אם נעשה הקנין עליה בבית דין חשוב אין בזה משום "אסמכתא לא קניא" כי אין אדם משחק בבית דין חשוב.
ובעניננו מועיל חידוש זה, שאף אילו לא היה נצרך לומר "מעכשיו" כדי שלא תכלה קנינו, לא היה בזה חסרון של אסמכתא, אם אך היה עושה את הקנין בבית דין חשוב.
מתניתין:
במשנה הקודמת נתבאר סוג אחד מנדרי אונסין, והוא שנאנס לעבור על נדרו; ובמשנתנו מתבאר סוג אחר של "נדרי אונסין", שהיה אנוס לידור, שאם לא כן יהא לו נזק.
עוד מ"נדרי אונסין" שהתירו חכמים:
נודרין, יכול אדם לידור: להרגין ולחרמין  11  (לסטים ישראל הרוצים לשדוד את תבואתו), ולמוכסין (ישראלים הממונים על המכס, שתובעים ממנו מכס על תבואתו שאינו מגיע להם בדין) והוא רוצה ליפטר מהם:

 11.  "הרגין" הם לסטים שאינם נמנעים מלהרוג, וה"חרמין" אינם הורגים אלא מחרימים רכוש.
"שהיא תרומה", כלומר: יכול לידור ולומר: "קונם זה וזה עלי אם אין תבואה זו של תרומה כאשר אני אומר לכם",  12  ואף על פי שבאמת אינה תרומה, ועושה כן מפני שיודע בהם שאינם נוגעים בתרומה,  13  והוא רוצה ליפטר מהם בטענת שקר זו, שהוא מאמתה על ידי הנדר.

 12.  בגמרא יתבאר שאינו יכול לידור סתם, אלא שידור באופן שאין פיו ולבו שוין בפירוש הנדר.   13.  כתב הרע"ב: אף על פי שהורגין וגוזלין, אין אוכלין דבר האסור, אי נמי תרומה לא חשיבא להו, מתוך שאינה נאכלת אלא לכהנים טהורים, (וראה בתוספות כאן). ואף המוכסין אינם רגילים ליטול מכס ממוליכי תרומה לכהנים, תוספות.
ואם עשה כן, הנדר אינו חל ומותר הוא במה שנדר כיון שאנסוהו לידור, שהרי אם לא כן יקחו את תבואתו שלא בדין.
או שיאמר להם על נכסים שבידו: "קונם זה וזה עלי אם לא שהן של בית המלך" ואז יעזבוהו לנפשו, ואף על פי שאינן של בית המלך.
ואולם נחלקו בדין זה בית שמאי ובית הלל, בשלשה ענינים:

דרשני המקוצר[עריכה]