פרשני:בבלי:נדרים מב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים מב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
המודר הנאה מחבירו לפני שביעית, אינו יורד לתוך שדהו של המדיר אפילו בשנה השביעית, כשהפירות הפקר, היות שהקרקע עצמה שייכת לבעליה גם בשביעית, והרי המודר הנאה מחבירו, אסור אף בדריסת הרגל (כפי ששנינו במשנה לעיל).
ואף אינו אוכל מן הפירות  152  הנוטות אל הדרך הסמוכה לשדה, אף שאינו נכנס לשדה.

 152.  מבואר בסוגייתנו, שהמדיר את חבירו מנכסים מסויימים שלו, אסור לו להנות מפירותיהם אפילו בשנת השביעית. ויש לתמוה, הרי פירות שביעית אינם שייכים לבעליהם, וכיצד יכול הוא לאסרם בקונם? ובהכרח, שחל הקונם על נכסיו, והפירות אסורין בקונם מתורת "גידולי נכסיו", אף שאינם שייכים לו! אך אם כן יש לתמוה, מדוע יכול לאסור זאת רק לפני השנה השביעית, והרי גם בשנה השביעית עצמה שייכים לו הנכסים, ומדוע אינו יכול לאסרם גם אז, וייאסרו הפירות מדין גידולי נכסיו. ומוכיח מכאן הקהלות יעקב (נדרים סי' כ"ח) את יסודו של החזו"א, שלא רק פירות שביעית הם הפקר, אלא גם כח הצמיחה שיש בקרקע ובאילן לגבי פירות שביעית הם הפקר בשנה השביעית, ולכן לא יכול לאסור בשנה השביעית את נכסיו ובכך ייאסרו גם הפירות בתורת גידולי נכסיו, כי היות וגם כח הצמיחה של השדה והאילן אינם ברשותו בשביעית, אין היא יכול לאוסרם אז. ורק אם אסר את נכסיו ערב שביעית חל איסורו. שכן אוסר אדם ממונו גם לאחר שייצא מרשותו. והחזו"א הוכיח את יסודו זה מכך שאמרו בירושלמי (פ"ז דכלאיים), מעשה באחד שזרע כרמו בכלאי תבואה בשביעית, ובא מעשה לפני רבי עקיבא, ואמר: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומבאר הירושלמי שאי הגפנים שלו, ואין הזרעים שלו בשנה השביעית. והדברים תמוהים לכאורה, שהרי כלאיים נאסרים בשעת הצמיחה, עוד לפני שגדלה התבואה, והרי עצי הגפנים והזרעונים שלו הם גם בשנה השביעית, ומדוע לא ייאסרו הגפנים ולא תאסר התבואה בשעת גידולה, והרי רק פירות שביעית הם הפקר, ולא עצי הגפנים ולא הזרעים שהם מהשנה השישית! ולכן מבאר החזו"א שגם הצמיחה היא הפקר בשביעית, ובזה היא דומה להפקר הקרקע לגבי דין דריסת הרגל בשביעית, שהפקיעה התורה את זכות הבעלים בקרקע לגבי דריסת הרגל, והפקירה אותו לכל אדם. והוא הדין שהפקירה התורה את צמיחת הגפנים והתבואה, ולא רק את הפירות עצמן, ושפיר אמר רבי עקיבא שאין זריעת הכלאיים בשביעית אוסרת את הכרם, כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וסוגייתנו היא ראיה לדבריו!
ובשביעית, אם הדירו בשנה השביעית עצמה, שהפירות הם הפקר ואינם שייכים לבעל הקרקע, אמנם אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות. ואם נדר הימנו מאכל לפני שביעית, ולא אסר הנאה ממנו.
אזי אף לפני שהגיעה השביעית, יורד לתוך שדהו,
ואינו אוכל מן הפירות, שהיות ואסרם לפני שביעית נשאר איסורו בשביעית.
ואם הדירו בשביעית - יורד לתוך שדהו, ואוכל מן הפירות.
גמרא:
רב ושמואל, דאמרי תרוייהו שכך הוא פירוש משנתינו:
אם אמר אדם לחבירו: נכסים אלו (שלפנינו אסורים) עליך!
אזי, אם היה הנדר לפני שביעית - אין המודר יורד לתוך שדהו של המדיר, ואינו אוכל מן הפירות הנוטות - אף על פי שהגיע שביעית.
והטעם, משום שהם סוברים, שכיון שאסר המדיר את הפירות בזמן שהיו ברשותו, דהיינו קודם שביעית, חל האיסור אף בשביעית, למרות שאז יצאו הפירות מרשותו (שהרי בשביעית הפקר הם).
ואם בשביעית נדר - אין המודר יורד לתוך שדהו, שהרי שלו היא, ויכול לאסור דריסת הרגל.
אבל אוכל המודר מן הפירות הנוטות, שהרי הפירות - הפקר הם.
ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בפירוש משנתינו:
אם אמר אדם לחבירו לפני שנת השביעית: נכסי (אסורים) עליך!
אזי, לפני שביעית, אין יורד לתוך שדהו, ואין אוכל מן הנוטות.
ומשהגיע שביעית, עדיין אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא את הנוטות, לפי שלא חל האיסור עליהם משהגיע שביעית.
ואמרינן: לימא בהא קמיפלגי רב ושמואל, ורבי יוחנן וריש לקיש: דרב ושמואל סברי: אדם אוסר דבר שברשותו - אפילו לכשיצא מרשותו. ולכן, כיון שבזמן שהדיר את חבירו היו הפירות ברשותו, לכן הם אסורים אף בשביעית, למרות שכבר אינם ברשותו.
ואילו רבי יוחנן וריש לקיש סברי: אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, ולכן משהגיעה שביעית, הפירות מותרים.
ותמהינן: ותיסברא?
ומי איכא למאן דאמר שאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו?
אם כן, ניפלגי רבי יוחנן וריש לקיש באומר נכסים אלו עליך, שאין הפירות אסורים משהגיעה שביעית, ואנו נדע שכל שכן שהם חולקים באומר נכסי עליך, שהרי אז משמע מלשונו שאסר את הפירות דווקא כשהם שלו! (עיין בר"ן!)
ותו, הא תנן בפירוש דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו!
דתנן: האומר לבנו: קונם שאתה נהנה לי!
אם מת האב - יירשנו הבן. שהרי אינו נהנה מהאב, אלא מהירושה שזיכתה לו התורה.
אבל אם אסר עליו האב את הנאתו בחייו ובמותו,

דרשני המקוצר[עריכה]