פרשני:בבלי:נדרים לט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לט א

חברותא[עריכה]

והוינן בה: במאי עסקינן?
אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה, אם כן, אפילו כשהוא יושב נמי יהא מותר, שהרי המבקר מקיים את המצוה המוטלת עליו, והחולה רק ממילא נהנה.
אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר, אפילו עומד נמי לא! שהרי הוא נהנה בדריסת הרגל!
אמר שמואל: לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה. ומדובר במקום שנוטלין שכר על הישיבה אצל החולה, ואין נוטלין שכר על העמידה. ולכן, אם אינו רוצה ליטול ממנו שכר, מותר לבקרו דווקא מעומד, שהרי ממילא אין נוטלין על כך שכר, ואינו מהנהו בכלום. אבל אם מבקרו יושב ואינו נוטל שכר, נמצא מהנהו!
והוינן בה: מאי פסקא? למה יטלו שכר דווקא על הישיבה, ולא יטלו על העמידה?!  113  ומבארינן: באמת יש מקומות שהחמירו על עצמן שלא ליטול שכר אפילו על ישיבה, למרות שמותר ליטול על כך שכר, משום שלקיום מצות ביקור חולים - די בעמידה, אפילו הכי, כדי שלא יבאו ליטול שכר על העמידה, החמירו על עצמן שלא ליטול שכר אף על הישיבה. ובאותן מקומות מותר לבקר בין עומד בין יושב.

 113.  הביאור הוא לפי המפרש. ובריטב"א הגירסא "מאן פסקה", ופירש, דהא זימנין משכחת לה איפכא, דמותר לבקרו מיושב ולא מעומד, במקום שנוטלין שכר על העמידה, ואין נוטלין שכר על הישיבה. עיי"ש. ואילו הרא"ש ביאר ששאלת הגמרא היא מדוע נקט התנא דוקא מקרה זה ולא אמר דין עקרוני שהדבר תלוי במנהג המקום על מה נוטלים שכר.
אלא הא קא משמע לן, בדרך אגב, דאף במקום שאין מחמירין על עצמם, ונוטלין שכר, על הישיבה - בעי, מותר למשקל שכר, אבל על העמידה - לא בעי אסור לו למשקל שכר.
ולכן שנה התנא "נכנס לבקרו עומד", משום שדבר זה מתקיים בכל מקום. אבל לבקר יושב, יש מקומות שאסור. דהיינו, במקום שאין מחמירין על עצמן בישיבה שלא ליטול שכר, נמצא שהחולה חייב בשכרו, וכשאינו נוטל ממנו כלום - נמצא מהנהו.
ואיבעית אימא, בכל ענין מדבר התנא, אפילו במקום שאין נוטלים שכר כלל, אלא שגזרו חכמים שלא יבקרו כשהוא מיושב, כדרבי שמעון בן אליקים, שאמר בענין אחר: גזירה שמא ישהא בעמידה.
הכא נמי, לכן אסור לבקרו מיושב, גזירה שמא ישהא בישיבה יותר מצורך ביקור חולים, ונמצא שמהנהו שלא לצורך מצותו.
אבל בעמידה לא חוששים. שכיון שאתה מצריכו לעמוד, יש לו היכר, ולא ישתהה יותר ממצותו.
עולא אמר: לעולם מדובר במשנתינו בשנכסי חולה אסורין על המבקר, וכגון  114  דלא אדריה מן חיותיה (שלא הדירו מצורך חייו, ולא היתה כוונתו להדיר את חברו במקום שיש לו צורך לעצמו, על אף שחברו נהנה מכך בדרך אגב. עיין בר"ן!), ולכן מותר לבקרו אף שנהנה בדריסת הרגל.

 114.  כתב הר"ן, שאין הכוונה שצריך שיאמר בפירוש שאינו מדירו מצורך חייו, אלא שבסתמא הכי הוא. וכך מוכח מהך דלקמן. עיי"ש.
ומקשינן: אי הכי, אפילו יושב נמי יהא מותר!
ומתרצינן: הא לצורך חיותיה אפשר בעמידה!
מיתיבי ממה ששנינו: חלה הוא - נכנס לבקרו.
חלה בנו - שואלו בשוק.
בשלמא לעולא דאמר: בשנכסי חולה אסורין על המבקר, וכגון דלא אדריה מן חיותיה - שפיר. שהרי לצורך עצמו לא הדיר מחבירו הנאה, ולכן מותר לו לבקרו. אבל לצורך חיי בנו יתכן שכן הדירו, על אף שגם בנו יוגבל על ידי נדרו, ואם כן - אסור לו לבקר, שהרי הוא נהנה בדריסת הרגל.
אלא לשמואל, דאמר שמדובר בשנכסי מבקר אסורין על החולה, והאיסור הוא בגלל המנהג לקחת על זה שכר, והוא מהנהו בכך שאינו נוטל שכר, אם כן, מאי שנא הוא, ומאי שנא בנו? אדרבה, מסתבר יותר שיהיה מותר לבקר את בנו של המודר מאשר את המודר עצמו, שהרי מבנו היה צריך לקחת שכר, ולא ממנו!
אמר לך שמואל: באמת מתניתין - בשנכסי מבקר אסורין על החולה מיירי,
אבל בברייתא - מדובר בשנכסי חולה אסורין על המבקר.
מאי פסקא? מנין לו לשמואל לחלק בין המשנה לברייתא?

דרשני המקוצר[עריכה]