פרשני:בבלי:נדרים לב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לב ב

חברותא[עריכה]

השטן, בחושבניה, בגימטריא, הוא תלת מאה ושיתין וארבעה, שלש מאות וששים וארבע.
ואילו מספר הימים של שנת החמה הוא שלש מאות ששים וחמש יום, נמצא שיש יום אחד בשנה שאין לשטן רשות לקטרג בו, ביום הכיפורים.
ואמר רבי אמי בר אבא: כתיב בתחילה, שהיה שמו של אברהם אבינו "אברם", וכתיב אחר כך, שהוא נקרא "אברהם".
בתחלה, המליכו הקב"ה ל"אברם" על מאתים וארבעים ושלשה אברים בלבד, כמנין אברם.
ולבסוף, משנימול אברהם, המליכו הקב"ה על חמשה איברים נוספים, שיהיו תחת שליטתו, ולא יפעלו מאליהם, על אף שלכל אדם אין עליהם שליטה, וביחד הם מאתים וארבעים ושמונה אברים, כמנין אברהם:
ואלו הן חמשת האיברים הנוספים:
שתי עינים, ושתי אזנים, וראש הגוייה.
כי השמיעה והראיה, אינם נמצאים בשליטת האדם, ורק אברהם זכה שלא יסתכל ולא ישמע אלא דבר מצוה, וכמו כן זכה על ידי ברית המילה, לשלוט בקדושת אבר המילה.
ומביאה הגמרא דרשה נוספת של רבי אמי בר חמא:
ואמר רבי אמי בר אבא: מאי, מהו ביאור המשל דכתיב בספר קהלת (פרק ט):
"עיר קטנה, ואנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול, ובא אליה מלך גדול, וסבב אותה, ובנה עליה מצודים וחרמים.
ומצא (ונמצא) בה איש מסכן וחכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו.
ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא".
"עיר קטנה" - זה הגוף של האדם, שקל לכובשו.
"ואנשים בה מעט" - אלו אברים של האדם, שתחת שליטתו.
"ובא אליה מלך גדול, וסבב אותה" - זה יצר הרע, שכוחו גדול, המסבב את האדם בעבירות.
"ובנה עליה מצודים וחרמים" - אלו עונות. לפי שאדם העושה עבירה, נופל בשבי יצר הרע, והוא משול למי שנתון בתוך טבעת המצור.  1  "ומצא בה איש מסכן, שאין בידו כח גופני, ואולם הוא חכם" - זה יצר טוב, המפעיל את שכלו של האדם שיעמוד מול כח הפיתוי של יצר הרע, שכולו דמיון, ואין לו מעמד נגד השכל, הרואה נכונה.

 1.  ספר נפש החיים מרחיב את הדיבור אודות השליטה שמקבל יצר הרע בעקבות מעשה עבירה של אדם. כי נפש האדם נפגעת כתוצאה מהעבירה, ובהיות הנפש פגועה, יש כח ליצר הרע להשפיע על נפש האדם לרעה, יותר ממה שהיה יכול להשפיע עליה לפני שחטא. וכל מעשה עבירה, שכאמור הוא פוגע בנפש האדם, מביא בעקבותיו כח יותר חזק להשפעת היצר הרע. והפרי מגדים (בספרו על התורה תיבת גומא, במאמרים) מבאר שיש שלשה גורמים המשפיעים על דרכו של אדם בחיים: האחד, הוא ההתמודדות המתמדת בין יצר הטוב ויצר הרע, הנטועים שניהם, בלב האדם. השני, הקרב על האדם המתנהל בין כוחות הקדושה ובין כוחות הטומאה, הצמודים לכל אדם. כוחות הטוב נקראים "שני מלאכי השרת" המלווים את האדם, שמושכים אותו לצד הטוב, וכוחות הרע נקראים מלאכי החבלה המלווים, גם הם, כל אדם. (באגרת המוסר לרבי ישראל סלנטר הרחיב את החילוק בין שני היצרים ובין כוחות ההשפעה של הטומאה והקדושה). והשלישי, שלדעתו הוא הגורם החשוב ביותר המשפיע על האדם, הוא מעשי האדם עצמו, היות שמכל מעשה מצוה נוצר מלאך טוב, ומכל מעשה עבירה נוצר מלאך חבלה. והאדם מוקף משני צידיו בכתות של מלאכים טובים ורעים! ואם הוא נוטה אל הצד הרע, הרי הוא נופל שבוי בידיהם של אותם מלאכי חבלה, שהוא עצמו יצר אותם. והקושי לצאת מן השבי הזה, הוא הרבה יותר גדול מאשר לעמוד בהתמודדות בין יצר הטוב ויצר הרע, או במאבק שבין כוחות הקדושה והטומאה!
"ומלט הוא את העיר בחכמתו" - זו תשובה ומעשים טובים.
היצר הטוב מחכים את האדם לעשותם, ובכך הוא ממלטו משבי היצר הרע.
"ואולם, אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - מלמד הכתוב דבשעת יצר הרע, בשעת מעשה העבירה, כאשר יצר הרע שולט באדם - לית דמדכר ליה, אין מי שיזכירנו ליצר טוב!
דהיינו, המילוט מהיצר הרע, יכול להיות רק בשעה ששקט האדם מתאוות העבירה, והוא יכול לחשוב ולהתבונן במעשיו, ולא בשעה שהוא להוט לעשות את העבירה.
עוד אמר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ז):
"החכמה תעוז לחכם, מעשרה שליטים".
"החכמה תעוז לחכם" - זו תשובה ומעשים טובים, שנותנים "עוז" לאדם להתגבר על כוחות הגוף, השולטים בו.
ובעשותו תשובה ומעשים טובים, עז הוא יותר "מעשרה שליטים" שבגופו - שתי עינים, ושתי אזנים, ושתי ידים, ושתי רגלים, וראש הגוייה, ופה".
אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, שנאמר (בראשית יד יח) "והוא כהן לאל עליון".
אך כיון שהקדים שם את ברכת אברהם לברכת המקום - הוציאה הקב"ה לכהונה מאברהם.  2 

 2.  המדרש (במדבר רבה ד ח) מבאר שהמושג "כהונה" היה קיים עוד לפני שנבחר אהרן הכהן וזרעו, ותפקידו של הכהן היה להקריב קרבנות לה'. תחילה היתה הכהונה שייכת לבכורים, ואף אדם הראשון הקריב קרבן לה', ככהן, לפי שהוא היה "בכורו של עולם". ומוסיף המדרש, שכתנות העור שעשה הקב"ה לאדם ולחוה, שימשו לאדם הראשון כבגדי כהונה, והיו הבכורות הבאים אחריו משתמשים בהן לעבודת הקרבנות! כיון שמת אדם הראשון, מסרן לשת, ושת מסרן למתושלח, וכיון שמת מתושלח מסרן לנח. מת נח, מסרן לשם. ואף על פי שיפת היה הבכור ולא שם, בכל זאת מסר נח את הכהונה לשם, לפי שצפה ברוח הקודש ששלשלת האבות עומדת לצאת ממנו. מת שם, מסרה לאברהם, אף על פי שאברהם לא היה בכור, כיון שהיה צדיק. ומסיבה זאת זכו יצחק ויעקב בכהונה, על אף שלא היו בכורים. וגם אהרן זכה בכהונה על אף שלא היה בכור, שהרי מרים היתה הבכורה (עיין תוס' בכורות ד א שהביאו את דברי המדרש שמרים היתה הבכורה). ועיין בהרחבת הענין במשמר הלוי למסכת בכורות (סימן א), שדן, בין השאר, בשאלה אם לפני שהתכהן אהרן, הוא כיהן בתורת בכור, שהיה בכור ביחס למשה. ויש להתאים את לשון הגמרא כאן לדברי המדרש, ועיין כאן בתוס'. וכתב הר"ן, שאברהם זכה בכהונה מצד עצמו, ולא מחמת היותו זרעו של שם, ולכן נטל הקב"ה את הכהונה מכל בני שם, ונתנה רק לאברהם. ועיין בספר דברי תורה (על פרשיות השבוע, פרשת בא) לפי החזון איש, שתמה החזון איש (אורח חיים, קכה ו), כיצד נאמר כבר ביציאת מצרים הציווי "וכל בכור בניך תפדה", כאשר באותה שעה עדיין היתה העבודה בבכורות, שהרי לא נתקדשו הכהנים עד שהוקם המשכן. ותירץ, שכבר ביציאת מצרים הודיע הקב"ה שהכהנים הם שיהיו קדושים לעבודת הקרבנות, ולכן, על אף שהמשיכו הבכורים בעבודת הקרבנות עד הקמת המשכן, היה כבר ידוע וקבוע מעת שנאמרה פרשת פדיון בכורות ביציאת מצרים, שעבודתם של הבכורות היא זמנית, עד להקמת המשכן.
שנאמר (בראשית יב, יט כ) "ויברכהו שם תחילה לאברהם, ויאמר: ברוך אברם לאל עליון, קונה שמים וארץ", ובהמשך, "וברוך אל עליון".
אמר לו, תמה אברהם לשם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה הקב"ה לכהונה לאברהם.
שנאמר בספר תהלים (פרק קי א) פסוק העוסק בתיאור מלחמתו של אברהם במלכים, ובפגישתו עם שם, לאחר נצחונו  3  -

 3.  ביאור הפסוקים להלן, הוא לפי ביאור רש"י בספר תהילים.
"נאם ה', אמר הקב"ה לאדני, לאברהם הנקרא בפי כל "אדוני"  4  -

 4.  וכך אמר עפרון החתי: "שמעני אדוני". רש"י בתהילים שם. והרא"ש בפירושו כאן, מבאר לפי דברי הגמרא במסכת ברכות ז ב, שאברהם אבינו הוא זה שקרא ראשון להקב"ה "אדון".
אתה, אברהם היוצא למלחמה נגד המלכים, שב לימיני, המתן והתעכב לתשועת יד ימיני, עד אשית אויביך, אמרפל וחביריו, הדום לרגליך".
ובתריה, ולאחר מכן כתיב, כיון שנתיירא אברהם, שמא יענש על האוכלוסים שהרג במלחמה  5  - נשבע ה', ולא ינחם!

 5.  וכדברי הכתוב בספר בראשית טו, שאמר לו הקב"ה "אל תירא אברהם". רש"י בתהילים שם.
אתה אברהם - תהיה כהן לעולם, שתירש את הכהונה ואת המלכות משם, שיהיו צאצאיך כהנים ומלכים -
על דברתי, מלכי צדק" -
על דיבורו של שם, הנקרא מלכי צדק, שהקדים ברכת עבד לרבו הוא נענש, ועברה הכהונה ממנו לאברהם.
והיינו דכתיב בשם "והוא כהן לאל עליון".
מלמד הכתוב כי הוא, שם בלבד, כהן - ואין כל זרעו כהן, אלא רק אברהם אבינו בלבד.

מתניתין:

אין חילוק בין אדם המודר הנאה מחבירו, שנדר שלא יהנה מחבירו בשום דבר, או שהדירו חבירו, שלא ייהנה ממנו, למי שמודר הימנו, מחבירו, רק מדבר מאכל, אלא דברים אלו:
א. דריסת הרגל, דהיינו, לעבור דרך חצירו. שהמודר הנאה מחבירו - אסור אף לעבור בחצירו, ואילו המודר ממנו מאכל - מותר.
ב. וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש (מאכל). שהמודר הנאה מחבירו - אסור בהם, ואילו המודר ממנו מאכל - מותר. (והיינו דווקא במקום שאין משכירין כלים אלו, כמבואר בגמרא).
המודר מאכל מחבירו, לא ישאילנו חבירו אפילו נפה, וכברה, וריחים, ותנור. אף שאין עושין בכלים אלו את המאכל עצמו, אלא הם רק גורמים למאכל שייעשה, והרי הם "גורם לגורם", מכל מקום אסור. וכל שכן שלא ישאילנו קדרה שמבשלין בה את המאכל עצמו, או שפוד שצולין בו בשר.
אבל משאיל לו חלוק, וטבעת, וטלית, ונזמים (ובגמרא יתבאר אם יש חידוש בדברים אלו, או ששנה אותם התנא אגב דבריו ברישא של המשנה, שלא ישאילנו נפה וכברה וכו').
גמרא:
והוינן בה: מאן תנא? מיהו התנא שסובר שמודר הנאה אסור אף בדריסת הרגל?
אמר רב אדא בר אהבה: רבי אליעזר היא.
דתניא: רבי אליעזר אומר: אפילו ויתור, דהיינו, מה שדרכן של מוכרים לוותר לקונים, שכשקונים הלקוחות פירות, דרכן של המוכרים להוסיף להם על המקח פרי או שנים, אפילו אותו ויתור - אסור במודר הנאה, כשהקונה מודר הנאה מהמוכר. ואף כשמדובר בסחורה שהמוכר רוצה להיפטר ממנה, שאז עיקר ההנאה היא של המוכר, שאין איסור לקונה לקנות את הסחורה עצמה, בכל זאת אסור לו ליהנות מה"ויתור".
לכן אף דריסת הרגל אסורה, אף שאנשים אינם מקפידים על כך  1 .

 1.  כתבו התוס', דהיינו דווקא כגון בבקעה בימות החמה, שאין אנשים מקפידים בכהאי גוונא על דריסת הרגל. והקשו, למה לא העמידה הגמרא שמדובר בחצר, שלכו"ע מקפידין על כך? ותירצו, דאם כן, הוה ליה מקום שמשכירין כיוצא בו, והיה אסור אף במודר מאכל.
אבל רבנן חולקים על רבי אליעזר, וסוברים שכיון שאין בני אדם מקפידים על כך, אין זו נחשבת הנאה  2   3 , ולכן מותר בדריסת הרגל  4   5 .

 2.  והרשב"ם במס' בבא בתרא כתב, דהאי דשרו רבנן ויתור במודר הנאה, היינו משום שהרי בשביל המקח הוסיף לו, ואילו לא היה לוקח ממנו בדמים, לא היה נותן החנוני לבעל הבית כלום. ונמצא שלא נהנה המודר כלום.   3.  והגרעק"א על המשניות (בריש פרק השותפין) כתב, דהיינו משום שאין זה נקרא שמהנה לחבירו. וכתב לפ"ז, דדווקא במודר הנאה מחבירו, מותר בויתור. אבל אם אסר על עצמו ליהנות מנכסיו, אסור אף להלך בהן. שהרי כשהולך בחצירו - נהנה מהקרקע שהולך עליה. ועיי' בלשון הריטב"א, שכתב: "ואינו סבור שיהנה לחבירו בכך". והיינו, שהמדיר אינו מחשיב זאת להנאה. ובטורי אבן על מסכת מגילה (ח' ע"א), שכתב דהיינו משום דמידי דלא קפדי עלייהו אינשי, ואין דעתם עלייהו, אין בדעת המדיר לאסור על חבירו. ותמה, וכי איסורי הנאה שאין מקפידין עליהם מותר ליהנות מהם? והרי שנינו במס' ע"ז שאסור אפילו לעבור תחת צילו של עץ אשירה! ותירץ הגר"ש רוזובסקי (שיעורי רבי שמואל עמ' רל"ה), שבפשטות משמע מל' הר"ן שהנאה כזאת אינה נחשבת כהנאה מהבעלים, כיון שאין הם מקפידים עליה, ולכן אין הנהנה נחשב כמי שנהנה מהבעלים. אך אם יאסור את ההנאה מהחפץ, יהיה אסור להנות ממנו הנאה של ויתור אפילו לרבנן. והיינו כדברי הגרעק"א.   4.  הקשה הר"ן, דהכא משמע דבדריסת הרגל לא קפדי אינשי, ומש"ה שרו רבנן. ואילו בפ' חזקת הבתים גבי אלו דברים שאין להם חזקה, אמרינן: הכא בחצר של שותפות עסקינן, דאהעמדה כדי לא קפדי. משמע שדוקא שותפין לא קפדי על העמדה, הא אינשי דעלמא - קפדי! וכיון שכן, שייאסר בדריסת הרגל אפילו לרבנן! ותירץ הרמב"ן, דהעמדה דאמר התם - היינו להתעכב ולישב בחצר, דומיא דהעמדת בהמה דתנן התם במתני'. ובכי האי גוונא הוא דאמר דוקא שותפין לא קפדי, הא אינשי דעלמא - קפדי. אבל הכא בדריסת הרגל בעלמא עסקינן, דהיינו לעבור דרך חצרו, ולא להתעכב שם. ובכך אפילו אינשי דעלמא דלא שותפין - לא קפדי, ולכן שרו רבנן.   5.  ולענין הלכה פסק הרמב"ן כרבי אליעזר שסובר שויתור אסור, כיון שסתם לנו כך התנא. ועוד, שכך הוא מהלך הסוגיא לקמן בפרק השותפין שנדרו (מ"ח). אבל הר"ח כתב בפרק חזקת הבתים גבי אלו דברים שאין להם חזקה, שאין הלכה כרבי אליעזר. וכן דעת ר"ת.
שנינו במשנתינו: המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו כו'.

דרשני המקוצר[עריכה]