פרשני:בבלי:נדרים לג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לג א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: והא רק מן מאכל נדר אותו אדם מחבירו שלא ייהנה ממנו, ומדוע נאסר גם בנפה וכברה, ריחים ותנור?!
אמר רבי שמעון בן לקיש: במשנתינו מדובר באומר: "הנאת מאכלך עלי". כיון שאמר לשון כזו, מסתבר שאסר על עצמו כל דבר שגורם למאכל. ואמר לשון "מאכלך", משום שבגרמת הנאה שלו - המאכל מתוקן.
ומקשינן: ועדיין, למה נאסר בדברים אלו? אימא שבמה שאמר "הנאת מאכלך עלי", נתכוין לומר שלא רק שלא יאכל משל חבירו, אלא אף לא ילעוס חיטין של חבירו ויתן על מכתו (שחיטין לעוסין מועילין למכה  6 ), דהיינו, שלא ייהנה מגוף המאכל כלל. אבל למה שייאסר בנפה וכברה וכו'?!

 6.  כדאיתא במס' כתובות (ק"ג ע"א).
אמר רבא: משנתנו מדברת באומר: "הנאה המביאה לידי מאכלך עלי", ולכן אסור אף בכלים המביאים לידי מאכל  7 .

 7.  כתב הר"ן, שלמסקנת הגמרא כך הוא הדין: אם נדר רק ממאכל - אסור רק ממאכל. ואם אמר "הנאת מאכלך עלי", אסור אף לתת על גבי מכתו, אבל לשאול ממנו נפה וכברה - מותר. ואם אמר "הנאה המביאה לידי מאכלך עלי", אסור באכילה, ואסור לשאול ממנו נפה וכברה וכו'. אבל ללעוס חיטין - מותר. אמנם הביא הר"ן דאיכא מאן דאמר דבכהאי גוונא אסור גם ללעוס חיטין. והקשה, דהרי אין זה בכלל לשון "הנאה המביאה לידי מאכל"!
אמר רב פפא: לא דברים אלו בלבד נחשבים הנאה המביאה לידי מאכל, אלא אף שק להביא בו פירות, וחמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא (סל) בעלמא  8 , אף שאינו מתקן בהם את המאכל, אלא רק מביאו בהם, מכל מקום, הנאה המביאה לידי מאכל הוא, שהרי הפירות היו רחוקים ממנו, ונתקרבו על ידי כך, ולכן אסור לשאול דברים אלו מהמדיר.

 8.  כתב הרש"ש, דהרבותא בסל היא, דלא מבעיא חמור שמביא עליו את הפירות, שמקרבם אליו, אלא אפילו צנא, שרק מניח בו את המאכל, גם כן אסור.
אמנם, בעי רב פפא: ליטול את סוס המדיר כדי לרכוב עליו לבית המשתה, וכן ליטול את טבעת המדיר כדי ליראות בה אדם חשוב, ויתנו לו מנה יפה  9  - מהו, האם זה נחשב הנאה המביאה לידי מאכל.

 9.  כך פירשו הר"ן והרא"ש. והמפרש כתב, דהיינו כדי שינהגו בו כבוד, והיינו הנאה. והתוס' רי"ד פירש, דכל הנהו לא קאי על בית המשתה, אלא שלגבי הנהנה חשובים דברים אלו הנאה, שהיה משלם עבורה. אבל המהנה לא היה נוטל כסף עבור זה. ולכן מסתפקת הגמ' אי אזלינן בתר מהנה, או בתר נהנה. עיי"ש.
או שאין זה דומה לשק וחמור, ששם עושה מעשה במאכל עצמו, שמביאו בשק ובחמור, מה שאין כן כאן, שאין עושה מעשה במאכל עצמו, הרי זה נחשב רק גרמא בעלמא - ומותר?
עוד הסתפק רב פפא: מיפסק ומיזל בארעיה, דהיינו, לעבור דרך קרקעו של המדיר כדי שיגיע מהר יותר למאכל - מאי, האם זה נחשב הנאת מאכל, או שכיון שאינו עושה מעשה בגוף המאכל, אין זה נחשב הנאת מאכל?
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: אבל משאיל לו המדיר חלוק וטלית, נזמים וטבעות.
היכי דמי, איך מדובר, לאיזה צורך משאילו?
אילימא שלא מדובר ששואל כדי ליראות בהן, אלא סתם לצרכו, צריכא למימר? האם צריך התנא לחדש לנו שיכול להשאיל לו דברים אלו, הרי רק ממאכל הדירו, ולא משאר דברים!?
אלא לאו, ודאי מדובר במשנה אפילו שמשאילו דברים אלו כדי ליראות בהן, ובכל זאת קתני שמשאילו!
ודחינן: לא. לעולם מדובר שמשאילו שלא כדי ליראות בהן, ובאמת אין בזה חידוש. ואיידי דקתני התנא ברישא גבי נפה וכברה ריחיים ותנור לשון "לא ישאילנו", שבא התנא להשמיענו בזה שאסור להשאילו כלים שעושים בהם אוכל נפש, תנא גם בסיפא "משאילו"  10 .

 10.  וכתבו הפוסקים, דכיון דלא איפשטו בעיין, אזלינן לחומרא. והרמב"ם פסק שאסור, אבל אינו לוקה על כך (ועי' בלבושי מרדכי שדן בדברי הרמב"ם, שהשמיט את הספק של סוס לרכוב עליו). ובקרן אורה הוכיח מדברי הרמב"ם, שויתור אסור מן התורה, שהרי מיפסק ומיזל בארעיה - ויתור הוא!
מתניתין:
וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש, במקום שנוהגין שמשכירין כיוצא בהן, דברים כאלו - אסור אפילו במודר ממנו מאכל.
שהרי ביארנו לעיל, כי מה ששנינו במשנה "המודר מאכל", מדובר שהדירו מהנאה המביאה לידי מאכל, ואם כן, כשמשאילו המדיר דבר שבדרך כלל משכירין אותו, ונוטלין על כך שכר, והוא משאילו ללא דמים - הנאה המביאה לידי מאכל היא, שהרי בדמי השכירות שמחל לו המדיר, יכול המודר לקנות לו מאכל  11 .

 11.  המאירי כתב, שהנאה זו שאסורה במודר הנאה, היא אפילו בפחות משוה פרוטה. ושיש המפקפקין בשאר איסורי הנאה, אם איסור הנאה הוא אפילו בפחות משוה פרוטה או לא. ולא הוכרעה בידם. ורבי עקיבא איבר בתשובתו (סי' ק"צ) חקר אם איסורי הנאה הנלמדים מ"לא יאכל" או "לא תאכל" שיעורם הוא בכזית או בפרוטה. אך יש לעיין מנין לו בודאות שצריך שיווי של פרוטה לאיסור הנאה, ומדוע לא יתחייב בכל שהוא. והגר"ח (פרק ה' ממעילה הלכה א') וכן האור שמח (פ"ח ממאכלות אסורות) הוכיחו שאיסור מעילה יסודו הוא משום גזל, מכך ששיעור מעילה הוא בפרוטה, שהוא שיעור של "ממון" לענין גזל, ואילו לא היה איסור מעילה ענין של גזל, הוא היה מתחייב אפילו על הנאה מהקדש ששוה פחות מפרוטה! ובשיעור רבי שמואל הוכיח מדיין מעילה בקונמות שאיסור מעילה אינו מדין גזל, שהרי המעילה היא בקונם ולא בהקדש, והקונם שייך לו. ובתוס' לקמן (ל"ד ב') כתבו, שאפילו בפחות משוה פרוטה יש מעילה בקונמות!
גמרא:
מכלל דברי המשנה משמע, דרישא, מה ששנינו שאסור להשאילו נפה וכברה וכו', מדובר אף על פי שאין משכירין כיוצא בהן!
מאן תנא? מיהו התנא שסובר שאסור להשאילו דברים אלו?
אמר רב אדא בר אהבה: רבי אליעזר הוא, שסובר שויתור אסור במודר הנאה. ולכן אסור אף לשאול דברים אלו, למרות שבני אדם מוותרים עליהם - ואין נוטלין על כך שכר.
מתניתין:
המודר הנאה מחבירו, שוקל לו המדיר את שקלו, דהיינו, שנותן המדיר עבורו את מחצית השקל, שנותנין כל ישראל כל שנה בחודש אדר לתרומת הלשכה, לצורך קרבנות ציבור. אם משום שאין הוא נותן לו בידים ממש ולכן הוא לא נחשב שמהנהו מנכסיו (המפרש), ואם משום שבין כה וכה יתרמו גם עבורו את שלשת הקופות מתוך כל הכסף של מחצית השקל הנמצא בלשכה, שמהם לוקחים את קרבנות הציבור.
ופורע עבורו את חובו שחייב לאדם אחר, כיון שאינו נותן לו ממון בידים (המפרש).
ומחזיר לו את אבידתו. שהרי אינו נותן לו דבר, אלא מחזיר לו את שלו.
ובמקום שנוטלין עליה (על השבת האבידה) שכר, דהיינו, כגון שעל ידי שהשיב לו את האבידה - התבטל ממלאכתו, והפסיד ממון, שהדין הוא שבעל האבידה משלם לו שכרו, אזי אם אין המחזיר רוצה לקבל את אותו שכר, תפול אותה הנאה להקדש. דהיינו, שיתננה המודר להקדש  12 . שאם לא כן, נמצא שהמדיר מהנהו בזה שמוחל לו על שכרו!

 12.  ומה שצריך ליתן להקדש, היינו לפי שאסר עליו הנאתו בהקדש, הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו - הקדש הוא. ולאו כל כמיניה להוליכה לים המלח, משום דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש. רא"ש.
גמרא:
אלמא, משמע, ששקילת שקלו  13  ופרעון חובו, אברוחי ארי בעלמא הוא, הרי הוא כמבריח ארי שבא עליו הוא, שלא נתן לו דבר משלו, אלא רק סילק מעליו את המזיק.

 13.  כך כתב הר"ן, דאף מה ששוקל לו את שקלו, היינו משום שאברוחי ארי הוא. אבל הרא"ש כתב, דהיינו משום דמצוה בעלמא עבד, ואין דינו כפורע שאר חובותיו.
כך גם כשפורע את חובו, אינו נותן לו דבר, אלא רק מסלק מעליו את בעל חובו שלא יבוא לתבעו.  14 

 14.  עיי' בתוס' שהקשו, הרי ידוע לכל שיש לו לפרוע חובו, ואם כן, נמצא מהנהו! וכתבו, דהך פורע חובו, היינו שזן את אשתו ובניו שלא בפני האב, ובסיפא מיירי שפרנסם בפניו, ובזה יש חידוש, שאף שראה האב ולא מחה, בכל זאת חשבינן ליה מבריח ארי. עוד תירצו, שבאמת מדובר בפורע חוב ממש, ובכל זאת נחשב רק מבריח ארי, כיון שיכול לומר בעל החוב, הייתי מפייס את המלווה, והיה מוחל לי.
וכן בשקילת שקלו, אינו נותן לו דבר, שהרי בלאו הכי יש לו חלק בקרבנות ציבור, כיון ש"תורמים" את שלשת הקופות מתוך כספי מחצית השקל, שמתוכן קונים קרבנות ציבור, גם עבור אלו שעדיין לא שקלו שקליהם, כך שקרבנות הציבור הם עבור כל ישראל, גם עבור אלו שלא השתתפו במחצית השקל  15 , אלא הוא רק מסלק מעליו את חובו -

 15.  דהכי איתא במסכת כתובות (קח א), שתורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד ליגבות. וכיון שאפילו אם לא היה חבירו נותן עבורו, היה מתכפר כאילו נתן (וכפירוש רש"י שם), נמצא שלא הועיל בזה שנתן עבורו. אבל התוס' שם כתבו, דמה שתורמין וכו' היינו דווקא בעתיד לגבות לבסוף. ולפי זה, סוגיין מיירי דווקא בשקל שקלו - ואבד. ועיי' ברשב"א שכתב, דלחנן אין צריך לטעם זה, שהרי לא גרע מפורע לו חובו. וכן כתב המאירי. אבל הריטב"א כתב, דאף לחנן בעינן להך טעמא.
ולכן שרי.
מאן תנא? מיהו התנא שסובר שדבר זה מותר?

דרשני המקוצר[עריכה]