פרשני:בבלי:נדרים לו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לו ב

חברותא[עריכה]

איבעיא להו: התורם מתבואה שלו - על תבואתו של חבירו, האם צריך דעתו של חבירו, שידע חבירו שהוא תורם עבורו, או לא?  65  וצדדי הספק:

 65.  הרמב"ן הרשב"א והריטב"א במס' קידושין (כ"ג) כתבו, שספק הגמ' נפשט מהדין האמור במס' בכורות (י"א) שהפודה פטר חמור של חבירו, הרי הוא פדוי, ואפילו אם פדאו שלא מ דעתו. ותמה כאן הקרן אורה, הרי פטר חמור אינ צריך כלל דעת בעלים לפדותו, ולכן יכול כל אדם לפדות, כמו פדיון הקדש, אפילו שלא מדעת בעליו, ואין הפודע פטר חמור עושה זאת כזכיה עבור הבעלים. אבל בתרומה, כל השאלה היא אם יכול לתרום עבור חבירו שלא מדעתו מדין זכיה, כי בתרומה נאמר "אתם גם אתם", מה אתם לדעתכם - אף שלוחכם לדעתכם. וחילוק זה מבואר בפירוש בדברי התוס' בבבא קמא (ס"ח ע"ב). ועיי' בקהלות יעקב שביאר שנחלקו ביסוד זה הראשונים, והרמב"ן הרשב"א והריטב"א סוברים שגם פדיון פטר חמור הוא מדין זכיה לבעלים. ועיי"ש עוד שדם בקושיית הגרעק"א (יבמות צ"ג) מהמבואר שרבי ינאי הפריש מפירות טבל שלו על פירות טבל של אריסו, לפני שהביא לו האריס את חלקו, כדי שיחולו כאשר יביא לו את חלקו. והגמ' מסבירה שרבי ינאי סובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי הפריש מפירותיו על פירות האריס שעדיין לא באו לידו, שיחולו משיבואו לידו. ומוכח שהתורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים, כי אם אינו צריך דעת בעלים, ויכול להפריש עכשיו משלו על של האריס, אין זה נקרא "מקנה אדם דבר שלא בא לעולם", שהרי כל דבר שהוא יכול לעשות עכשיו, ועושה אותו שיחול לאחר מכן, אינו נחשב בכלל מקנה דבר שלא בא לעולם. ובשם הגר"ח מתרצים, שעתה, כאשר הפירות נמצאים ביד האריס, הם טבל מן התורה. אך משיגיעו לידי רבי ינאי, דינם כטבל לקוח, שאינו חייב אלא מדרבנן. ונמצא, שעתה, כאשר רצה רבי ינאי לתקן את הפירות משיבואו לידו, הוא היה צריך לתקנם על ידי הפרשה מטבל דרבנן, כי אם יקח טבל מן התורה ויעשר על הפירות העתידין לבוא אליו בתורת "לקוח", נמצא שהוא מעשר מן החיוב על הפטור. ואת ההפרשה הזאת של פירות טבל מדרבנן על פירות טבל מן התורה שבידי האריס אין הוא יכול לעשות עתה, אלא אם כן יקח פירות טבל מן התורה, וזה אינו יכול לעשות כי הוא מפרישם על הפירת שיגיעו לידו שיהיו לקוח, שאינם חייבים במעשר אלא מדרבנן. ונמצא שאין זה "בידו" להפריש על של חבירו, ולכן כשמפריש על העתיד לבוא לידו, נחשב הדבר כמקנה דבר שלא בא לעולם.
מי אמרינן, כיון דמה שהוא תורם עבור חבירו זכות הוא לו לחבירו - לא צריך דעת, שהרי זכין לאדם שלא בפניו, והרי הוא כשלוחו,
או דלמא, נתינת תרומה - מצוה דיליה היא, של בעל התבואה, וניחא ליה למיעבדיה בעצמו, ולא שיעשנה אחר עבורו.
תא שמע ממשנתינו: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו. במאי עסקינן?
אילימא שמפריש מן הפירות של בעל הכרי
- על של בעל הכרי,
ולדעתו דמאן (לדעתו של מי) הפריש?
אילימא שהפריש לדעתו דיליה, של המדיר, מאן שוויה (מי עשאו) שליח לזה?! הרי דורשין מהכתוב: "כן תרימו גם אתם", מה אתם - מפרישים תמיד לדעתכם, אף שלוחכם - צריך שיפריש לדעתכם! ואלא שתרם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ועשה זאת לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, דקעביד שליחותיה! שבכל מקרה שאדם עושה את שליחותו של חבירו - הרי הוא מהנהו!
אלא, צריך לומר מדובר שהפריש תרומה מפירות שלו - על של בעל הכרי.
ולדעתו דמאן?
אילימא לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה, שהרי עשה שליחותו!
אלא לאו - מדובר שתרם לדעתיה דנפשיה, ומשלו תורם על של חבירו  66 .

 66.  ואין זה נחשב שמהנה את חבירו, כיון שהוא עושה מדעת עצמו, ואינו נותן לחבירו דבר. וכתב הרשב"א, שמשנתינו הולכת דווקא בשיטת חנן. שלשיטת רבנן אי אפשר, שהרי לא גרע מפורע חובו - שאסור לשיטת רבנן! וכן כתב הריטב"א (ועיי' בקרן אורה שהעיר דלא דמי לפורע חובו, דהוה דבר שאין לו תובעין). והר"ן כתב, שאפילו לשיטת רבנן מותר. דכיון שהגמרא מסיקה לקמן שהתורם משלו על של חבירו - טובת הנאה של תורם, איכא למימר שבאמת התורם מתכוין לתת לאותו כהן שהוא רוצה, ואינו מתכוין להנות את בעל הכרי כלל. ובעל הכרי נהנה רק בגרמא של המדיר. והשמ"ק הביא עודטעם בשם הרי"ץ, דכיון דקיי"ל שחיטה אחת פוטרת את הכרי, אין זה חשוב הנאה, כיון שאפשר לו ליפטר בדבר מועט.
ואי אמרת שהתורם משלו על של חבירו צריך דעת, הא קמהני ליה בזה שעשה שליחותו! אלא לאו - אין צריך דעת!
ונפשוט מכאן שתורם משלו על של חברו אף שלא מדעתו.
ודחינן: לעולם מדובר שתרם מתבואתו של בעל הכרי - על של בעל הכרי.
וכדאמר רבא להלן, בבעיא של רבי ירמיה: באומר: "כל הרוצה לתרום - יבא ויתרום", הכי נמי מדובר באומר וכו'.
שלגבי תרומה, די בזה שגילה דעתו שניחא לו שיתרום מי שירצה, והתרומה חלה. אבל לענין נדר, אין זה נקרא שעשה שליחותו - וההנהו בזה  67 .

 67.  כתב הר"ן (ועוד ראשונים), היינו דוקא בכהאי גוונא, שאמר "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום". אבל אם אמר "כל השומע קולי יתרום", שליחות מעליא הוי - ואסור במודר הנאה. דהא אמרינן במס' כתובות (ע' ע"ב): "כל השומע קולי יזון, שליחותיה קעביד". ואם אמר: "כל התורם אינו מפסיד", אפשר שאף לגבי תרומה לא מהני, דלאו לישנא מעליא הוא, שהרי האומר: "כל הזן אינו מפסיד", והלך אחד וזן, אינו חייב לשלם, שאין זה נחשב שעשאו שליח. אבל מהריטב"א משמע, דחלה התרומה בכהאי גוונא. ולכאו' אזיל לשיטתיה במס' גיטין (ס"ו ע"א), דבתרומה לא בעינן שליחות ממש, אלא רק גילוי דעת דניחא ליה (והגרעק"א במס' בבא מציעא (כ"ב ע"א) ביאר בטעם דבריו, כיון דגוף הדבר, שתורם עבור חבירו, זכות היא לו. אלא שיש בזה קצת חובה, שהיה רוצה בעל הפירות לעשות את המצוה בעצמו. ולזה מהני גילוי דעת, שדבר זה זכות הוא לו. עיי"ש).
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: התורם משלו על של חבירו, טובת הנאה, דהיינו, מה שיתן לו ישראל דבר מועט כדי שיתן את התרומה לבן בתו שהוא כהן  68 , של מי היא, מי זכאי בנתינה זו?

 68.  אבל לכהן אסור לתת דבר לישראל על מנת שיתן לו את התרומה. שהרי אפילו על כהן המסייע בבית הגרנות קרינן "שחתם ברית הלוי". ר"ן.
וצדדי הספק:
מי אמרינן, אי לאו פירי דהאיך, לולי פירותיו של התורם, מי מתקנא כריא דההוא (האם היה נתקן הכרי של בעל הפירות)?!
או דלמא, אי לאו כריא דההוא, של בעל הכרי, לא הויין פירי דהדין (לא היו פירותיו של התורם) תרומה!
אמר ליה רבי זירא: אמר קרא: "את כל תבואת זרעך - ונתת". משמע שתלה הכתוב את הנתינה בבעל הזרע, דהיינו בעל הכרי.
איתיביה ממשנתינו: תורם המדיר את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו (וסוברת עתה הגמרא שמדובר שתורם המדיר מפירותיו שלו).
ואי אמרת שטובת הנאה דבעל הכרי היא, הא קא מהני ליה המדיר, בכך שיכול עתה המודר לתת את התרומה למי שירצה, ולקבל דמים עבור טובת הנאה זו!
אלא שמע מינה, טובת הנאה דיליה (של התורם)! אמרי: לא. במשנתינו מדובר שתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו דבעל הכרי, באומר: כל הרוצה לתרום - יבא ויתרום. ובכהאי גוונא, ודאי שטובת ההנאה שייכת לבעל הכרי.
תא שמע, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו, ונפל בה מום, ורוצה עתה לפדותה, שהרי אינה ראויה כבר לקרבן, הדין הוא שהמקדיש הוא זה שמוסיף חומש כשפודה (שהדין הוא שרק הבעלים מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם, דכתיב: "ואם המקדיש יגאל וגו'").
אבל אם חבירו רוצה לפדותה, אינו צריך להוסיף חומש.
ולענין תמורה, שהדין הוא שאם הבעלים ממיר את הבהמה באחרת, נתפסת הקדושה גם בבהמה השניה, רק המתכפר נחשב בעלים לענין זה, והוא זה שעושה תמורה.
והתורם משלו על שאינו שלו - טובת הנאה שלו (של התורם)  69 .

 69.  ולפי זה, צריך לומר שמה שכתוב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך ונתת", אין דורשים כפי שאמר רבי זירא, ש"ונתת" שייך למי שהתבואה שלו, אלא דורשים את מה שכתוב "ונתת" על "עשר תעשר", והיינו שזה שמעשר, הוא זה שזכאי בנתינתה, וטובת ההנאה שלו. ר"ן.
שנינו במשנתינו: מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא.
ותמהינן: מקרא מאי טעמא לא ילמדנו - משום דקמהני ליה המדיר בזה שאינו נוטל ממנו שכר על הלימוד!  70 

 70.  אבל הלימוד עצמו אינו נחשב הנאה, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו!
אם כן, כשמלמדו מדרש נמי קמהני ליה מאותה סיבה עצמה, ולמה מותר לו ללמדו מדרש?!
אמר שמואל: באמת מן הדין מותר ליטול שכר רק על המקרא, ולא על המדרש, וכפי שיתבאר להלן הטעם. אלא שיש מקומות שהחמירו על עצמם שלא ליטול שכר אף על המקרא, ובמקומות אלו באמת מותר ללמדו אף מקרא. אבל משנתינו מדברת במקום שנוטלין שכר על לימוד המקרא, ואין נוטלין שכר על לימוד המדרש. ולכן מותר ללמדו דווקא מדרש ולא מקרא.
ותמהינן: מאי פסקא? למה העמיד התנא דבריו דוקא במקרה כזה, שנוטלין שכר רק על המקרא ולא על המדרש?! והרי היה לו לומר דין עקרוני, שמותר לו ללמדו רק דבר שאין נוטלים עליו שכר!

דרשני המקוצר[עריכה]