פרשני:בבלי:נדרים סב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים סב ב

חברותא[עריכה]

לפתוח ראשון, בקריאת התורה.  1 

 1.  נתבאר על פי הר"ן וכן פירש ה"נמוקי יוסף". והרא"ש פירש: להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה. ורש"י בגיטין נט ב פירש כדברי שניהם.
ולברך ראשון, ברכת המזון.  2  וליטול מנה יפה ראשון, כלומר: אם באים כהן וישראל לחלוק איזה דבר, עושה הישראל ממנו שני חלקים שוים, וכהן בורר לו איזה מהן שירצה.  3 

 2.  נתבאר על פי הר"ן, והכונה היא לברכת הזימון. וכן פירש רש"י בגיטין נט ב. והרא"ש פירש: ולברך ראשון בתורה ובברכת המזון.   3.  א. נתבאר על פי הר"ן, וכן פירש רש"י בגיטין נט ב; והרא"ש פירש: כשישב בסעודה יביאו לו מנה יפה תחילה, וראה מה שכתבו על פירוש זה בתוספות גיטין שם ובמועד קטן כח ב. ב. הנמוקי יוסף הוסיף בשם הריטב"א: ובכולן ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, כדאיתא בהוריות יג א. ומבואר בדבריו, שממזר תלמיד חכם קודם לכהן לקרות בתורה ראשון, שהרי הנמוקי יוסף עצמו פירש: לפתוח ראשון, בקריאת התורה שקורא ראשון. וראה מגילה כח א גבי רבי פרידא וראה שם בתוספות. וראה גם בגיטין נט ב בתוספות ד"ה אפילו.
אמר רבא:
שרי ליה לצורבא מרבנן למימר (מותר לתלמיד חכם לומר) לגובי המס היהודים הגובים מבני העיר את מס המלך:
לא יהיבנא אכרגא (איני נותן מס), כי היות ומן הדין פטור הוא כדמפרש ואזיל, מותר לו לומר כן כדי שלא יגזלו ממונו.  4 

 4.  רא"ש.
דכתיב בספר עזרא (ז כד): "ולכם מהודעין (אתם הפקידים על המס מודיע אני לכם) די כל כהניא ולויא זמריא תרעיא נתיניא ופלחי בית אלהא דנה (אשר כל הכהנים והלויים המשוררים והשוערים הנתינים ועובדי עבודת בית אלהים זה) מנדה בלו והלך, לא שליט למירמא עליהם (מיני המסים האלה אין ממשלה ורשות להטיל עליהם) ".
ואמר פירש רב יהודה:
"מנדה" - זו מנת המלך (גביית מסים שהן מטילין תמיד על בני המדינה).  5 

 5.  רש"י בבא בתרא ח א.
"בלו" - זה כסף גולגולתא (מס לפי הגולגולת).  6 

 6.  כתב השולחן ערוך: וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם, אפילו הקבועים על כל איש ואיש. והוסיף הרמ"א: ואפילו אמר ההגמון שתלמידי חכמים עצמם יתנו, חייב הציבור לתת בעדם. ואין חילוק אם התלמיד חכם עשיר או עני. ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם חייבים. ומיהו, אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר, נקרא "תורתו אומנותו". שולחן ערוך ורמ"א ביורה דעה סימן רמג סעיף ב.
"והלך": זו ארנונא (סעודת המלך כשהולך ממקום למקום).  7  ואגב הדינים האמורים לעיל הוסיף ואמר רבא:

 7.  כן פירש הר"ן בפירוש ראשון, והוסיף שארנונא בלשון יוון היא סעודה (ובתוספות בבא בתרא ח א דימו לזה את הכתוב: "ויבא הלך לאיש העשיר"). לשון אחר: שותפות שיש לו למלך בבהמות ד"ארנונא" לשון שותפות היא, מדכתיב (במדבר כא) " (משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי) כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי" (והוא פירוש מחודש בפסוק). ורש"י בבבא בתרא ח א פירש: עשורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה.
שרי ליה אפילו לצורבא מרבנן למימר לפקידי המלך הגובים את מיסיו:
עבדא דנורא אנא (עבד אני לאיש שהוא כהן לעובדי האש, שעבדיו פטורים מן המס), ולכן לא יהיבנא אכרגא (איני משלם מס).  8 

 8.  כתב הר"ן: וכי קאמר "צורבא מרבנן" רבותא קאמר, דאפילו צורבא מרבנן שרי ליה למימר הכי, דהן סבורים לעבודת כוכבים, והוא לבו לשמים, שנאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא". אבל הרא"ש סובר שדוקא לצורבא מרבנן מותר לומר כן, דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר, התירו לו. ולכאורה צריך ביאור, למה לא פירשו בפשיטות, שדוקא לצורבא מרבנן מותר להשתמט ממס המלך משום שפטור הוא מן המס, אבל שאר אדם אסור לו להשתמט מן המס, כיון ש"דינא דמלכותא דינא"! ? ויש לומר, על פי המבואר בר"ן לעיל כח א ד"ה במוכס (והושמט שם חלק מדברי הר"ן על ידי הצנזור, ונדפס ב"חסרונות הש"ס"), שמותר להבריח את המכס מן המלך, משום שהמלך לא עדיף משאר גוי ש"הפקעת הלואתו" מותרת; ואם כן הוא הדין שמותר להישמט מן המס.
מאי טעמא מותר הוא לומר כן ואין אנו חוששים שבלשונו הוא נראה כמודה בעבודה זרה?
כי לאברוחי אריא מיניה קאמר (להבריח ארי מעצמו הוא שאמר), כלומר: אין זה כמודה בעבודה זרה, כי ניכר הדבר שאין עושה כן אלא כדי להפטר מן המס.  9 

 9.  לשון הר"ן הוא: ולא הוי כמודה בעבודת כוכבים, דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא. וכי קאמר "צורבא מרבנן", רבותא קאמר, דאפילו צורבא מרבנן שרי ליה למימר הכי, דהן סבורים לעבודת כוכבים, והוא לבו לשמים, כדכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה. ונמצא שכתב הר"ן שתי סברות: א. דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא, וסברא זו היא משום חילול השם כלפי ישראל. ב. דהן סבורין לעבודת כוכבים, והוא לבו לשמים. וסברא זו היא לומר שאף כי צורבא מרבנן יש לו לחוש ולהחמיר, כי באומרו "עבדא דנורא אנא" הרי הוא מודה בפה בעבודת כוכבים אף שלבו בל עמו, לזה מועיל מה שהוא מתכוין באומרו "נורא" לקב"ה ולא לעבודה זרה. כך יש לפרש דברי הר"ן. ולפי זה אף בעבודה זרה שאי אפשר לפרש את הלשון על ענין אחר, אין בזה איסור אלא לצורבא מרבנן, וראה בזה במאירי ו"קרן אורה ".
רב אשי הוה ליה ההוא אבא (יער) זבניה לבי נורא, מכר את היער לעובדי האש שמציתין את האש בבית עבודת כוכבים שלהן.
אמר ליה רבינא לרב אשי:
והרי מכשיל אתה אותם בעבודה זרה, והאיכא משום "לפני עור לא תתן מכשול"!?  10  אמר ליה רב אשי לרבינא: "רוב עצים להסקה ניתנו", ואינו כמוכרו לעבוד עבודת כוכבים, שהרי יש לתלות שהם לוקחים את היער כדי להסיק שם לחימום ולא לשם עבודה זרה, ובכל אופן שאפשר לתלות בהיתר - תולים.  11 

 10.  ראה ב"קרן אורה" מה שביאר, למה עובר ב"לפני עור" אף שיכולים הם ליקח ממקום אחר (והוי "חד עיברא דנהרא"), ראה שם.   11.  כתב ב"נמוקי יוסף": "אבל היכא דבעו ליה לעבודה זרה ממש אסור לבנות לה שום דבר, ואף על פי שאינו אלא לצורך משמשי עבודה זרה בעלמא. וכתבו התוספות: כי מכאן נלמוד שאסור להלוות לעובדי כוכבים מעות לצורך בנין עבודה זרה או לצורך נוייה ומשמשיה משום "לפני עור לא תתן מכשול", אבל בסתם מותר להלוות מעות ואפילו לשומרי עבודה זרה דסתם מעות לצרכם בעו להו".
מתניתין:
מי שאמר: "קונם שאיני טועם יין עד הקציר" -
הרי זה אסור ביין עד שיתחילו העם לקצור קציר חיטין, היות והוא החשוב בעיני האנשים, ולקציר זה קוראים הם "קציר" סתם, אבל לא קציר שעורין.
ומכל מקום, הכל לפי מקום נדרו, שאם במקום נדרו קורים לקציר שעורים "קציר" סתם, אף הוא אסור עד קציר השעורים.
וכן הולכין אחר מקום נדרו -
אם היה בשעת נדרו בהר - נקבע זמן סיום נדרו כשהתחיל הקציר בהר, למרות שהוא ירד לבקעה וכבר התחיל שם הקציר.
ואם היה בשעת נדרו בבקעה - נקבע הזמן כפי שהוא בבקעה.
ואם אמר "עד הגשמים", או אפילו אם אמר "עד שיהו הגשמים", הרי זה אסור עד שתרד (תתחיל לרדת) רביעה שניה  12  (זמן שני של ירידת גשמים).

 12.  שלשה זמנים הם של גשמים, ויתבארו בגמרא, וכל זמן נקרא "רביעה" על שם שהגשמים רובצים על הארץ.
ומלמדת אותנו המשנה:
א. אם לא אמר עד איזו רביעה, בסתם משמע עד הרביעה השניה, שהיא אינה מקדמת לבוא כרביעה ראשונה, ואינה מאחרת לבוא כרביעה שלישית.  13 

 13.  כן פירש הר"ן; ורש"י בתענית ו ב כתב: עד שתרד רביעה שניה, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין קורין גשמים לראשונה עד שתרד שניה שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים; לישנא אחרינא "עד הגשמים" משמע תרי, דהיינו רביעה שניה. ופירושו השני של רש"י לא יתכן לפי פירושו של הר"ן בגמרא בחילוק בין אמר "עד הגשמים" לבין אם אמר "עד הגשם".
ב. אף שאמר "עד שיהו הגשמים", אין לשונו מתפרש עד שיעברו הגשמים, היות ואין משך זמן ירידת הגשמים קבוע, וכמו ששנינו במשנה לעיל סא ב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אינו אסור עד ירידת הרביעה השניה, אלא עד שיגיע זמנה של רביעה שניה ואף שלא ירדו.
וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא, היות ואין לירידת הגשמים זמן קבוע, שהרי לפעמים מאחרת היא לירד, אמרינן שבזמן ירידתה חל נדרו, ולא בירידתה ממש, כיון שאין אדם אוסר את עצמו לזמן שאינו קצוב.
ואם אמר "עד שיפסקו גשמים", הרי זה אסור עד שיצא ניסן כולו, כי כל החודש רגילין גשמים לירד, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח.
גמרא:
שנינו במשנה: הכל לפי מקום נדרו, אם היה בהר בהר, ואם היה בבקעה בבקעה:
תניא:
הנודר "עד הקיץ" כשהיה בגליל, וירד אחר שנדר לעמקים שמבשילים שם הפירות קודם לגליל, אף על פי שהגיע הקיץ בעמקים, הרי זה אסור עד שיגיע בגליל, כי "הכל לפי מקום נדרו".
שנינו במשנה: עד הגשמים עד שיהו גשמים, עד שתרד רביעה שניה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שיגיע זמנה של רביעה:
אמר רבי זירא:
מחלוקת דאמר "עד הגשמים", אבל אמר "עד הגשם", כולם - בין רבן שמעון בן גמליאל ובין חכמים - מודים ש"עד זמן גשמים" קאמר ואפילו לא ירדו.
והטעם, כי מעיקר הדין יש לנו לומר, שכל האומר "עד הגשם" או "עד הגשמים", כיון שפעמים הגשם אינו מגיע בזמנו, אין אדם אוסר את עצמו בדבר שאינו קצוב, ומסתמא עד הזמן שירדו גשמים קאמר.  14 

 14.  א. ודינו הוא כמו מי שתלה את סיום נדרו בדבר שאין להמשכו זמן קבוע, שאפילו אם אמר "עד שיהא", אין כוונתו עד סוף הזמן, ומשום שאין אדם אוסר את עצמו בדבר שאין זמנו קצוב, וכמבואר במשנה לעיל. ב. הר"ן הביא ראיה לסברא זו מדברי הירושלמי שהובאו בר"ן לעיל סא ב: "קבע זמן למשתה בנו, ואמר "קונם יין עד שיהא משתה בני", אי הוי כמי שזמנו קבוע, או מאחר שיכול לדחותו ולעשותו לאחר זמן, כמי שאין זמנו קבוע; ובודאי דהכי מיבעיא לן: מי אמרינן כיון דקבע לו זמן לא מסיק אדעתיה שידחה אותו הלכך אסר נפשיה "עד שיהא" ממש, וכל שדחה אותו לאחר מכן אסור עד שיהא, או דילמא כיון שיודע היה שיכול לדחותו לא מחית איניש נפשיה לספיקא, הילכך אף על גב דאמר עד שיהא, עד שיגיע זמן שקבע לו קאמר". ג. לפי ביאור הר"ן בירושלמי, יהא מקום לספק הירושלמי גם באופן שאמר "עד שיגיע" (ולא "עד שיהא" כלשון הירושלמי), אם אסור עד שיגיע זמן המשתה או עד שיתחיל המשתה; ולפי מה שמסתפק הירושלמי באופן שאמר "עד שיהא", נראה מלשון הר"ן, שאם אסיק אדעתיה שידחנו, הרי זה אסור עד שיגיע זמן המשתה, ואין אומרים שיהא אסור עד שיעבור זמן הראוי למשתה, ואף על פי שמשך זמנו קבוע. ד. ב"קרן אורה" במשנה לעיל סא ב כתב, דפשטות הירושלמי משמע ש"קבוע לו זמן" היינו תחילת הזמן (וכשיטות הראשונים המפרשים כן במשנה לעיל סא ב), שאם לא כן מה איכפת לן אם יכול לדחותו ואין להתחלתו זמן קבוע, הרי סוף סוף להמשכתו יש זמן קבוע, ולמה לא נאמר ש"עד שיהא" היינו עד שיצא; וראה שם שלא ניחא לו בפירוש הר"ן כאן, משום "שאם כן אין זה ענין לדינא דמתניתין (לעיל סא ב) דבכל גוונא אסור עד שיגיע", ודבריו צריכים תלמוד, שהרי דין המשנה דלעיל ודין המשנה כאן לדעת הר"ן הכל דין אחד הוא, שאין אדם אוסר עצמו בדבר שאינו קצוב. וכיון ב"'קרן אורה" לדברי המאירי, שכתב על הירושלמי "ולענין ביאור מיהא נראה משם כפירוש שני שפירשנו באין זמנו קבוע, רצה לומר, שהרי יכול לדחות את הזמן, שאם בהמשך הזמן הרי זמנו קבוע". ה. הר"ן הוסיף לבאר, שאף על פי שבדבר שאין להתחלתו זמן קבוע, אנו אומרים שנתכוין לזמנו של אותו דבר ולא עד שיהא בפועל, בכל זאת כשאמר "עד הקציר" הרי הוא אסור עד הקציר בפועל, ולא עד שיגיע זמן הקציר וכמבואר במשנה, משום "דבגשם משום דידעינן זמנה של רביעה וכדתניא בסמוך אזלינן בתריה, אבל קציר לא ידעינן זמניה, שהכל הוא לפי הארצות שיש מבכרות ויש מאחרות הילכך כיון דלא ידעינן זמנה על כרחין אית לן למיזל אחר קציר ממש".
אלא שחכמים סוברים, כי היות ואמר "עד הגשמים" ולא אמר "עד הגשם", לרבות הוא בא, שיהא אסור עד הגשם ממש, ובסברא זו נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים.

דרשני המקוצר[עריכה]