פרשני:בבלי:נדרים פד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים פד ב

חברותא[עריכה]

וחכמים אומרים: קורא שם (מחיל חלות שם של מעשר עני על עשירית מפירות הדמאי), ואין צריך להפריש את המעשר הצידה בפועל, אלא משאירו במקומו, ומשתמש בו לעצמו, כיון שספק ממון לקולא.
והסבר המחלוקת הוא: לדעת רבי אליעזר "אין ספיקו טובל".  5  דהיינו, אין הפירות אסורים באכילה אם לא עישרם מעשר עני, ולכן אין צורך מספק לעשרו.

 5.  הטעם שכתוב "אין ספיקו טובל" אפילו שלמאן דאמר זה אף כאשר ודאי שלא עישרו מעשר עני מותרים הפירות באכילה, היינו משום שמדרבנן אסורים הפירות באכילה כאשר ודאי שלא עישרו מהם מעשר עני. אלא שכאשר זהו ספק מעשר עני לא החמירו רבנן ומותרים הפירות באכילה. (ראשונים)
ולדעת רבנן "ספיקו טובל", דהיינו הפירות אסורים באכילה כל זמן שעדיין לא עישר מהפירות מעשר עני, ולכן חייבים מספק לעשרו.  6 

 6.  הר"ן מפרש את הסבר המחלוקת של רבי אליעזר ורבנן, כך: טעמו של רבי אליעזר הוא, כיון שמעשר עני עצמו מותר באכילה לזרים ואין איסורו אלא מטעם גזל העניים אבל אין איסור אכילה למי שאינו עני, לכן אי אפשר שיהיו הפירות כולם אסורים באכילה בגלל שלא הופרש ממנו מעשר עני, שהרי מעשר עני בעצמו מותר באכילה לכולם. ורבנן לומדים מפסוק מיוחד ביבמות דף פו א שיש בפירות איסור טבל כל זמן שלא הופרש מהם מעשר עני. ובספר אתוון דאורייתא כלל ב', חוקר מהו הגדר של איסור טבל, האם זהו איסור חדש של טבל, או שיסוד האיסור הוא שזה נחשב כאילו מעורב בתוך הפירות תרומה, ולכן אסור לאכול את הפירות בלא הפרשת תרומות ומעשרות. ומדברי הר"ן האלו רוצה האתוון דאורייתא להוכיח, שיסוד האיסור הוא שזה נחשב כאילו יש כאן תערובת תרומה או מעשר, ולכן אומר הר"ן שכיון שמעשר עני אינו אסור באכילה, אז אף כאשר עדיין לא הופרש המעשר עני מותרים הפירות באכילה. כי אם נאמר שאיסור הטבל הוא איסור חדש, היה מקום לאסור את הפירות באיסור טבל אף כאשר לא הופרש מהם מעשר עני ואין זה משנה אם המעשר עני עצמו אסור באכילה או לא.
ותולה הגמרא את הנידון, האם מודרת הנאה מהבריות מותרת לקבל מהם מעשר עני, במחלוקת זו:
מאי לאו, למאן דאמר ספקו טובל (לדעת חכמים), נמצא שמעשר עני נכלל בכלל שאר תרומות ומעשרות, שנאמרה בהם לשון "נתינה", והמצוה היא על בעל הפירות ליתן את התרומות והמעשרות לכהן וללוי ולעני.
וקסבר אית ליה טובת הנאה - זכותו של בעל הבית היא לחלק את המעשר עני כפי ראות עיניו, ואין כל עני יכול לקחת את המעשר בעצמו בעל כרחו של בעל הפירות. ואם כן, יש לבעל הפירות "טובת הנאה" בפירות.
וכיון דאית ליה טובת הנאה, לא מהניא - אסור לה לאשה שנדרה הנאה מהבריות ליהנות מבעל הפירות, הנותן לה את המעשר עני, היות והיא נהנית ממי שיש לו זכות מסוימת של "טובת הנאה" בפירות.
ולמאן דאמר (אינו) קורא שם (לדעת רבי אליעזר), קסבר "ספקו אינו טובל".
וכל שספקו אינו טובל אינו נכלל בכלל שאר התרומות ומעשרות, ולא נאמר בו לשון "נתינה" אלא לשון "עזיבה", דהיינו, שנצטוו הבעלים לעזוב את המעשר עני, ולהניח לכל עני שבשוק ליקח בעצמו את המעשר, ואין לבעלים זכות לחלק את המעשר כפי ראות עיני.
ולדבריו, לית ליה לבעל הפירות טובת הנאה במעשר עני, ושרי ליה לאיתהנויי - ומותרת האשה שנדרה הנאה מהבריות ליהנות מן המעשר עני כיון שאינה נהנית מבעל הפירות, שהרי יכולה היא ליקח את המעשר בעל כרחו.
אמר ליה אביי לרב יוסף: אין הסבר המחלוקת כדבריך, שנחלקו אם מעשר עני טובל את הפירות.
אלא, דכולי עלמא סוברים שספקו טובל, וללא הפרשת מעשר עני אסורים הפירות באיסור אכילת טבל.
ורבי אליעזר ורבנן - בהא קמיפלגי:
רבי אליעזר סבר, לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני (אין עמי הארץ חשודים שלא יפרישו מעשר עני).
ולכן אין צורך לעשר מעשר עני בפירות דמאי, שהרי אין אנו חוששים שמא אין הפירות מעושרים אלא הם טבולים למעשר עני.
והטעם לכך שאינם חשודים על אי הפרשת מעשר עני, הוא: כיון דאילו מפקר נכסיה, והוי עני, ושקל ליה הוא - לית ליה פסידא -
משום שאין העם הארץ מפסיד מכך שיעשר את הפירות, כיון שהוא יכול להפקיר את נכסיו, ואז הוא יחשב עני, ויוכל לקחת לעצמו את המעשר עני.
ורבנן סברי, נכסיה לא מפקר איניש, דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא - אין אדם מפקיר את נכסיו מחשש שמא יקדים אדם אחר ויזכה בכל נכסיו. הלכך, נחשדו עמי הארץ שלא יעשרו את פירותיהם.
ולפיכך, צריך לעשר מעשר עני בפירות דמאי משום שיש לחוש שמא אינם מעושרים.
ולפי זה, אין הנידון האם מודרת הנאה יכולה ליהנות ממעשר עני תלוי במחלוקתם של רבי אליעזר ורבנן.
רבא אומר: כך יש לתרץ את הסתירה בין דברי המשנה לדברי הברייתא:
כאן במשנה, מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הבית. לאחר שכבר הכניס את תבואתו אל ביתו, ומפריש ממנה מעשר עני, דכתיבא ביה "נתינה", "ונתת ללוי לגר", וגומר. ובמעשר עני זה יש לבעל הפירות טובת הנאה בכך שהוא יכול לחלק את המעשר כפי ראות עיניו. ומשום הכי אסור ליה (לאשה שנדרה הנאה מהבריות) לאיתהנויי מהמעשר, שהרי היא נהנית מבעל הפירות שנותן לה את המעשר.
כאן בברייתא, מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, לפני שמכניס את תבואתו לביתו, שבאופן זה אין בעל הפירות מחלק את המעשר כפי ראות עיניו, אלא מניחו בגורן, וכל עני יכול ליקח את המעשר, כיון דכתיב ביה "והנחת בשעריך". ואז אין לבעלים טובת הנאה מכך, ושרי ליה (לאשה שנדרה הנאה מהבריות) לאיתהנויי מהמעשר עני, כיון שאינה נהנית מהבעלים, שהרי יכולה היא לקחת בעל כרחו:
שנינו במשנה: כהנים ולוים נהנין לי, יטלו כו';
ומוכיחה הגמרא מדין זה:
אלמא טובת הנאה אינה ממון - אין זכות זו של טובת הנאה נחשבת זכות ממונית. ולכן על אף שאסר את הנאתו על כהנים ולוים, יכולים הם ליקח ממנו תרומות ומעשרות, משום שאין זה נחשב שנהנים הם ממנו הנאה ממונית.  7 

 7.  בתוספות ר"י הזקן בקידושין כותב שכל זה הוא רק לפי מאן דאמר שויתור מותר במודר הנאה, ולכן כדי שיהיו הכהנים אסורים לקחת תרומות ומעשרות צריך שזה יחשב הנאה ממונית. אבל לפי מה שקיימא לן שאף ויתור בעלמא אסור במודר הנאה אם כן אסורים הכהנים ליקח תרומות ומעשרות אפילו אם טובת הנאה אינה נחשבת זכות ממונית כיון שבכל מקרה יש פה הנאת ויתור. ולפי זה מיישב הכסף משנה את דברי הרמב"ם, שפסק שאסורים הכהנים לקחת תרומות ומעשרות על אף שפסק בכמה מקומות שטובת הנאה אינה ממון. ולפי זה מיושב, כיון שהרמב"ם סובר שויתור אסור במודר הנאה, לכן אפילו אם טובת הנאה אינה ממון, אסורים הכהנים ליהנות ממנו הנאה זו, על אף שאינה הנאה ממונית.
ומקשינן:
אימא סיפא - מהסיפא מוכח הפוך, לפי ששנינו בה: אם נדר ואמר: קונם כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי, יטלו כהנים ולוים אחרים את תרומותיו ומעשרותיו, אבל להני כהנים ולוים שאסר עליהם את הנאתו, לא, ואסור לו לתת להם תרומות ומעשרות.
ויש להוכיח מזה:
אלמא טובת הנאה ממון - שזכות זו של טובת הנאה נחשבת זכות ממונית, ולכן אסורים כהנים ולוים אלו שאסרם בהנאתו ליהנות מכך שנותן להם את התרומות ומעשרות.
ואם כן קשיא רישא על הסיפא.
ומתרצינן:
אמר רב הושעיא:
לא קשיא. הא רבי. והא רבי יוסי ברבי יהודה.
דתניא: הגונב טבלו של חבירו, ואכלו,  8  משלם לו דמי טבלו. דהיינו את דמי כל הטבל, דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו, אך אינו חייב לשלם את שווי דמי התרומה שהיה הבעל הפירות חייב להפריש מהטבל וליתנה לכהן.

 8.  בגמרא בקידושין הובאה ברייתא זו אך לא כתוב שם שהגנב אכל את זה, ועיין ברש"ש כאן בהרחבה ובקהילות יעקב בבבא מציעא סימן י'.
מאי לאו, בהא קמיפלגי -

דרשני המקוצר[עריכה]