פרשני:בבלי:נדרים לז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לז ב

חברותא[עריכה]

לפיכך אם אבדו בשבת - אינו חייב באחריותן, שהרי על השמירה בשבת אינו נוטל שכר, והרי הוא שומר חינם.
ואם היה הפועל שכיר שבת (שבוע אחד), או שהיה שכיר חדש, או שהיה שכיר שנה, או שהיה שכיר שבוע (שבע שני שמיטה), נותן לו שכר שבת. שכיון שלא הזכיר את השבת בפירוש, אלא הבליעה בין שאר הימים, אין זה נחשב שכר שבת.
לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן!
רואים שמותר לשלם שכר שבת על ידי הבלעה!
אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחילה, משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא (כדי שיתפנו אבות התינוקות למצוות השבת, וישתעשעו עם התינוקות. ואם יהא מותר לקרות בתחילה בשבת, יחושו האבות לביטולם של התינוקות  80 ).

 80.  כך פירש הר"ן. והרא"ש כתב, דאם היו קורין בתחילה, היה חמור להם, והיו צריכים להאריך, והאבות מצפים לסעוד עד שיבואו התינוקות, ומבטלין עונג שבת.
ואיבעית אימא: משום דבשבתא אכלין ושתין יותר משאר ימי השבוע, ויקיר עליהון (על התינוקות) עלמא, שאיבריהן כבדים עליהם, ולכן אינם יכולים ללמוד בתחילה, לפי שדבר זה צריך עיון מרובה.
כדאמר שמואל: שינוי וסת (שינוי ההרגל, דהיינו, מי שמשנה מהרגלו שהוא רגיל לאכול בכל יום  81 ) - תחילת חולי מעיים הוא.

 81.  ולשון הרשב"ם במס' ב"ב (קמ"ו ע"א): וסת - חוק, כמו עני, שכל ימות החול אוכל פת חריבה, ובשבת אוכל בשר וכו'. עיי"ש.
והוינן בה: ולמאן דאמר שמה שנוטלין שכר על לימוד המקרא היינו שכר פיסוק טעמים, מאי טעמא לא אמר שהטעם הוא משום שכר שימור?
קסבר: בנות מי קא בעיין שימור? הרי אינן צריכות שימור, לפי שאין דרכן לצאת לחוץ! ואם כן, למה שנה התנא של משנתינו בסתם שלא ילמדנו מקרא, שמשמע בין בנים ובין בנות, הרי בנות יכול הוא ללמד, שהרי אין נוטלין שכר על לימודן!
ולמאן דאמר שהטעם הוא משום שכר שימור, מאי טעמא לא אמר משום שכר פיסוק טעמים?
קסבר: פיסוק טעמים דאורייתא הוא, ואסור ליטול שכר על לימודם - כלימוד התורה עצמה. שכיון שמדאורייתא הוא, הרי זה כחוקים ומשפטים.
דאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב, מאי האי דכתיב: "ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במק רא"?
"ויקראו בספר תורת האלהים" - זה מקרא.
"מפורש" - זה התרגום, שמפרש את המקרא  82 .

 82.  הוא תרגום אונקלוס. שניתן כבר מסיני, ושכחום - וחזרו ויסדום, כדאיתא במסכת מגילה (ג' ע"א).
"ושום שכל" - אלו הפסוקים, הנקודות המפסיקות בין הפסוקים, שעל ידיהם מבין האדם את המקרא על פי תנועת הטעמים  83 .

 83.  כך כתב הר"ן. ומהרש"א כתב, כי ערבוב ענין מביא לטעות. אבל ההפסק לפי ענינו, משים שכל וחכמה לכל ענין. וכן ההיא דלהלן "ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים", גם זה הוא דבר נוסף להפסיק הענינים להבינו.
"ויבינו במקרא" - זה פיסוק טעמים  84 .

 84.  ופיסוק טעמים נקרא הבנה, משום שעל ידי הניגון - מבינים לחבר המקרא למעלה או למטה. רא"ש.
ואמרי לה (ויש שאומרים): "ויבינו במקרא"
- אלו המסורות (חסירות ויתירות, מה שנמסר במסורה).
אמר רבי יצחק: מקרא סופרים, דהיינו, צורת הקריאה שמסרו לנו הראשונים, שנקראו סופרים,
ועיטור סופרים, דהיינו, תיבות יתירות שנכתבו לייפות את הלשון, וכפי שיבואר להלן (ונקראו עטור, לפי שהן מעטרין את הלשון  85 ),

 85.  כך פירש הר"ן. והרא"ש כתב, דהיינו תיבות שהיו ראויות להנתן בתיבה, והוסרו ממנה. ונקרא "עטור", כמו "רק הבמות לא סרו", דמתרגמינן: "לא עטרו".
וקריין ולא כתיבן, דהיינו, תיבות הנקראות כשקורין בתורה, אבל אינן כתובות במקרא,
וכתיבן ולא קריין, דהיינו, תיבות הכתובות במקרא, שאינן נקראות -
כל הדברים הללו, הלכה למשה מסיני הם. שכך קיבל משה מסיני, ומסר לישראל.
ומהו מקרא סופרים -
ארץ, שכשיש בו אתנחתא, נקרא בקמץ,
וכן כגון המילים שמים ומצרים, שאף על פי שאין בהם אל"ף בין המ"ם ליו"ד של "שמים", ובין הרי"ש ליו"ד של "מצרים", נקראין כאילו היתה בהם, ואינן נקראין בחיריק.
עיטור סופרים - היינו כגון הפסוקים דלהלן, שהמילה "אחר" שנכתבה בהן - יתירה היא, ואינה אלא לתפארת הלשון:
"סעדו לבכם אחר תעבורו" הנאמר באברהם, שדי היה לו לכתוב: "סעדו לבכם ותעבורו",
"תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך"
הנאמר ברבקה, "תסגר שבעת ימים אחר תאסף" הנאמר במרים, שהיה לו לכתוב: "תסגר שבעת ימים ותאסף",
"קדמו שרים אחר נוגנים", שהיה לו לכתוב "קדמו שרים נוגנים".
וכן מה שנאמר: "צדקתך כהררי אל". שהיה לו לכתוב "צדקתך הררי אל", שכוונת הכתוב לומר, שההרים הרמים, שהם המלאכים, צריכים לצדקת ה'. אלא שכתב "כהררי אל" - לתפארת הלשון  86 .

 86.  עוד הביא הר"ן בשם מורו, דעטור סופרים, היינו שכותבין טעם מפסיק ב"אחר", כי היכי דלישתמע אח"כ תלך, ואח"כ תעבורו, ואחר כן תאסף, קדמו שרים - ואח"כ נוגנים. וכן בפסוק "צדקתך כהררי", נפסק בטעם כהררי ממלת אל, לומר שמלת אל הפוכה, כאילו היתה בתחלת הפסוק. ופירושו של הפסוק: אל, צדקתך נגלית כהרים שהם גלויים. אבל אלמלא ההפסק, היה במשמע אחר שתלכו, אחר שתעבורו, אחר שתאסף, קדמו שרים אחר הנוגנים, שהנוגנים קדמו להם. צדקתך כהרים של אל. ונקראים עטור סופרים, משום שהם מעטרים את הדבר בטעם הקריאה.
ואלו הם המקראות שקריין ולא כתיבן:
המילה "פרת" ד"בלכתו", דהיינו, שקורין באותו מקרא: "בלכתו להשיב ידו בנהר פרת", אף שהמילה "פרת" אינה כתובה בפסוק.
והמילה "איש" ד"כאשר ישאל איש בדבר ה אלהים",
"באים" ד"נבנתה", דהיינו, המילה "באים" של הפסוק: "הנה ימים באים נאם ה' ונבנתה העיר וגו'",
"לה" ד"פליטה", דהיינו, המילה "לה" של הפסוק: "יהי לה לפליטה",
"את" ד"הגד הוגד", דהיינו, המילה "את" של הפסוק: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך", "אלי" ד"הגורן", דהיינו, המילה "אלי" של הפסוק: "ותאמר אליה את כל אשר תאמרי אלי אעשה" (והגמרא קוראת לפסוק זה "הגורן", על שם הפסוק הבא אחריו: "ותרד הגורן וגו'").
"אלי" ד"השעורים". דהיינו, המילה "אלי" של הפסוק: "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי וגו'".
הלין, תיבות אלו דלעיל - קריין ולא כתבן.
ותיבות אלו דלהלן - כתבן ולא קריין:
"נא" ד"יסלח", דהיינו, מילת "נא" של הפסוק "יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה",

דרשני המקוצר[עריכה]