פרשני:בבלי:נדרים מג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים מג א

חברותא[עריכה]

גמרא:
והוינן בה: בשלמא לא ילונו, משום דקא מהני ליה.
אלא מה ששנינו לא ילוה הימנו, למה? מאי קא מהני ליה? במה נהנה המודר מהמדיר בזה שהלוה לו?!  153 

 153.  הקשה הרש"ש, אלמה לא, הרי כיון שהדירו הנאה, מסתמא שונאו. ואם כן, נהנה בזה שהוא צריך לבקש ממנו טובה. כמו שאמר שלמה המלך: "אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' כי גחלים אתה חותה על ראשו"!
ובשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו, עדיין אפשר לומר דהיינו משום דקמיתהני מיניה המודר, וכגון שהלוה לו מעות הרעים, ופרע לו המדיר במעות יפים. וכן מה ששנינו שלא ייקח ממנו המדיר מהמודר, אפשר לומר שמדובר במקח כזה שנהנה ממנו המוכר.
אלא מה ששנינו שלא ישאל הימנו המדיר מהמודר, מאי קא מיתהני מיניה המודר בזה שמשאילו?  154 

 154.  סוגייתנו נתבארה כפי הגירסא שלפנינו, וכפירוש התוס' ועוד ראשונים. ובר"ן יש גירסא אחרת, עיי"ש.
אמר רב יוסי ברבי חנינא: משנתנו מדברת בכגון שנדרו שני בני אדם הנאה זה מזה, ולכן אסורין גם לשאול וגם להשאיל וכו'  155 .

 155.  תמה הר"ן, אם כן, מאי קא משמע לן תנא דמתניתין ? וכתב, דהחידוש הוא, שסתם לנו התנא כרבי אליעזר, שויתור אסור במודר הנאה. ואף שסתם לנו כבר כך בריש פרקין, קא משמע לן שכל דברים אלו אינם גרועים מויתור, ואסורים במודר הנאה.
אביי אמר: באמת כששואל המדיר מהמודר, אין המודר נהנה כלל. והטעם שאסרה משנתינו על המדיר לשאול, היינו גזירה לשאול - משום להשאיל. דהיינו, שמא יבוא המדיר להשאיל למודר, שבזה ודאי שמהנהו!
וכן בכולהו, גם בהלוואה ובמכר - האיסור משום גזירה.
מתניתין:
אמר לו לחבירו: השאילני פרתך!
אמר לו: אינה פנויה.
אמר חבירו מתוך שכעס על חבירו שאינו רוצה להשאילו  156 : קונם שדי שאני חורש בה לעולם (כלומר, אני נודר שלא אחרוש עם פרתך בשדי לעולם)!

 156.  כך פירש הר"ן. אבל בשמ"ק הביא בשם המורה (והכי איתא במאירי), שהשואל היה סבור שהמשאיל חושב שהוא רוצה את הפרה לצורך חרישה, ולכן אינו רוצה להשאילו. ולכן אמר לו "קונם שדי וכו"', שמראה לו שאינו רוצה לחרישה, אלא למלאכה אחרת.
אם היה דרכו לחרוש בעצמו את שדהו, אזי הוא אסור לחרוש בה, וכל אדם - מותרים. שכיון שהוא עצמו חורש בשדה, אין במשמעות לשונו - אלא הוא בלבד.
ואם אין דרכו לחרוש, הוא וכל אדם אסורין. שהרי לא נתכוין בדבריו לחרישת עצמו, שהרי אינו חורש כלל. אלא נתכוין שלא ייהנה מחרישת שדהו, אף שנעשתה על ידי אחר.
המודר הנאה מחבירו, ואין לו לחבירו מה שיאכל, הולך המדיר אצל החנוני (לגירסת הר"ן, אפילו בחנוני הרגיל אצלו) ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה (והיינו, שהייתי רוצה לההנותו, ואיני יכול)!
והוא, החנווני, נותן לו למודר.
ובא החנווני - ונוטל מזה (מהמדיר. ואין המדיר מחוייב לשלם לו, אלא שאם רוצה - משלם).
וכן, אם היה ביתו של המודר צריך לבנות, או שהיה גדרו צריך לגדור, או שהיתה שדהו צריכה לקצור,
הולך המדיר אצל הפועלים ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה!
והן עושין עמו, עם המודר, את המלאכה הנצרכת לו,
ובאין ונוטלין שכר מזה (מהמדיר, ואם רוצה משלם לו, אבל אינו חייב).
היו המדיר והמודר מהלכין בדרך, ואין לו למודר מה שיאכל,
נותן המדיר לאחד מזון לשום מתנה, ואז הלה, המודר, מותר בה, שהרי אינו נהנה מהמדיר, אלא ממקבל המתנה.
אם אין עמהם אחר, מניח המדיר את המזון על הסלע או על הגדר, ואומר: הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ!
והלה נוטל ואוכל, שהרי אינו נהנה מהמדיר, אלא מההפקר.
ורבי יוסי אוסר (בגמרא יתבאר טעמו).
גמרא:
אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יוסי?
משום שקסבר שהפקר - הרי הוא כמתנה. מה מתנה, אם אמר הריני נותן מתנה לפלוני, יכול לחזור בו עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל,
אף הפקר, אינו יוצא מרשות הבעלים - עד דאתי לרשות זוכה  157 .

 157.  הרמב"ם (פ"ב מהל' נדרים הל' י"ד) כתב, שההפקר, אף על פי שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר, שאסור לחזור בו. ומה הוא ההפקר? שיאמר אדם: נכסים אלו הפקר לכל! וכיצד דין ההפקר? כל הקודם וזכה בו, קנהו לעצמו. ודנו בדבריו גדולי האחרונים, ובפרט בקצות החושן (חו"מ סי' ע"ר). ובתורת זרעים למסכת פאה (עמ' כ"ב) מבאר, שיסודו של נדר הוא גם בלי דיני איסור של בל יחל. והראיה מנדרי עכו"מ שחלים, למרות שאין לעכו"מ דין של "בל יחל דברו", שאין זה משבע מצוות בני נח. אלא שמהות הנדר היא מחוייבות של האדם כאשר הוא נודר לדבר מצוה, כגון להביא קרבן, וכן כאשר האדם מטיל את נדרו על חפץ, חל דברו, ומכח חלות דבריו, יש בישראל את הדין של "בל יחל דברו", ובגוי חלים דבריו גם בלי שיהיה איסור בדבר. ולכן מבאר הרמב"ם, שמנדר למדנו יסוד, שאדם יכול להחיל את התחייבותו, או את חלות דבריו, באמצעות דיבור גרידא. ומכאן נובע דין הפקר, שחלים דבריו על החפץ שיהיה הפקר, ללא כל מעשה קנין של האדם! ואין לו לחזור מן ההפקר כשם שאין לו לחזור מהנדר, אם כי בחזרותו מן ההפקר לא יעבור על "בל יחל דברו", כי ההפקר אין בו נדר, אלא הוא נלמד מחלות הנדר. ולכן, גם יכול האדם, לפי רבי יוסי, להפקיר, ולחזור בו מהפקרו כל זמן שלא זכה בו אדם. כי לפי רבי יוסי זוהי חלות ההפקר, שיוכל כל אדם לזכות בו, ואם לא זכה בו, יכול המפקיר לחזור בו. ונמצא שזוהי חלות דבריו, כמו נדר, שיכול להגדיר ולהגביל את חלות דבריו.
ולכן סובר רבי יוסי שלא מועיל כאן הפקר, שהרי סוף סוף המודר זוכה מהמדיר.
מתיב רב אבא: היו מהלכין בדרך וכו' מניח על הסלע וכו' ואומר הרי הן מופקרין וכו' והלה נוטל ואוכל.
ורבי יוסי אוסר.
אמר רבי יוסי: אימתי אסור? בזמן שנדרו שאסר בו את הנאתו על חבירו - היה קודם להפקירו.

דרשני המקוצר[עריכה]