פרשני:בבלי:נדרים פה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים פה ב

חברותא[עריכה]

אין ההקדש חל, אלא, הרי זו עושה ואוכלת ממעשי ידיה.  13 

 13.  הטעם שלא חל ההקדש הוא מפני שיכולה האשה לבטל את ההקדש ולומר לבעלה אל תביא לי מזונות ואל תיקח את מעשי ידי ואני אהיה ניזונת ממעשי ידי
והמותר - אם הקדיש הבעל את מותר מעשי ידיה, דהיינו כל מה שהיא עושה יותר משווי חמשה סלעים, שהבעל יורש את זה לאחר מיתתה.
רבי מאיר אומר, זהו הקדש לאחר שתמות האשה, שאז זוכה הבעל במותר בירושה.
רבי יוחנן הסנדלר אומר, זהו חולין. כיון שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, ומותר זה הרי עדיין לא זכה בו הבעל בחייה, וזה נחשב דבר שלא בא לעולם.
ואמר שמואל על משנה זו: הלכה כרבי יוחנן הסנדלר.
אלמא, אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
ונמצא שיש סתירה בדברי שמואל עצמו.
וכי תימא - ואם תרצה לתרץ שכי קאמר שמואל שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, רק על העדפה הוא דקאמר, שמואל פסק כרבי יוחנן בן נורי רק במה שהוא סובר שהעודף משועבד לבעל, אבל במה שהוא סובר שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, בזה לא סובר שמואל כמותו אלא כרבי יוחנן הסנדלר.
אין לתרץ כך, כיון שאם כן, לימא - היה שמואל צריך לומר את דבריו כך: הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה,
אי נמי, יכול היה שמואל לומר כך:
הלכה כתנא קמא, שהרי אף תנא קמא סובר שהעדפה שייכת לבעל, וכמו כן הוא סובר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
אי נמי יכול אף היה שמואל לומר כך:
(אין) הלכה כרבי עקיבא, ומזה היינו לומדים שאין הלכה כרבי עקיבא שיש לבעל להפר אלא כתנא קמא שאין לבעל להפר.  14 

 14.  זהו פירוש הר"ן וכן מפרש התוס' בכתובות. אבל רש"י בכתובות בדף נט א מפרש באופן שונה את דברי הגמרא, כך: הגמרא רצתה לתרץ ולומר שכונת שמואל שהלכה כרבי יוחנן בן נורי היא, שהלכה כמותו שיש לבעל להפר, אבל אין הטעם כדי שלא יחול הנדר לאחר הגירושין שהרי שמואל סובר שהנדר לא יחול אחר שתתגרש כיון שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא הטעם הוא משום שהוא סובר שההעדפה שייכת לאשה ולכן יש לבעל להפר כדי שלא יחול הנדר על ההעדפה. ודוחה הגמרא את התירוץ הזה בטענה שאם כן היה לו לשמואל לומר זאת בפירוש, או לומר באופן ישיר שהלכה כרבי עקיבא, או לכל הפחות לומר שאין הלכה כתנא קמא שאומר שאין לבעל להפר. ומכך שאמר את דבריו באופן זה שהלכה כרבי יוחנן בן נורי מוכח שכונת שמואל היא לפסוק כמותו אף בדין זה שהיא יכולה לאסור את מעשי ידיה אפילו אם הנדר יחול רק לאחר הגירושים וזהו דבר שלא בא לעולם. ולפי רש"י משתנה הגרסה, וצריך לגרוס כך: אי נמי אין הלכה כתנא קמא, אי נמי הלכה כרבי עקיבא. ומוסיף רש"י שהגמרא היתה יכולה להקשות שאף על העודף לא יכול לחול הנדר כיון שאף העודף הינו דבר שלא בא לעולם, אלא שהגמרא הקשתה בלאו הכי קושיות אחרות.
ומכך שסתם שמואל את דבריו ואמר שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, משמע שהוא פוסק כמותו בכל דבריו, אפילו בדין זה שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם,
ואם כן, שוב חוזרת הסתירה בדברי שמואל, שבנדרים הוא פוסק שאפשר לאסור בנדר דבר שלא בא לעולם, ואילו בהקדש הוא פוסק שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם
ומתרצינן:
אלא, אמר רב יוסף, אין לדמות הקדשות לקונמות.
כי שאני קונמות, הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו (על עצמו) , אוסר נמי דבר שלא בא לעולם עליו - כשם שמצינו, שיכול אדם לאסור על עצמו בנדר דבר שאינו שלו, כמו כן יכול אדם לאסור על עצמו אף דברים שלא באו לעולם ואינם עדיין ברשותו.
אבל בהקדש, שאי אפשר להקדיש דבר שאינו שלו, כמו כן אי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, כיון שזה עדיין לא נחשב ברשותו.
ומקשינן על תירוץ זה:
אמר ליה אביי:
אכן כדבריך הוא, שדבר שלא בא לעולם זהו כמו דבר שאינו שלו, אך עדיין אין הקושיא מיושבת.
כי בשלמא דין זה שאדם אוסר פירות חבירו עליו (על עצמו) מובן,
שהרי כמו כן מצינו גם שאדם אוסר פירותיו על חבירו, והיינו שיכול אדם לאסור או את פירותיו על חבירו או את פירות חבירו עליו.
ולכן יכול אדם גם לאסור דבר שלא בא לעולם על עצמו, כיון שזה כמו לאסור פירות חבירו על עצמו.
אלא (וכי) תאמר גם שיאסור אדם דבר שלא בא לעולם על חבירו?
הלא לא מצינו כדבר הזה, שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו.
ואם כן, כיצד אתה אומר שיכולה האשה לאסור את מעשי ידיה שעדיין לא באו לעולם על בעלה?
ונדחה תירוצו של רב יוסף.
ומתרצינן תירוץ אחר:
אלא, אמר רב הונא בריה דרבי יהושע, לתרץ את הסתירה בדברי שמואל.
במשנתנו מדובר באומרת יקדשו ידי לעושיהן, שלא אסרה את מעשי ידיה, אלא שאמרה יהיו ידי בעצמם קונם על בעלי, וממילא כל מה שיהיה מידיה הרי זה אסור באיסור קונם, (הגמרא קוראת לנדרים בלשון הקדש, כיון שקונם הרי הוא כהקדש ועיין בפרק אין בין המודר).
ומכיון שידיה הם האסורים באיסור קונם, הרי הנדר יכול לחול, ואין זה נחשב דבר שלא בא לעולם,
דידים הא איתנהו בעולם - הרי ידיה כבר ישנם בעולם, והנדר חל.  15 

 15.  הרשב"א בכתובות דן בארוכה, איך שייך להקדיש או לאסור את הידים לגבי המעשי ידים, שלכאורה הא אין הרוחים יוצאים מתוך הידים כמו פירות מהעץ, ואם כן אפילו אם הידים קדושות אין מעשי ידיה צריכים אף הם להיות קדושים, דהלא פשיטא דאם אדם יקדיש את מצודתו לא יהיו הדגים העולים במצודה זו קדושים, ועיין אף בחידושי הריטב"א בכתובות. והרעק"א כותב שנידון זה אינו נוגע אלא לענין הקדש, אבל לענין קונמות ודאי שכאשר היא אוסרת את ידיה אז מעשי ידיה אסורים כיון שזה נחשב הנאה מהידים, והיא הלא אסרה עליו ליהנות מהידים. והרמב"ם פוסק את דברי המשנה כרבי יוחנן בן נורי כלשונה דהיינו שהיא אסרה את המעשי ידים ולא את הידים עצמם. ואם כן קשה עליו את קושית הגמרא שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם. ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס אות קצו מה שכתב לישב את דברי הרמב"ם.
ומקשינן:
וכי אמרה הכי קדשה - וכי חל נדר באופן זה?
והא משעבדן ידיה לבעל - והלא ידיה משועבדים לבעל ואינה יכולה לאסור את ידיה על בעלה.
ומתרצינן:
כגון דאמרה: לכי מגרשה - שאמרה שיחול הנדר כאשר היא תתגרש.
ומקשינן: השתא מיהת לא מגרשה (הלא עדיין לא התגרשה) ואם כן הגירושים הם דבר שלא בא לעולם,
וממאי דכי אמרה הכי מהניא - ומנין לנו לומר שנדר כזה חל, הלא אי אפשר לאסור דבר שלא בא לעולם?

דרשני המקוצר[עריכה]