פרשני:בבלי:נדרים נו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים נו א

חברותא

המשניות שלפנינו דנות במספר לשונות שאדם אמר, מה הן כוללות כדי לדעת במה הוא יאסר ובמה לא.
מתניתין:
הנודר ומקבל על עצמו איסור הנאה מן הבית אינו נאסר אלא בקומה הראשונה של הבית, ומותר ליהנות בעלייה. שאין בכלל לשון בית אלא הבית עצמו ולא עליית הבית, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: עלייה בכלל הבית היא, שאדם אסר על עצמו בית כלול בזה כל הבית וזה כולל את העליה וגם העלייה נאסרת.
ואולם מודים חכמים במקרה הפוך, שהנודר מן עלייה, שהדין הוא שמותר להנות בבית. כיוון שודאי אין לשון עלייה כולל את כל הבית, אלא רק את העליה ורק היא נאסרת.
גמרא:
שנינו במשנה מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים, האם לשון בית כולל את העלייה או שאינו כולל את העלייה. ולפי רבי מאיר אין לשון בית כולל עלייה.
ורוצה הגמרא לפי זה להוכיח מי הוא התנא ששנה את הברייתא להלן:
מאן תנא מי הוא התנא, שחידש לנו לגבי צרעת הבתים, כי מזה שהתורה כתבה "בבית" ולא כתבה בית, מכאן שבאה התורה לרבות את היציע.
ועוד לומדים מזה שהתורה כתבה בבית ולא כתבה בית רואים שתורה התכונה לרבות את העלייה, שגם בה יש דיני צרעת בתים.
ומוכח, שאין המשמעות הפשוטה של בית כוללת עליה, שהרי רק בגלל שיש רבוי מפורש בתורה נכללת עליה בכלל בית. ומי הוא התנא שסובר כך?
אמר רב חסדא: דעתו של רבי מאיר היא, שאמר במשנתנו שאדם שאסר על עצמו בית זה לא כולל עלייה.
דאי רבנן של משנתנו, האמרי רבנן במשנה שאדם אשר אסר על עצמו בית, נאסר גם בעלייה, שיש בכלל הלשון בית גם עליה. ואם כן, למה לי קרא למה צריך פסוק מיוחד לענין נגעי בתים שמייתור הלשון בבית לומדים לריבויא לרבות גם עליה?
והרי בלאו הכי זה כלול במשמעות הלשון!
אלא בהכרח, שברייתא זו לדברי רבי מאיר היא, הסובר שאין זה בכלל לשון בית, ולכן צריך פסוק מיוחד לרבות עליה.
אביי אמר: אפשר להבין את הברייתא אפילו אם תימא (נאמר) שרבנן אמרוה.
ומה שהקשנו אם כן, למה בעיא קרא, למה התורה צריכה לרבות עליה מפסוק מיוחד? -
כיון דסלקא דעתך אמינא, שהיות ולענין נגעי בתים "בבית ארץ אחוזתכם", כתיב, אם כן, הייתי אומר דדוקא הבית עצמו, שהוא מחבר בארעא, דווקא הוא שמיה "בית".
אבל עלייה, שהיא לא מחוברת בארעא לא תחשב כבית לענין נגעי בתים אע"פ שנכללת בלשון בית, כיון שהיינו חושבים שהתורה הקפידה על מחובר לקרקע.
לכן יש צורך בפסוק מיוחד לרבות עלייה, למרות שאנו סוברים כרבנן שעליה בכלל בית.
הגמרא דנה בדין נוסף, שלכאורה הוא תלוי במחלוקת רבנן ורבי מאיר אם עלייה בכלל בית או לא? וזהו דינו של רב הונא שמובא לפנינו:
כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא:
אדם שאמר לחבירו: בית בביתי אני מוכר לך, אין צריך לתת לו את כל הבית אלא מראהו את העלייה, ןאומר לו: הנה מה שקנית!
כיון שלא אמר שמוכר את הבית, שאז היה משמע את כל הבית, אלא אמר "בית בביתי" שזה יכול להתפרש כעליה, ולא יכול להוציא ממנו יותר מזה.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאמר ליה "בית שבביתי אני מוכר לך", רק בגלל זה יכול לדחות אותו ולתת לו רק עליה.
אבל אם אמר אני מוכר לך בית, ואמר זאת בסתם, ולא הוסיף בית שבביתי", אינו מראה לו עלייה, אלא חייב לתת לו את כל הבית.
לימא רבי מאיר היא ולא לפי רבנן, כי לרבנן אדם שאומר בית, בכלל דבריו יש גם עליה, ולכן כאשר אדם אומר שמכר את הבית, יכול לטעון שמכר את העליה שגם היא נקראת בית, ולמה אמר רב הונא שרק אם אמר בית שבביתי רק אז יכול לטעון שהתכון לעליה?
ובהכרח שסובר כרבי מאיר, שלשון בית סתם, אין משמעותו עליה, ורק שאמר בית שבביתי יכול לטעון שמכר עליה.
ודוחה הגמרא:
אפילו אם תימא (נאמר) שרב הונא סבר כרבנן, אפילו הכי מראהו עליה.
אלא שאין הכוונה שיכול לדחות אותו ולומר שמכר עליה ולא בית.
אלא מאי מראהו עלייה שאמר רב הונא?
כיון שאמר בית שבביתי, צריך לתת לו מעולה שבבתים, שזה מה שהתכון לרבות בלשונו בית שבביתי, הבית הכי מעולה מהבתים שיש לי.
וממילא אפשר להסביר את רב הונא גם לפי רבנן.
מתניתין:
הנודר הנאה מן המטה, הרי הוא מותר בדרגש, שיבואר בגמרא מהו, לפי שהדרגש אינו כלול בלשון מטה, דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: אסור לו להנות גם מדרגש, שבכלל לשון מטה הוא.
כי היות שאסר על עצמו את המטה, חל איסורו גם על הדרגש.
ובגמרא לקמן יתבאר מה נקרא דרגש.
ומודים חכמים במקרה הפוך, שהנודר ומקבל על עצמו איסור מן הדרגש, שאין כלול בזה אלא הדרגש עצמו, ולכן הוא מותר במטה, שלא נאסרה המיטה כשאסר על עצמו את הדרגש, כי אין המטה בכלל דרגש.
גמרא:
מאי דרגש? מהו הדרגש שנחלקו בו רבי מאיר וחכמים אם הוא נכלל בלשון מיטה או לא.
אמר עולא: דרגש פרושו ערסא דגדא. מיטה ריקה, שמניחים בבית, והיא עשויה למזל.
אמרו ליה רבנן לעולא: לפי פירושך לדרגש, לא מובן הא דתנן לגבי אבלות של כהן גדול, שבאים העם לנחמו, ושנינו במשנה במסכת מועד קטן:
כשהם, מנחמי הכהן הגדול, מברין אותו, אוכלים עמו סעודת אבלים, סדר הישיבה כך הוא:
כל העם מסובין על הארץ, והוא, הכהן הגדול, מיסב על הדרגש.
ואם נאמר שדרגש הוא מיטה שעשויה למזל וכל השנה היא ריקה ולא יושבים עליה, היתכן הדבר, שכולה שתא, כל השנה, לא יתיב עלה, ודוקא עכשיו, בההוא יומא כשהוא אבל, יתיב עלה!?
מתקיף לה רבינא מה תמוה בזה? והרי מצאנו שהנהגת יום האבלות שונה משאר ימים?!
מידי דהוי אבשר ויין, דכולה שתא אי בעי אכיל, ואי בעי לא אכיל. שבמשך כל ימות השנה, תלוי ברצונו אם לאכול ולשתות בשר ויין, ומה שרוצה עושה, ואילו בההוא יומא של האבלות, אנן יהבינן ליה לשתות יין כדי להברותו!
ולכן אין כל קושיה לגבי דרגש אם בכל השנה לא יושבים עליו, ואילו ביום האבלות כן יושבים עליו.
אלא אם באת להקשות ולהוכיח שדרגש אינו ערסא דגדא, הא קשיא:
דתניא לגבי הלכות אבילות, שצריך לכפות את המטות של הבית, כלומר להפוך את המטות.
במה דברים אמורים, במטות, שחייבים להופכם לצידם השני, כשהם הפוכים לגמרי, אבל את הדרגש, לא היה כופהו, אלא זוקפו כשהוא שוכב על צידו, על שני רגליו מצדו האחד, ואין הוא הופכו לגמרי כמו המיטה.
ואי אמרת שערסא דגדא הוא דרגש, שזוהי בעצם מיטה רגילה, קשה, מדוע אין צריך להפוך גם את הדרגש?
והתניא: אבל הכופה את מטתו, לא את מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בבית הוא כופה. ואם כן, היה צריך להפוך גם את הדרגש, שהרי הוא כמיטה רגילה?
הא לא קשיא!
מחמת קושיא זאת לא נוכיח שדרגש אינו ערסא דגדא, היות שאפשר ליישב, ולומר,

דרשני המקוצר