פרשני:בבלי:נדרים סז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים סז ב

חברותא

ומתרצינן: אין לומר שהפסוק "ואם בית אשה נדרה", בא לומר שאין הבעל מיפר בנדרים קודמים, כי דבר זה, אין צורך ללמדו מייתור הפסוק.
וכי לאו, ממילא שמעת מינה!
הלא ממשמעות הפסוק ואם "בית אישה" נדרה, יש ללמוד שזכות הבעל להפר אינו אלא בנדרים שנדרה בהיותה בביתו. ונמצא שפסוק זה מלמד שהבעל מפר נדרי אשתו מהנישואין, וגם משמע ממנו שאין הבעל מפר את נדרי אשתו שלפני הנישואין.
ואם כן, בהכרח, שהפסוק השני "ואם היו תהיה לאיש", אמור לגבי ארוסה.
ואיבעית אימא, עוד אפשר לתרץ, שהפסוק "ואם היו תהיה לאיש", בהכרח אינו יכול להיות אמור בנשואה אלא בארוסה דוקא. משום דלשון "הויה" - קידושין משמע, ולא נישואין.  5 

 5.  כי אם הפסוק היה אמור בנשואה, היה צריך להיות כתוב לשון לקיחה או נישואין ולא לשון הויה. פירוש הרא"ש
אך עדיין יש להקשות:
מנין שצריכים האב והבעל להפר יחד את הנדר?
אימא, אב לחודיה מיפר, ואין האב זקוק לצירוף הפרת הארוס. אלא רק הארוס זקוק להפרת האב.  6  ומתרצת הגמרא: אם כן, שהאב יכול להפר לבדו את נדרי בתו הנערה המאורסת לאיש, זה שאמר הכתוב שהאב יכול להפר את בתו הפנויה, דכתיב "ואסרה איסר בית אביה - והניא אביה אותה" - למה לי?

 6.  זהו לפי פירוש הר"ן, שסברת הגמרא היא שהפרת האב היא העיקר, משום שלא יצאה מרשותו, ואילו הפרת הארוס אינה אלא בצירוף הפרת האב (ונפקא מינה שמועיל קיומו). ולאחר דחיית הגמרא, הופכת הגמרא את הסברא, ושואלת, שנאמר כי הפרת הארוס היא העיקר, ואילו הפרת האב אינה אלא בצירוף עם הפרת הארוס. ולפי דברי הר"ן קשה, מדוע אין הגמרא מסבירה שהנפקא מינה בהפרת הארוס היא לענין הקיום, כמו שהגמרא מפרשת את הקושיא הבאה. והרא"ש מפרש שקושית הגמרא היא: נאמר שאין צורך בשותפות כלל, וכל אחד יכול להפר לבד. ויש להקשות הן לפי פירוש הר"ן והן לפי פירוש הרא"ש, אם כן, למה צריך פסוק שלאחר מיתת הבעל יכול האב להפר לבד את הנדרים? הרי בלאו הכי גם בחיי הבעל מיפר האב לבד? ואפשר להסביר דברי הגמרא, לפי דעת הרמב"ם שסובר שאב יכול להפר את כל הנדרים שבתו נודרת. וכתב המאירי ששיטת הרמב"ם היא רק בבתו פנויה אבל בנערה המאורסה יכול האב להפר רק נדרי עינוי נפש או נדרים שבינו לבינה. ולפי זה אפשר לומר שלאחר מיתת הבעל יכול האב להפר את כל הנדרים שבתו נודרת. וזהו מה שהתחדש בפסוק, שבחיי הבעל אינו מיפר אלא את אותם נדרים שיכול הבעל להפר, ולאחר מיתת הבעל יכול להפר את כל הנדרים. (שער המלך)
הרי לדבריך, אין צורך לכתוב דין הפרת אב בבתו הפנויה!
כי השתא, יש לומר אם בבתו ארוסה, במקום שיש ארוס, שהיא שייכת אליו במקצת, והארוס יכול להפר לה (יחד עם האב), מיפר האב לחודיה -
שלא במקום ארוס, דהיינו, בפנויה, מיבעיא למימר שיכול האב להפר?
ומכך שכתבה התורה פסוק מיוחד שהאב מיפר את נדרי בתו הפנויה, מוכח שיש חילוק בין זכות האב בבתו בעודה פנויה, מזכותו בבתו ארוסה.
והחילוק הוא: בעודה פנויה הוא יכול להפר לבד, ואילו כאשר היא מאורסת, הוא צריך להצטרף עם הארוס.
אך עתה מקשה הגמרא, לצד השני, מהיכן נלמד שאין הארוס מיפר בלא הפרת האב? - אימא, אמור, שאמנם אב ליבעי ארוס (אב צריך את צירוף הפרת הארוס אל הפרתו, ובלא הפרת הארוס לא תועיל הפרת האב). אך ארוס - לחודיה מיפר, לבדו, אף בלא הפרת האב!?
וכי תימא, שמא תאמר לתרץ, שאין אפשרות לומר כך, כי אם כך -
זכות האב להפר את נדרי בתו הארוסה דכתב רחמנא - למה לי? והרי אם הארוס יכול להפר בלא האב, ואין האב יכול להפר בלי הארוס, מה נפקא מינה בכך שיכול האב להפר? הלא תמיד יצטרך האב לצירוף הפרת הארוס, ואחרי שהארוס יפר, שוב אין צורך בהפרת האב!?
אין לדחות כך, היות ויש לומר, כי מיבעי ליה, יש צורך לכתוב להשמיענו את זכות האב בנדרי בתו הארוסה, ללמדנו, דאי הקים - הקים!
שאם קיים האב את נדר בתו, יהא הנדר מקוים, ושוב לא יוכל הארוס להפר אותו.
ומלמדנו הכתוב הזה, כי אף על פי שאין האב יכול להפר את הנדר לבדו, מכל מקום, כיון שיש לו זכות הפרה עם הארוס, הוא יכול לקיים את הנדר לבד.
ואם כן, חוזרת הקושיא: מניין לומדים שאף הארוס אינו יכול להפר לבדו, בלא שיפר גם האב.
ומשנינן: יש לנו ללמוד זאת, מכך שהוצרך הכתוב לומר "אם בית אשה נדרה" כדי לבאר שבעלה של אשה נשואה מפר לבדו, ללא האב.
כי אם כן, אם תאמר שגם הארוס יכול להפר לבדו, תיקשי -
הפסוק "ואם בית אישה נדרה" (האמור באשה נשואה) - למאי כתב רחמנא!?הלא פסוק זה, האמור לגבי נשואה, מיותר הוא, כיון שאפשר ללמוד זאת מקל וחומר מארוס -
ומה במקום אב, שהיא מאורסת, והיא שייכת במקצת לאביה, והאב עדיין יכול להפר לה, בכל זאת מיפר ארוס לחודיה.
שלא במקום אב, בנשואה, שיצאה מרשות האב לגמרי, מיבעיא למימר שיכול הבעל להפר לבדו!? והרי לא גרע כוחו לאחר הנישואין?
וכיון שכתבה התורה פסוק מיוחד להשמעינו שהבעל מיפר נדרי אשתו הנשואה, מוכח שיש חילוק בין זכות הבעל בהפרת נדרי ארוסתו ובין זכותו בהפרת נדרי אשתו, לאחר הנישואין.
והחילוק הוא: לאחר הנישואין יכול הבעל להפר לבדו, ואילו כאשר היא רק מאורסת צריך הבעל להצטרף עם האב.
ודוחה הגמרא את התירוץ:
אימא, אמור, שהפסוק "אם בית אישה נדרה", נכתב כדי לומר שאין הבעל מיפר בנדרים קודמין, שנדרה קודם הנישואים, וכמשמעות הפסוק ואם "בית אישה" נדרה, דהיינו דוקא בהיותה בבית בעלה.
וכיון שפסוק זה אינו מיותר, שוב אין הוכחה לומר שיש חילוק בין ארוסה לנשואה.
ואם כן, אפשר לומר, כשם שלאחר הנישואין מיפר הבעל לבד ללא שותפות, כך גם הארוס מיפר נדרי ארוסתו ללא שותפות האב!?
אך דוחה הגמרא את הדחיה:
ומיניה, אדרבה, מכך שמצינו בבעל שאינו יכול להפר נדרים קודמים, יש ללמוד שארוס מיפר דוקא בשותפות האב.
שהרי בפרשת הארוס כתוב "ונדריה עליה", ומשמע מזה שארוס מיפר בקודמין.
ולא יתכן לומר שכוח הארוס עדיף מכוח הבעל, שאינו מיפר בקודמים!
אלא לאו, מוכח מכאן, שעדיפות הארוס על הבעל היא משום שותפותיה דאב. שכוחו של הארוס הוא בשותפות עם האב, לכן יכול להפר אפילו נדרים שנדרה קודם האירוסין, בהיותה ברשות האב.
ומוכח מזה, שנערה המאורסה, אין הארוס יכול להפר נדריה אלא בצירוף הפרת האב, וכן האב אינו יכול להפר נדריה אלא בצירוף הפרת הארוס.

דרשני המקוצר